אבנריזם

• | הדפסה |

פרטים

עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37

כניסות: 794

 

בסוף השבוע האחרון – כמו בכל חדשים האחרונים - התחוללו ליד הגדר הבטחונית ההולכת ומוקמת על ידי ישראל על קו הגבול אירועים אלימים תחת הכינוי "הפגנות"; באירועים אלה לוקחים חלק נציגים של מחנה השמאל, אשר ביחד עם ערבים מקומיים מביעים את מחאתם על הקמת הגדר, בין היתר, ביידוי אבנים שגבה מחיר של פציעות רבות. בסוף השבוע האחרון נמצא בין המפגינים הערביים גם הח"כ לשעבר אורי אבנרי. מזה שנים רבות – עוד מימיה הראשונים של מדינת ישראל - אבנרי מהווה סמל לפעולה אנטי-ממסדית. היום אבנרי הוא יקיר השמאל שהגיגיו ופעולותיו זכו להוקרה ולפרסים גם יחד, וניתן לראותו כסמן רעיוני שמאלני הטוען מזה שנים רבות למען גישה הומניסטית, נגד הימין ולמען הידברות עם האוייב הפלשתיני.

אבנריזם

אורי אבנרי הוא אחד מהפוליטיקאים ואנשי הרוח השמאלניים הותיקים של ישראל, אשר שמם מזהה בציבור את השקפתם. מאז שנות ה50 מייצג אבנרי גישה שמאלנית קיצונית אנטי-ממסדית, הבאה לידי ביטוי בראיון שנתן לעיתונאי "הארץ" תום שגב, כשהוא מתייחס לארגון החמאס מיד עם הצלחתו של זה בבחירות לרשות הפלשתינית:

"בעיני הם לא מפלצות"

ציטטה זו של אבנרי נבחרת על ידי תום שגב, "הארץ" 24.2.06, כדי לבטא את גישתו של אבנרי, אותו הוא רואה כמי שהקדים את זמנו בכך שהבין, הרבה לפני השאר, את ההכרח שבקיום מדינה ערבית בעזה והגדה. ברוח זו הוא כותב:

"הוא היה אחד הישראלים הראשונים שהבינו כי יש לכונן מדינה ערבית בגדה ובעזה ויזם שיחות עם מנהיגי הפלשתינאים... ככל שיצאו השנים – התרבו הפלשתינאים והישראלים שהבינו כי הדרך שייצג אורי אבנרי נכונה."

בתשובה לשאלה על תפיסתו של אבנרי לגבי שאלת המו"מ עם חמאס, הוא משיב:

"...אני מציע שממשלת ישראל תכריז על נכונותה לנהל משא ומתן עם נציגותו המוכרת של העם הפלשתינאי... ירצו לבוא, טוב. לא ירצו – לא הפסדנו כלום."

אך מה שנשמע בתחילה כפרגמטיזם פיכח של מדינאי בעל נסיון הוא, למעשה, גישה עיוורת, המתעלמת מהעובדה שמבחינה מדינית הכרזה של מדינת ישראל על מוכנות למו"מ עם ארגון מרצחים פירושו כניעה עקרונית, מוסרית ופוליטית. כשהוא מצהיר "לא הפסדנו כלום" הוא, במקרה הטוב, נאיבי. במקרה הגרוע, הוא ממליץ על התאבדות מוסרית.

לווינות מוסרית

ה"אבנריזם", מכל אסכולות השמאל, היא התיימרות לתפיסה של "כאילו" מתוך עמדה א-מוסרית, אשר אינה רואה את הרוצח בצד הפלשתיני ומתיימרת להציג תפיסה הומנית של האיש שב"צד השני". אין ספק שבחברה נוצרית אידיאלית הוא היה מקבל אות כבוד על מחילה מושלמת כל כך למעשי רצח שפגעו בעמו, אך סביר יותר להניח כי מדובר בניתוק רגשי, המבוסס על הפילוסופיה הפוליטית המודרנית, המקובלת על חוגי השמאל (בת יותר מדור), שהמאפיין היסודי שלה הוא אי שפיטה.

מבחינה מוסרית מתפקד אורי אבנרי כלווין אשר אינו מחובר – ואין לו שאיפה כזו – לכוכב המציאות המוסרית של המלחמה, המעסיקה את ישראל מאז הקמתה. מבחינה זו התפיסה של אי שפיטה מוסרית מתאימה לגישת המוסרית של השמאל, אשר מציגה את עצמה כלפי חוץ ככזו שאיננה מבצעת שיפוט מוסרי שולל כלפי בני אדם, אך למעשה נמנעת מלשפוט לשלילה רק את הערבים.

אבנריזם כאי שפיטה

אי שפיטה היא גישה אתית המקובלת על פילוסופיית זמננו. היא גורסת שאל לו לאדם להציב את עצמו בעמדה של שופט מוסרי כלפי בני אדם אחרים. כפי שניתן להבין, מבוססת גישה זו על הרעיון הפוסט-מודרניסטי ששום דעה או עמדה אנושית איננה עולה על אחרת ולא ניתן, למעשה, לקבוע בוודאות עמדה מוסרית חד-משמעית.

בהקשר זה, כדאי לציין כי אויבינו הערבים אינם מחזיקים בגישת אי השפיטה. יתרה מזו, הם דוגלים בשפיטה לעילא ולעילא וזו באה לידי ביטוי בהסבת הנזקים החמורים ביותר שבידם למדינת ישראל ותושביה היהודיים. אנשי השמאל אינם מתייחסים כלל לגישה זו של הערבים המעורבים בסכסוך וסביר שבכל חקירה לגבי אלימותם ו/או הצהרותיהם המפורשות לגבי שאיפתם להשמיד את ישראל ו/או היהודים, הם ישיבו שזוהי ריאקציה מובנת על רקע הפגיעה שנפגעו מישראל – ובכך יסכרו גם כל נסיון להשבת מלחמה שערה נגדם.

אובייקטיביות כא-מוסריות

מכיוון שאבנרי מייצג גישה המוציאה את המוסר מן התמונה הפוליטית, הוא מתייחס לפעולות הרצח של הפלשתינאים מתוך שויון נפש. מחאה, כעס או עמדה מוסרית אינם מובעים על ידו ביחס לפעולות האוייב אלא רק ביחס לפעולותיה של ישראל. יתכן והניתוק הרגשי, המופגן על ידי אבנרי לגבי זוועות המלחמה של האוייב, מבוסס על הנחה שאם אתה איש של שכל אתה צריך לדחות את הרגש. דבריו של אבנרי להלן משדרים כי שיפוטיות, כלומר אמירה מוסרית, היא, ברוח הזמן, צורה של סובייקטיביות ולכן מוטעית.

ברוח זו הוא אומר בראיון: "הדרישה שיפסיקו את הטרור היא תנאי סביר, בעיני" טרור, לא רצח, הוא המושג שמתאים לו ביותר לתיאור פעילותם של הרוצחים. זהו התוצר הראשי של השקפה א-מוסרית. סוג זה של התבוננות אפייני לנסיון לראייה אובייקטיבית, על יסוד הרעיון הרואה ניתוק ממוסר כתפיסה שיפוטית מאוזנת.

ג'יהאד ולח"י, חמאס ועובדיה-יוסף

עשיית השוואות כשהן מנותקות מהקשר היא ממאפייני אומנות הכשל הלוגי המקובל על השמאל. אבנרי, המתמחה בכך, משווה בין הג'יהאד האיסלמי לבין לח"י, תוך הפגנת יכולת ראייה רחבת טווח מבחינה הסטורית, הנובעת מנסיונו הרב. כשמראיינו שואל אותו להערכתו לגבי בעייתיות קיומם של ארגוני טרור כמו הג'יהאד כאופוזיציה לחמאס, הוא אומר:

"על הג'יהאד ישתלטו כמו שהשתלטו על לח"י"

או בצורה מלאה יותר: "היתרון של החמאס הוא שאין לו את חמאס כאופוזיציה. על הג'יהאד ישתלטו כמו שהשתלטו על לח"י." וכמובן שיש בדברים משום רמז גס למה שאבנרי רואה כשלטון לגיטימי או, במדוייק יותר, כהבדל בין שלטון לגיטימי לשלטון לא לגיטימי. על רקע העובדה שהחמאס ניצח בבחירות, זה ברור עוד יותר.

הדת כמכנה משותף.

מבחינתו של אבנרי כאיש שמאל נאור ומתקדם יש להתייחס לחמאס כאל תנועה דתית, מה שמאפשר לשפטה באותה רוח שבה שופטים השמאלנים את הדת היהודית בישראל; בהתייחסו, בשלב מאוחר יותר בראיון, לאנשי החמאס, הוא מעלה, בהקשר זה, את פרי תפיסתו ה"הומניסטית אוניברסלית", החוצה את גבולות העובדות, ושוב הוא עורך השוואה, והפעם בין מנהיגיהן הדתיים של תנועת החמאס לש"ס:

"ראיתי שהם לא מפלצות. יש כאלה ויש אחרים, ממש כמו בש"ס: רוצה – הוא מחרף ומגדף, הרבי שלהם, רוצה – הוא מתגמש מאד."

ההבדל העקרוני

מכיוון שאין לכך שום התייחסות במאמר-ראיון של שגב, כמעט חובה היא לציין כי כל ההשוואות האלה מתאפשרות, כמובן, רק אם מתעלמים מההבדלים העקרוניים בין הערבים ליהודים. אחד מהם הוא זה של תמיכת הערבי ברצח היהודי מול התנגדות היהודי לרצח.