"פוליטיקה" ממלכתית
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 707
"פוליטיקה" ממלכתית.
על התקשורת הישראלית כערכאה
השיפוטית העליונה במדינת ישראל
תכנית השיח הטלויזיונית "פוליטיקה" היא הדוגמה הטובה ביותר למה שמתרחש בתחום השיח בחברה הישראלית: לכאורה יושבים ליד שולחן אנשים המייצגים דעות שונות כדי ללבנן ברוח של עימות רעיוני מכובד. למעשה, מהווה המפגש קרב מילולי אלים וחסר סיכוי להתקרבות לפתרון אמיתי בסוגיה כלשהי.
כל קרב אידיאולוגי אמיתי שמנסה איש ישר לנהל באמצעות "פוליטיקה" הוא אבוד מראש. דבר זה נובע, בין היתר, מ"רעיון האיזון" הגורס שמול כל דובר רעיוני יש להציב דובר הנושא רעיון המנוגד לו; בהקשר אחר, מסודר ומחייב יותר, היה יכול דבר זה לקדם בירור רעיוני, אך בעימות צעקני, שבו כל דצועק גבר והמנחה אינו מקפיד על שויון ביטויי, טיעון לוגי ו/או על סדר ראוי בין המשתתפים, האפשרות היחידה ל"נצחון" היא של הנחש האנושי, כלומר של זריזי הלשון והוירטואוזים של הארסיות. לכן, בפועל, אין "רעיון האיזון" מביא לדבר זולת שיתוק הנגרם על ידי ביטול הדדי של כל השקפה ועמדה את רעותה.
מה, אם כך, הרווח בקיומה של תכנית מסוג זה? האשליה שהחברה הישראלית היא תרבותית ושניתן לקדם באמצעותה צדק בדרך אנושית, כלומר בדרך של הידברות. אשליה זו משרתת, כמובן, את הצדדים האלימים של החברה, באשר היא מטשטשת את העובדה שבחברה הישראלית ניתן להשיג ערכים בעירק באמצעות אלימות ובכל מקרה לא על ידי טיעונים של מציאות, שכל וצדק.
מעבר לזוועה ולתיעוב שיכול לחוש כלפי "פוליטיקה" כל אדם חושב ובעל כבוד אנושי יסודי לעמיתו, ואפילו הוא מתנגדו הרעיוני, אין ספק שחלום הזוועה הגרוע ביותר שניתן היה לחשוב עליו לגבי "פוליטיקה" הוא שערכיה של זו יתגשמו במציאות הפוליטית.
אך זה בדיוק מה שקרה בישראל: לחרדת כל איש הגון, החלום היה למציאות והשיטה של "פוליטיקה" הפכה לאמת מידה בחיינו המדיניים: הויית העימות המילולי האלים, הסוער, שבו אין הדעתן יכול לבטא את עצמו וידו של התוקפן רם הקול והזריז על העליונה, התמירה את עצמה מרוח לחומר והיתה לדחליל השולט, במידה רבה, בחיינו.
הדמות הפוליטית המבטאת זאת היא העיתונאי ואיש התקשורת טומי לפיד, שר המשפטים, שיד הגורל הנוראה החליטה לשלוף אותו מכסאו ליד שולחן ה"פוליטיקה" ולהניחו בעמדת כוח עליונה בתחום הצדק הממלכתי. משם הוא ממשיך להפעיל ביד חזקה מדיניות שגובשה ועוצבה במשך שנים של טחינת מים ליד שולחן "פוליטיקה".
המאפיין מדיניות זו הוא, קודם כל, שטחיות: כמו ב"פוליטיקה", היא איננה מאפשרת לרדת אל מתחת לפני השטח של הויכוח החיצוני ולברר עובדות מסויימות. התוצאה: דוגמטיות, כלומר פעולה עפ"י נוסחאות כלליות ומוגדרות מראש, דבר המנוגד לצדק אמיתי, הדורש בירור כל עימות עד לפרטיו הקטנים. מבחינה זו אין גרוע יותר משר משפטים שהוא בוגר הפקולטה למשפטים של "פוליטיקה"...
"פוליטיקה" איננה פועלת בחלל ריק; היא, כשלעצמה, איננה סיבה אלא תוצאה: רוח "פוליטיקה" השולטת ללא מצרים בהוייה הפוליטית הישראלית היא תוצר של עמל שנים רבות במערכת השידור הציבורי. אנשיה של זו מאמינים כי הם מהווים ערכאה עליונה של צדק במדינת ישראל. לאחר שנים של ריכוזיות שלטונית אשר הפעילה את עריצותה באמצעות התקשורת הממלכתית, הם גם טפשים דיים כדי להאמין שהם מבטאים חופש ביטוי – ובהתאם לכך, שמתנגדיהם מבטאים את ההיפך. התוצאה: דיקטטורה שיפוטית המפעילה משפטי לינץ' בשידור חי.
משפט כזה ניתן היה לראות בימים האחרונים, כשהוא מתבצע על ידי חיים יבין, נציג הדור הותיק, בשיתוף איילה חסון, נציגת השחיתות התקשורתית הצעירה, כשהם צולבים, בשידור טלויזיוני חי, את השר פריצקי, אחרי שהם משמיעים לו ולעם ישראל קלטת מפלילה, שבה הוא נשמע זומם מזימה כדי לחסל יריב פוליטי.
אף שחיים יבין ואיילה חסון אינם מהווים ערכאה שיפוטית, הם הצליחו לבצע בשידור חי כמעט הליך שיפוטי מלא, כשהם משאירים למערכת הפוליטית והמשפטית לגזור את פסק הדין, תוך התאמה לפסק הדין המרומז שהוצע על ידם. והם יצאו מזה חלק. מי, בישראל של היום, יכול לסרב לערכאה השיפוטית העליונה של כבוד השופט חיים יבין והשופטת איילה חסון? אפילו לא אהרון ברק.
כי שום ציוץ נגדי לא נשמע – מהציבור, מהתקשורת, מהמשטרה או מהמפלגות. לא נגד הערכאה העליונה של התקשורת; מעולם לא ראינו משפט – גם לא משפט לינץ' – שנערך בצורה כה מהירה, כה נמרצת. מעולם לא ראינו משפט שבו מיישרים כה הרבה גורמים קו עם השופטים – וכה מהר.
ומי בראש מיישרי הקו? כבוד שר המשפטים, שבמקרה הוא גם ראשה של התנועה שפריצקי הוא אחד משריה. כדי להמשיך בהצגת-התכלית של תנועה "טהורה" מבחינה מוסרית, הדגים האיש, שהחליט לפטר את שרו הנכבד, יישור קו באופן מיידי עם מסקנות ועדת שופטי התקשורת; הוא, שאמור לייצג צדק ממלכתי, הכולל ערכים כמו זכות התגוננות, בירור, הכנת הגנה, חקירה ממוצה ועוד כיו"ב, הודיע על הדחתו של הנדון לא רק ברמת התנועה הפרטית אלא גם ברמה ממלכתית.
וראש הממשלה קופץ אף הוא ונענה לבקשתו לפטר את השר. בסדר ההגיוני ההפוך ימשיכו לסמן את עיגולי התהליכים החוקיים והמשפטיים היועץ המשפטי, ואח"כ כנראה ייכנסו לתמונה המשטרה, הפרקליטות וכיו"ב. עולם מדיני הפוך לגמרי, שבו התקשורת גוזרת דינים, מדווחת עליהם לציבור ומורידה הוראות למערכות היישום, השיפוט והבירור...
בחפזון השיפוטי המהופך לא שואלים אם הנאשם במזימת חיסול פוליטי לא נפל בעצמו למזימת חיסול פוליטי מושלם ביותר – האם ההליך המזורז שראינו, פעולת בית דין שדה של ה"פוליטיקה" הממלכתית הישראלית, איננו בעצמו תוצאת תהליך חיסול פוליטי מושלם? ואולי הגרוע מכל הוא שהשופטים בעלי לב האבן ושכל הציפור אינם נשאלים על חלקם שלהם במזימה; האם מישהו מתאר לעצמו את המשטרה מזמינה לחקירה את יבין וחסון לשאול אותם איך, ממי ומתי קיבלו את הקלטת, מדוע לא העבירו אותה למשטרה, מדוע, איך ובאיזו סמכות החליטו לשדר אותה בעיתוי מסויים זה ומי, בכלל, נותן להם סמכות להשתתף בחדירה מסוג זה לתחום הפרט?