פאשיזם בבית
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 833
פאשיזם בבית
על בעלות ללא זכויות וסמכות ללא אחריות
בחברה הישראלית של היום מתרחשים, ברמה המדינית-כלכלית, אירועים מקבילים רבים, שהציבור אינו מודע למשמעותם המוסרית בשל בורות מושגית; המושגים החדשים יחסית, המופיעים בכותרות, כגון "הפרטה", "כלכלה חפשית", "שבירת מונופולים", "פיקוח" ועוד, יוצרים רושם של מאבק חדש בין כוחות של תפישות ליברליות לבין כוחות של כלכלה חברתית(*), כשמן הקולות העולים מן המחנות הנצים ומתומכיהם ניתן להבין כי התומכים במחנה הראשון מעלים על נס את ערך החופש של היחיד בכלכלה החפשית - והתומכים בשני נאבקים כדי להגן על היחיד מה"הפקרות" שבכלכלה החפשית.
הטרגדיה היא שאלה וגם אלה, מכיוון שאינם יודעים להגדיר חופש באופן נכון ומעשי, נמצאים משרתים אותה עריצות: מדיניות של כלכלה כפייתית ריכוזית. כך או כך, הקרב בין שני מחנות אלה איננו על שחרור אמיתי של היחיד ו/או העם אלא על מידת הכפייתיות שבה יש לנהוג במדינה ו/או על מידת סמכויותיה – כששני הצדדים תומכים בה עקרונית. התוצאה, בכל מקרה: תמיכה במדינת דיכוי, המנצלת את העם בצורה שבולמת אותו מלממש את הפוטנציאל האנושי שלו וגורמת לאומללות כללית.
למעשה, אין המאבק ה"חדש" שלעיל אלא משחק ישו של "כסאות מוסיקליים", שבו מחליפים גורמים דיקטטוריים זה את זה וסוציאליזם ישן מפנה (לעתים) את מקומו לחדש וחוזר-חלילה – אך השיטה נשארת זהה. כמו בפוליטיקה הגלובלית נלחמים גם בפוליטיקה-כלכלה הישראלית מלכים רשעים זה בזה, כשהם מתחלפים בעמדותיהם באמצעות הסכמים מתוחכמים שהציבור אינו מסוגל לרדת לפשרם, ותמיד-תמיד יוצא האזרח מפסיד, כי ההסכמים וההסדרים מסתכמים בדלדולו החמרי לטובת גורמים המתיימרים לפעול למען עניניו אך, למעשה, עושים את ההיפך.
בימים אלה של עימות המתחולל במערכת החינוך הממשלתית בין המורים לממשלה אנו זוכים לעדות מאין כמוה לחומרה, לחוסר היעילות ולנזק שנגרם על ידי מערכת ממשלתית ריכוזית, ובמקרה זה המסויים הזה עדות לנסיונה העגום והכושל של מדינה לייצר אלטרנטיבה חינוכית באמצעי כפייה (חוק חינוך חובה); מערכת החינוך הישראלית הכפייתית, שבמשך חמישים שנה לא טרחה להביא לידיעת הציבור הישראלי את מושגי החופש היסודיים, הותירה אותו בשדה הקרב הערכי על הכלכלה, כשדם חייו זורם מפצעי בורותו בתחום זה. בורות קטלנית זו באה לידי ביטוי בבלבול המושגי ובחוסר הידע לגבי יסודות החופש, כפי שהם באים לידי ביטוי במציאות החברתית-כלכלית.
אין ביטוי חזק יותר לבורותם של חברי ממשלתנו מהעובדה שאחד המשכילים האינטיליגנטיים והעדכניים שביותר מביניהם, לפחות בתחום הליברליזם המדיני/כלכלי, ביבי נתניהו, שר האוצר (וראה"מ לשעבר), גורר את המדינה כולה למצב של פאשיזם.
מדוע בורות? כי אין ספק שמר נתניהו שואף באמת ובתמים לחופש ולעולם לא היה מסכים להתקרב במודע ובמתכוון לפשיזם או למצוא את עצמו בתוך מסגרת שעליה מסומן "פשיסט", אך השכלתו איננה מספקת עד כדי סימון ברור של הקו שבין סוציאליזם לפשיזם ובין כלכלה חפשית וכפיה ריכוזית.
מדובר, כאמור לעיל, בבורות לגבי מושגי יסוד פוליטיים-כלכליים – במיוחד לגבי הקשר בין זכויות האדם, הקנין והממשל; מבחינה פוליטית, זהו סוג הבורות החמור ביותר והרה האסון הגדול ביותר, שכן מושגי יסוד שגויים בתחומים אלה הם הדרך הבטוחה למהלכים פוליטיים שגויים ואי החזקה של מערכת מושגית רהוטה ומדוייקת בתחום מסויים כמוה כהחזקה של מפה שגויה בדרך לא ידועה. ואכן, נתניהו, שכנראה קיבל חלק מהשכלתו תחת השפעה קולקטיביסטית כלשהי (אולי מערכת החינוך הממלכתית הישראלית?), מוביל את כולנו כאן, בישראל, למשטר פשיסטי ריכוזי.
הפרטה כביכול.
אנו – אזרחי מדינת ישראל - נמצאים היום במצב פאשיסטי פעיל מבחינת המדיניות הכלכלית, בשל אי ההבחנה של קברניטינו, הרואים עצמם ליברלים, בתחום הכלכלה – והדבר נעשה במיוחד באמצעות השימוש בכותרת המוטעית והמטעה של "הפרטה".
ההפרטה שמפעיל היום האוצר איננה כלל כשמה; במקרה הטוב, מדובר בחצי-עבודה, כי היא מהווה הוצאה של כוחות שליטה מידי גופים וחברות, שהיו בידיהם שלא בצדק – אך, מאידך, אין התהליך מושלם, כי השליטה בנכסים איננה עוברת – כמו בהפרטה אמיתית – לידי בעלים פרטיים, אלא נותרת בידי הממשלה / המדינה. כך, למעשה, אין נתניהו משחרר את הכלכלה אלא מעביר אותה מגוף ציבורי אחד לידי המדינה, הגוף הציבורי המרכזי ביותר, תוך כדי שימוש מטעה במושג "הפרטה".
וההפרטה של הממשל הנוכחי איננה אלא הלאמה מתוחכמת.
יתכן שאין המעורבים בהלאמה תופסים את משמעותה זו, אך העברתו של אסיר מסוהר אחד למשנהו איננה מהווה את שחרורו (לא יותר מהעברת הנהלתם של הגופים הסוציאליסטיים ששלטו בכלכלה מאז קום המדינה לידי שליטת המדינה הריכוזית(**).
תיקון טעויות:
יש רבים הסוברים כי:
א. תנועת הליכוד היא, מבחינה פוליטית, ימין וכי:
ב. מכיוון שהשמאל מייצג דיכוי של זכויות יסוד (שבראשן זכות הקנין), הימין, מכיוון שהוא מנוגד לשמאל, הוא חפשי.
ג. לפיכך תנועת הליכוד דוגלת בחופש.
כל שלושת הסעיפים מוטעים מן היסוד.
האמת היא:
א. תנועת הליכוד איננה ימין ובישראל אין ימין. הימין הוא מושג פוליטי אירופאי שאיננו ממומש בישראל על ידי מפלגה זו או אחרת אלא על ידי גופים, אישים ורעיונות פשיסטיים.
ב. הימין איננו מייצג חופש, באשר הימין וגם השמאל הם שני צדדים של מטבע הלאומנות המציבה את המדינה מעל היחיד ובכך דורסת אותו. ההבדל בין הימין והשמאל הפוליטיים הוא רק בהגדרת התכלית העל-יחידאית: בשמאל היחיד נדרס למען "עתיד החברה" וה"כלל המקומי ו/או העולמי" ובימין הוא נדרס למען "כבוד האומה" ו/או "ערכי הלאום".
ג. בישראל שולט השמאל הקיצוני גם כאשר תנועת הליכוד נמצאת בשלטון. לאחרונה דבר זה בא לידי ביטוי קיצוני ביטוי במדיניות הכללית-ריכוזית של ראה"מ שרון. אדם זה, שרבים רואים בו (על אף מדיניותו השמאלנית) ימני, מפעיל ממשלה של פקידים המאמינים כי הם יכולים לבצע מדיניות שאיננה שמאלנית, בתחומים שונים. תחום הכלכלה, אשר עליה ממונה נתניהו, הוא דוגמה טובה לכך.
מדיניותו הכלכלית-פוליטית של נתניהו היא עתירת בורות: הוא מאמין, כנראה, שהוא מייצג חופש בצורת ימין ליברלי כלשהו (סתירה ברורה במונחים בין ימין (אנטי חופש) לבין ליברליזם (פרו-חופש), אך הוא פועל, למעשה, בשירות השמאל הקיצוני למיסוד וביסוס פאשיזם במדינת ישראל.
פאשיזם.
מהו, בדיוק, פאשיזם – ומה, בדיוק, ההבדל בינו לבין התפישות הקולקטיביסטיות האחרות, כמו הסוציאליזם?
לשם תשובה על שאלה זו הבה נעזר במילותיה של פילוסופית דגולה – אין ראנד (ההדגשות שלי):
"ההבדל בין סוציאליזם לפשיזם" קובעת ראנד – "הוא מלאכותי ורשמי בלבד, אך הוא פסיכולוגי באופן מובהק: הוא חושף קבל עם ועדה את טבעה הסמכותי של הכלכלה הריכוזית:
המאפיין המרכזי של הסוציאליזם (ושל הקומוניזם) הוא הבעלות הציבורית על אמצעי הייצור ומכך חיסול הרכוש הפרטי. הזכות לרכוש היא הזכות להשתמש בו ולהיפטר ממנו.
ההגדרה המילונית של פאשיזם היא: "שיטת ממשל בעלת כוח ריכוזי גדול, אשר איננה מאפשרת שום התנגדות או ביקורת, השולטת בכל עניני המדינה (תעשייתיים, כלכליים וכו')..."
...במשטר פשיסטי, מחזיקים האזרחים באחריות ההחזקה ברכוש, ללא חופש לפעולה על יסוד יתרונות כלשהם של בעלות. במשטר פשיסטי, פקידי המדינה מחזיקים בכל יתרונות הבעלות, ללא אחריות כלשהי, מכיווןן שאין הם מחזיקים בשום חזקה לגבי הרכוש, זולת הזכות להשתמש בו – עד הביזה הבאה. בכל אחד מהמקרים, מחזיקים פקידי הממשל בשליטה החוקית, הפוליטית והכלכלית על חייהם של האזרחים."
משמעותו המעשית של בלבול המושגים בין בעלות אמיתית לבין בעלות בחזקת המשטר (שלמעשה נשאר הבעלים של הנכסים באשר הוא שולט בהם ומנהל אותם בפועל באמצעות הנחיותיו) היא שאלה שרוכשים את הבעלות על נכסי הגופים הציבוריים מתחת לכותרת "הפרטה" הם קרבן לרמאות פוליטית; הם אינם מקבלים את הנכסים לשליטתם המלאה, כאילו היו שלהם באמת – אך הם נושאים במלוא האחריות לתקלות שעלולות לנבוע מפעולתם. מאידך, יש בידי הממשל סמכות מלאה לעשות כרצונו בנכסים אלה – אך בתוקף היותם שייכים לכאורה למגזר הפרטי, אין לו שום אחריות לגבי נזקים שעלולים לקרות. זה מאפשר לנהל ללא סיכונים, למנות למנהלים הרפתקנים או קרובים במקום אנשי מקצוע ראויים – ולא לשלם את המחיר על טעויות ניהול... כל זה מאפשר לממשל אי מוסריות כפולה: לגבות מס-שוד מכל הנכסים המצויים במדינה, להנות מאשראי של ניהול כל עוד הם פועלים כהלכה ומאידך להטיל כל אשמה או היטלים נוספים על הבעלים-לכאורה שלהם אם מתרחשת תקלה כלשהי – הכל לפי רצונו של השליט המוחלט.
זוהי מהותו הממלכדת של הפאשיזם הקיים היום בישראל.
הקפיטליזם איננו פאשיזם.
למעשה, אי ההבנה לגבי פאשיזם גורמת היום לרבים לטעות בו ולחשוב שמדובר בקפיטליזם (***), אך הקפיטליזם החפשי איננו סובל שליטה ממשלתית. בשל אי הבנה זו רואים רבים את נתניהו כקפיטליסט (ויתכן שכך רואה אף הוא את הדבר) – ואף מתגייסים לסייע למדיניותו; כך יוצא שבמקום לשחרר את הכלכלה מכבליה, מעביר אותה נתניהו לידי שליטה שמאלנית חמורה עוד יותר מזו שהיתה לפני כן. יתרה מזו: השקעות חיצוניות רבות אשר ממשל סוציאליסטי או קומוניסטי מעולם לא היו מצליחים לגייס, זורמים היום לישראל בשל הרושם המוטעה שבישראל של היום מתגבר כוחו של הקפיטליזם.
למעשה, מה שמתגבר הוא כוחם-לכאורה של בעלי-הנכסים המוגדרים כפרטיים, אך במשטר שבו ניתן לבטל במחי-צו כל היבט של בעלות (כמו ברוסיה שישראל מתקרבת אליה בצעדים קטנים אך בטוחים – ראה ביקורו של פוטין לאחרונה), ודי בעלייתם (המפורשת או הסמוייה) של אנשי השמאל הותיק לשלטון (ארה מקרה פרס, שטבע את לאחרונה הביטוי הוידויי "קפיטליזם חזירי"), כדי לבטל את כל יתרונות השוק החפשי ולהשליך אותנו בחזרה לימי הביניים הפראיים והחשוכים של השלטון המפא"יניקי בישראל.
למעשה, נמצאים בעלי הרכוש הפרטי במשטר הכלכלי של נתניהו במצב חמור יותר מאשר היו נמצאים בו אם היו במשטר קומוניסטי. המערכת הממשלתית בישראל פועלת כטבעת חנק הבולמת באיבה כמעט כל יוזמה כלכלית על ידי פיקוח חמור והיטלים עצומים של מסים והליכים ביורוקרטיים – ואיננה מרפה מקרבנותיה אפילו אם הם מבקשים להיפטר מרכושם (ידועים מקרים רבים שבהם ויתרו בעלי נכסים על רכושם, מחמת העלות הגבוהה של אחזקתם, אך עדיין היו חייבים במיסוי כבד עד סוף ימי חייהם – והורישו חובות אף לצאצאיהם... )
אך החמור מכל היא, בעצם, העובדה שהם נחשבים לבעלי שליטה בנכסים אך הם אינם בעלי סמכות מלאה לעשות בהם כפי שבעל רכוש אמור לעשות – ואם וכאשר קורות תקלות, הם נתפשים כאשמים כאילו הם בעליהם האמיתיים של הנכסים. בו בזמן, שולטים אנשי הממשל שלטון ללא מצרים בנכסים המוחזקים בידי ה"בעלים", אך הם פטורים מכל אחריות לתוצאות שליטתם זו ובכל מקרה של תקלה הם מטילים את האשמה – והאחריות המעשית – על זה שמחזיק בתעודת הבעלות.
האם יש צורך לציין כי סדר דברים זה מנוגד למוסר, לאמת ולצדק? למי שאינו רואה כך את הדברים ומאמין שאנו חיים בכלכלה חפשית, זה כבר מאוחר מדי.
כלכלה חברתית (*). כלכלה חברתית היא פרפרזה פרטית שלי על הביטוי צדק חברתי. עם הקורא הסליחה.
המדינה הריכוזית (**). ריכוזיות היא ממשלתית בלבד – ויכולה להתקיים רק במנהל כפייתי = המדינה.
שום גוף פרטי איננו מחזיק בסמכות כפייתית ולכן גם אין הוא יכול להיות "ריכוזי" באשר הוא איננו יכול למנוע מגוף אחר להתחרות בו.
אחת ההטעיות הקלאסיות של השמאל טמונה ברעיון שרכוש פרטי יכול להיות ריכוזי, במיוחד בצורת מונופולין או שליטה של יחיד במספר תחומים בכלכלה או בכמות של גופים עסקיים.
קפיטליזם (***) = קניניות. שיטה חברתית המבוססת על זכויות האדם ובראשן על זכות הקנין – הזכות המלאה לרכוש בעלות על קנין ולהשתמש בו באופן מלא ובלעדי על יסוד רצונו, שיפוטו והחלטותיו של בעל הקנין.