מאור לחושך

פרטים
עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
כניסות: 657

 

מאור לחושך

מה חשפה הועדה על רקע המרד הערבי?

מסקירת מסקנות ועדת אור ברור שהיא הצליחה לשמור באיפול מלא את העובדה שערביי ישראל חשפו את עצמם, במרידתם לפני שלוש שנים, כגיס חמישי לכל דבר – כסכנה מוחשית, חיה ופעילה, המהווה איום פוטנציאלי וסכנה קיומית לכל אזרח שלוו במדינת ישראל.

בהתעלמה מסכנה זו חשפה הועדה את עצמה כהתארגנות של עדת עוורים שגויסו מטעם כדי להפיק תוצאות מסוג מסויים כנגד צד מסויים אחד באירועי המרד שפרץ לפני שלוש שנים.

מי שלא היה כאן בזמן ההוא – ובמיוחד מי שיקרא את מסקנותיה הראשיות של הועדה בעתיד – יכול להבין שיום אחד קמה קבוצה של שוטרים ואנשי בטחון והחליטה להתגרות במיעוטיה החלשים של ישראל. כאילו לא קמו יום אחד אלפי מחזיקי תעודות זהות ישראליות ויצאו למסע של אלימות, הרס ונסיון רצח כשהם מיידים בכל מה שמייצג את הממסד הישראלי-יהודי בקבוקי תבערה, אבנים גדולות וסלעים, כשהם מכים באלות, מקלות וגרזינים, קורעים, מרסקים ומבעירים באש כל פיסת רכוש המייצגת את מה שאיננו ערבי בישראל. כאילו המעטים (ללא ספק מעטים מדי!) שנפצעו ונהרגו על ידי אנשי כוחות הבטחון המתגוננים לא היו חלק אינטגרלי מאספסוף ערבי רצחני שיצא אל הכבישים כשהוא מאיים לפגוע, לקרוע לגזרים ולהשמיד כל יהודי לא חמוש שיימצא בידיהם – וגם, במקרים מסויימים, מצליח בכך.

במסקנותיה, המכוונות רובן ככולן נגד הצד היהודי, אשר עסק בהגנה עצמית, חשפה ועדת אור את עצמה כממלאת צו פוליטי מצומצם של שלטון כושל ונחשל, אשר מנסה לשכתב את ההסטוריה כדי לרצות את האוייב. ובפעם המי יודע כמה חוטא שלטון זה בהקרבת הטובים על מזבחם של הרעים – ובצורה האפיינית כל כך למקרים מעין אלה, השעירים לעזעזאל הם הגיבורים אשר עמדו מול המורדים האלימים.

וכמו שקרה בפעמים רבות לפני כן, נכשלת ועדה זו לרצות את האוייב אשר צמאונו לדם יהודי לעולם אינו כלה, וכל מה שהיא מצליחה לשפוך עליו אור ברור וחד הוא מעמדו הקרבני של איש הבטחון הישראלי.

ביחד עם ביטול "נוהל שכן", שבו הצהירה המערכת המשפטית על כך שחיי פלשתיני יקרים לשמאל הישראלי יותר מחייהם של חיילי כוחות הבטחון, מצטרפת אמירתה של ועדת אור לסדרת הצהרות ציבוריות שבהן, במסווה ובתירוץ של הגנה על זכויות האדם של אויבינו, מופקרות זכויות האדם שלנו - אזרחי ישראל.

לכן, פעם בחמישים שנה ראוי שנזכיר לאלה המחזיקים אותנו בגרוננו, כולל אנשי המשפט, הפרקליטות והתקשורת של מדינת ישראל, כי עצם קיומן של מדינות מוצדק על ידי פעולת ההגנה שלהן על אזרחיהן, כי מעמד השלטון מוצדק רק על יסוד פעולתו למען עניניו של האזרח ובראש ובראשונה שמירת זכויות האדם שלו.

ולרבים מאיתנו אין צורך לציין כי במקרה של מדינת ישראל כולל הדבר את שוטריה, חייליה ושליחיה בחו"ל (ארד ופולארד כבר אמרנו?).

במקרה של ועדת אור, לא די בכך שאנשיה הצביעו על הגיבורים כעל אשמים, הם התעלמו לחלוטין מהאשמים האמיתיים – מהמורדים, הרוצחים, המשתוללים והמתפרעים – והשאירו אותם בצל ואותנו בחשיכה . הועדה היתה צריכה – והיא עדיין צריכה - להמליץ על דרכי ענישה והרתעה של המסיתים, הפושעים ושותפיהם, אשר רובם ככולם ערבים ישראליים שניצלו את שעת הכושר כדי לחשוף למי נתונה נאמנותם האמיתית. ועדת אור לא היתה צריכה לשמור בחשיכה את השנאה הברורה, הבהירה ורבת העצמה, אשר למולה ניצבו כוחות הבטחון של ישראל. על הועדה היתה מוטלת החובה להטיל אלומת אור על המצב לאשורו.

במסגרת זו היתה הועדה צריכה להוקיע את הבגידה הערבית ולא לעבור עליה לסדר היום, כאילו העובדה שחלק מהם נהרגו מהווה תשלום דמי "לא יחרץ". בענין זה יש לציין כי מתוך התבוננות במידה ובהיקף של ההתקוממות הערבית האלימה, שבה השתתפו אלפי פורעים, יש להסיק כי מספר ההרוגים הערבים לא רק שלא היה גבוה ביחס, כפי שמציינים בעלי ענין חזור וציין, אלא נמוך עד כדי להחשיד את השוטרים שעמדו מול הפורעים בלקיחת סיכונים מיותרים. ואכן, לא רק שרבים הם אנשי הבטחון אשר יעדיפו לסכן את עצמם בעימות עם האוייב מאשר להסתכן בעימות עם המערכת המשפטית; זה ברור להם כי הסיכויים להינזק בעימות עם האוייב הפיזי מחוץ הם נמוכים יותר מהסיכון להינזק מהעימות עם האוייב הרוחני מבית. מצב ענינים זה, שהוברר מעל לכל ספק לכל מתנחל שניסה להגן על עצמו במצב של התקפה עליו, שורר היום גם בין אנשי כוחות הבטחון.

ואם במתחלים עסקינן, ישים הציבור את לבו לתופעה הבאה: בזמן שאנשי שלומנו חובשי הכיפות הם פטריוטיים ולויאליים לארגוני הבטחון של מדינת ישראל עד כדי כך שהם מוכנים לספוג כמות עצומה של אי נעימות אישית ובלבד שלא לפגוע בכבודם ובשמם הטוב של ארגונים כמו צה"ל, השב"כ והמשטרה, מוכן הממשל להקריב ארגונים אלה על מזבח הפייסנות כלפי הרוצחים ללא ניד עפעף או נקיפות מצפון.

בוגדנות מבישה זו היא מה שהשיגה מדינת ישראל במשך רצף ארוך ורב-שנים של ועדות בירור מטעם שבהן הוכפש באופן שיטתי כבודם של גיבורי כוחות הבטחון שלנו; זה התחיל עם ועדת אגרנט שפגעה בצה"ל, המשיך עם ועדת לנדאו שקיסחה את השב"כ והושלם עתה עם נסיונה של ועדת אור לזרוק את המשטרה לכלבים הערבים. כך, נפגעו שלושת זרועות הבטחון הראשיות של המדינה – הצבא, שירות הבטחון והמשטרה – על ידי ועדות הממשל.

ובהקשר זה, כדאי גם לשים לב לכך שאותו ממשל שהחליט כי ניתן לזלזל, להשפיל ולפגוע באלה העושים את "המלאכה השחורה", לא נגע כלל בדיוניו או במסקנותיו בראשיה של המערכת, בגולדות, בדיינים ובשמירים שלה. אלה נהנים משהות נוחה וחסינה בחממת מוקטעה משפטית ופוליטית משלהם, מחכים לשלב הבא של הקריירה הפוליטית שהשופטים נזהרו מלפגוע בה...

אלא שהפעם, שלא כמו בועדות ההן, הציבור אינו "אוכל" את המסקנות, כי הפעם הוא ראה את הדברים במו עיניו. ועדת אור, מהלכיה ומסקנותיה, שלא כמו הועדות האחרות, איננה נהנית מעיסוק בחומר חסוי, לוטה בערפל, של מסמכים סודיים ולא ידועים, אלא באירוע שהיה חשוף לכל עין ואוזן בלתי מזויינים ובלתי משוחדים. על רקע החווייה המזעזעת והטראומטית שעברה על הציבור כולו – מראות שלא די בשלוש שנים, אם בכלל, כדי למחקן מן התודעה - משולות מסקנות ועדת אור לנסיון גמלוני של פרקליט נאיבי לא רק להפוך את היוצרות ולהציג את הרוצח כקרבן אלא אף להאשים את השוטר הניצב מולו במעשה רצח. אך הציבור, שראה הפעם במו עיניו מי הרוצח, לא רק שאינו מקבל את הפגיעה בשוטר, אלא אף רואה את הועדה – ובצדק – בכל מערומיה המוסריים, כלומר כמשת"פית של האוייב.

הציבור, המשלם במצב-רוחו, ברכושו ובמשאביו את משכורות אנשי הממשל ואת נזקיהן הישירים והעקיפים של המהומות גם יחד, גם איננו מסכים עם הצגת אנשי הבטחון כמי שמבצע פעולות לא מוסריות באופן מובנה, כפי שמציג אותו מזה שלוש שנים השמאל הישראלי והעולמי; מבחינת הציבור, שרובו ככולו מחזיק בשכל ישר הרבה יותר מאלה שיושבים "במשרדים הממוזגים", פעולות ההגנה וההצלה של החייל, השב"כניק, המג"בניק והשוטר הן, ביסודן, פעולות קודש וככאלה נאצלות מבחינה מוסרית. לכן, אין זה משנה מה, בסופו של דבר, תשיג ועדת אור מבחינה פרקטית: הציבור המקומי, ביודעו את האמת ממקור ראשון, רואה היום בבירור לא רק את המרד הערבי אלא גם את הבגידה של בית המשפט.

במסקנותיה הצטרפה, כאמור, ועדת אור לשורת ועדות ההיסוי, ההסחה וההטייה שבגדו בעם ישראל. היא עשתה זאת על ידי כך ששיקרה כדי לרצות את אויביו וחיזקה אותם לקראת העימות הבא; אחרי השילוב בין ההתעלמות הפנטסטית שהדגימה בכך שלא דרשה להעמיד לדין את הפורעים הערבים לבין האצבע המאשימה המכוונת אל כוחות הבטחון הישראליים, ברור לכל פורע כזה, למכריו וגם לשותפיו שמעבר לגבול כי יש לו רשיון פתוח לכל פעולת אלימות.

ועדת אור נסתייעה בשמאל הישראלי כדי לתת לאלימותן של כנופיות הרצח וההרס גושפנקה של פעולת מחאה אידיאולוגית לגיטימית. כל אזרח שפוי מבין כי מדובר בחותמת הכשר שלטונית ההופכת אותו, את בני משפחתו ואת רכושו לקרבן פוטנציאלי לגיטימי בעיני הערבי הישראלי באשר הוא. חלק מאיתנו חשים בזאת יפה יפה בכל ביקור ברחוב הערבי. מבלי לקרוא חומר סטטיסטי אני מהמר על כך שכל הקשרים המסחריים בין יהודים לערבים נתדלדלו בשלוש השנים האחרונות בצורה משמעותית שמשמעה הכרה ישירה, פעמים רבות על בסיס אינטואיטיבי, של חלק מהציבור בכך שהערבי הישראלי הצהיר על עצמו כעל אויבו של היהודי. חלק מהציבור היהודי שאינו רואה זאת אינו מעניננו יותר מציבור העוורים, שיכולים אנו רק להשתתף בצערו על מגבלותיו, אך זה בהחלט מעניננו שהועדה הנוכחית לא טרחה להתריע על האיום הנוכחי שנחשף על ידי המרד הערבי החדש – כי בכך היא מכניסה אותנו לסיכון עצום.

התומכים ב"תיאוריית הקיפוח" אותה מעלים חוגי השמאל כדי לתרץ את האלימות הפושעת של הערבים הישראלים, מתעלמים מתזמונו של המרד הערבי, אשר היה מתואם עם פעולות ההתקפה של הרשות הפלשתינית. תזמון זה לבדו הוא הצהרה על שותפות עם האוייב החיצוני והוכחה לנסיון אמיתי לפרק פיזית את השלטון המקומי. לא ניתן לנתק מרד זה מהקשר ההתקפה הפתאומית של הרשות הפלשתינית על תושבי ישראל ביש"ע (ולא רק). העובדה שפעולתו של הגיס החמישי הערבי נותרה ללא מענה יכולה להיכנס להסטוריה כי זו כנראה הפעם הראשונה שהמון מורדים אלימים, על מנהיגיהם, תומכיהם ושותפיהם מצליחים להתחמק מבירור, משפט ועונש של המלכות שבה מרדו.

ואם נבחן מעט לעומק את לב הטיעון התומך שלעיל, את ה"קיפוח" שבאמצעותו מצדיקים את המרד שבו מדובר, נמצא כי גם במידה ויש לטענות בסיס עובדתי כלשהו, אז לא רק שאין בכך הצדקה למעשי "מחאה" בצורת רצח והרס, אלא שהשמאל הישראלי, התומך הראשי באידאה רצחנית זו, הוא הוא האחראי לקיפוח האמיתי של האוכלוסייה הערבית מיום קום המדינה, קיפוח שאינו חמרי אלא רוחני; הקיפוח המחריד שבו נהג השמאל (ששליטתו במדינה מעולם לא פסקה) נגד יהודים וערבים גם יחד, ואשר בא לידי ביטוי במגזר הערבי בצורת המרד הנוכחי הוא חסך ערכי הומניטרי, הרעבה ערכית על ידי מניעת חמרים רעיוניים הנוגעים לזכויות האדם. זוהי מהות הקיפוח היסודי שבה נקט השמאל כלפי הערבי: את מערכת החינוך השמאלנית של מדינת ישראל עלינו להאשים בכך שבמשך חמישים שנות שליטה וביקורת תרבותיים לא הצליחה להנחיל לערבי הישראלי את ערכי השיח השויוני, המבוססים על מה שהשמאל קורא היום "כבוד האדם וחירותו".

בכל מה שקורה היום בחברה הישראלית – וועדת אור היא רק חלק מזה – אשמים המחנכים הגרועים של השמאל אשר הסתירו את פשעי השמאל בכלל והשמאל הישראלי בפרט נגד זכויות האדם. הם עשו זאת על ידי הצהרה מתמדת על מתן כבוד לערכים הומניסטיים. האמת, כפי שהיא באה לידי ביטוי בבוגדנות המתמדת של הפרקטיקה השמאלנית, היא שלערכים שההתיישבות העובדת דאגה להתהדר בהם בפני התרבות הישראלית מאז קום המדינה לא היה שום כיסוי עובדתי. הסיבה למחדל זה היא שלאנשי השמאל (רעיון המבוסס על פגיעה בזכויות האדם של היחיד באשר הוא) אין מושג לגבי יישום ערכים אלה במציאות העובדתית. הנפגעים העיקריים מכך הם בני המיעוט הערבי, אשר נותרו, בשל המחדל החינוכי השמאלני, במצב של ברברים גמורים לגבי נושא זכויות האדם מאז קום המדינה. זה הערך שבא לידי ביטוי בהשתוללות הרגשית הקולקטיביסטית שבה חזינו כולנו. על כך – על המפתח הסיבתי - היתה ועדת אור צריכה להצביע ולהתריע. מכך היא היתה צריכה להזהיר את הציבור הישראלי היום. הסכנה – צריכים אנחנו להבין - איננה לוחמינו הגיבורים אלא הברבריות הערבית כשהיא משולבת באידיאולוגיה שמאלנית. במובן זה לחוץ הציבור היהודי ושומר החוק בישראל בין פטיש הברבריות הערבית לסדן ההסברה השמאלנית.

כל עוד לא נכיר בכך ניוותר בחושך, חשופים להתקפה הבאה של אויבינו.

נתונים נוספים