לידיעת נבחר הציבור

פרטים
עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
כניסות: 695

 

לידיעת נבחר הציבור

נמצאים אנו לפני בחירות. על פי כל הסימנים, אין לעם ענין רב בבחירות אלה.

בעיקר נובע הדבר מתוצאות הבחירות האחרונות. לא כי הבחירה היתה גרועה, אלא כי הנבחר רימה את העם וגרם למצב שבו התהפכה משמעות הבחירה והציבור קיבל את ההיפך ממה שבחר בו:

בפעם שעברה שהיו בחירות בישראל, שכח נבחר הציבור, שקיבל את אמונו של רוב הציבור, את תוכן הבטחתו לציבור לפני הבחירות – והציבור לא מצא דרך להזכיר לו אותה. דבר זה גרם לאסון גדול, שגרם לאבדן חיים, לאכזבה גדולה ולעגמת נפש רבה לציבור הבוחרים בו.

למעשה, בגד נבחר הציבור בכל מי שבחר בו, כי הוא פעל באופן מפגיע על פי תכניתו של המועמד שנכשל בבחירות.

ומכך ניתן להבין גם מדוע הוקהה בכך טעמן של הבחירות: העם יודע שהוא לא יקבל אפילו את מה שיבחר בו. אחרי מספר שנים גרועות ביותר, שבהן פעל נבחר הציבור נגד המצע שהבטיח, הבין הציבור שאין בחירתו בעלת משקל כלשהו בקביעת מדיניות הממשל.

הציבור יודע בבטחון כי אין הבחירות אלא מסכה דקה של חופש לעובדה הרעה והמשפילה של עריצות רצונו של השליט. העם למד כי הוא איננו "עם חפשי בארצנו" אלא עבד – ושלכן אין, למעשה, ערך בהשתתפות בבחירות.

עד היום אין זה ברור מדוע הפך שרון, המועמד שנבחר, את עורו, אך העובדה שעשה זאת מבלי שאיש יוכל לחסום בעדו מוכיחה יותר מכל את רקבונה, שחיתותה וחוסר יושרה של השיטה הישראלית כולה; המרמה, הכחש והמעל שהתנהלו במשך שנות הדיקטטורה של שרון – וחוסר היכולת של המתנגדים הלגיטימיים של הבגד להשפיע כנגדם – מראים שהבעיה ב"דמוקרטיה" הישראלית איננה בנבחר בלבד אלא במערכת הפוליטית כולה.

ואם לא ישתנה בה משהו יסודי, ימשיך חוסר ענינו של העם לגבור יותר ויותר ולחשוף בכך כלפי העולם כי מה שיש לנו כאן אינו מדינה חפשית אלא דיקטטורה.

אין ספק כי תחכומה של דיקטטורה זו הוא עילאי, באשר רבים הם האזרחים ושליחי הציבור אשר תפיסת היושרה שלהם לא נפגעה מכך שנבחר הציבור התנהג ממש בהתאם לתכניות המצע הפוליטי שהציג מתנגדו.

מחדל בסדר גודל כזה יכול לנבוע רק מחלל גדול בהשכלה הפוליטית היסודית של האזרחים, בין אם הם רק בוחרים פשוטים ובין אם הם עולים לדרגת נבחרי ציבור בעצמם. לכן יש מקום להציב דברים על מכונם באמצעות מספר שאלות יסוד בפילוסופיה פוליטית, ואולי כדאי שישמשו כהדרכה רעיונית לגבי ההתנהלות המוסרית של נבחר הציבור הבא:

דילמה פילוסופית מעשית ראשונה במעלה הניצבת לפני נבחר הציבור היא השאלה אם, במידה והוא נבחר על שהבטיח לציבור שיפעל למען א, מותר לו להצהיר כי הוא יעשה ב במידה ויסתבר לו כי רק דרך ב ניתן להשיג את א?

האם זה לגיטימי? מוסרי? צודק? האם מבחינה מוסרית יכול נבחר הציבור לבחור בדרך הפוכה מזו שהבטיח לבוחריו כטקטיקה להשגת המטרה שהבטיח?

התשובה היא: לא. כי הכלי הראשי שבאמצעותו פועל מנהיג הוא ההצהרה; ההצהרה היא הערך היסודי שבאמצעותו מזהה הציבור את: א. מה שהוא מציע. ב. הדרך שבה הוא פועל.

לציבור אין דרך לדעת באם נבחר הציבור שלו פועל למען התכלית המוצהרת שלו זולת הצהרותיו הציבוריות. הציבור אינו יודע מה מתרחש "מאחורי הקלעים" ולמעשה אין הוא צריך לדעת זאת, כי הוא ניזון וחי ממה שהוא רואה ושומע. לפעול – אפילו למען הציבור – בדרך המנוגדת לשכל הישר ולידיעתו של הציבור הוא מעשה פוליטי פסול שהציבור לא הסכים עליו כשבחר את המועמד שלו.

ביקורת. בידי הציבור חייבת להיות דרך ביקורת על מעשיהם של נבחריו. כל שיטה פוליטית ראויה במדינות חפשיות מאפשרת לציבור לבקר את מעשי נבחריו – ולבלום אותם במידה והם עושים דברים שאינם מקובלים עליו. במדינה מתוקנת יכול הציבור למנוע מנבחריו לפעול בדרך שאינה נראית לו, תוך כדי תקופת שירותם אותו, גם אם הם אינם מפרים את ההסכם היסודי ביניהם, המוגדר על ידי המצע הרעיוני שאותו הגישו לבוחריהם – וקל וחומר אם מדובר בפעולה המנוגדת לו.

הצהרת המדינאי מגדירה בציבור את תכליתו האמיתית. אין, מוסרית, מצב שבו יצהיר מדינאי על דרך שונה מזו שבה הוא הולך ולא יילך בה אפילו חלק מהדרך. הליכה – אפילו קצרה ביותר – בדרך לא נכונה, פירושה צורה של בגידה בדרך הנכונה.

כפי שהוכח בתקופת שלטונו של שרון, לא קיימת בישראל של היום מערכת בקרה יעילה, תוך מפלגתית או מחוצה לה, אשר יכולה לבלום נבחרים הבוגדים בנבחריהם. המקרה המזעזע שלא יישכח לעולם הוא הדרך שבה השיג שרון הסכמה לרעיון ההתנתקות שלו – קודם כל על ידי התעלמותו המוחלטת מהחלטתם החד משמעית של שני הגופים שמייצגים ומבטאים את רצון חברי תנועתו שלו: החלטת המרכז ומשאל החברים – ואחר כך פניה לקבלת הסכמתם של גופים אחרים, חיצוניים, אשר עצם הסכמתם לתכניתו מעידה על שונותם הרעיונית העקרונית מדרכה של התנועה שבראשה עמד.

זהו תהליך פוליטי לא תקין, באשר הנחת היסוד שלו מנוגדת להבטחה שנתן שרון לבוחר, ותהליך גיוס ההסכמה לו התעלם מכל אי הסכמה וחיבק רק את המסכימים (שהיו, באופן טבעי, מן המתנגדים הפוליטיים). דומה תהליך התנהלות זה למעשהו של הקלע הגרוע אשר יורה חץ ואח"כ מצייר את העיגולים מסביב למקום פגיעתו של זה – ודי להבחין בכך באמצעות התבוננות בדרך בה הוצא, בגסות, מדרכו של הדיקטטור, כל מתנגד.

מצב ענינים פוליטי זה הבהיר לציבור כי יש בידי אדם חזק אחד העומד בראש המדינה, יכולת בלעדית ובלתי מוגבלת לכפות את דעתו על הציבור כולו, בניגוד לכל בחינה של דעה, זכות או הבטחה קודמת – ולכן אין להתפלא על כך שרבים ימצאו כי הדרך היחידה לשמור על כבודם העצמי היא לא להשתתף בתהליך שבו יזכו רק להיות במצב של קרבן. יותר מסביר הוא הרעיון שאכזבת הציבור מאי ההתחשבות בבחירתו היא העומדת מאחורי חוסר הענין שהוא מגלה בבחירות המתקרבות.

ונותר רק לקוות שהדרך שבה יילך הפעם נבחר הציבור לא תהיה מנוגדת למצעו – ובודאי שלא לעניניהם של אזרחי המדינה.