יצאו בקלות
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 705
יצאו בקלות
מכתב אל המורה הישראלי הסובל היום מהתעללות הממשל
מורה יקר, שלום.
אפתח את דברי אליך בסיפור משל:
מורה אחד הלך ביער ופגש בשודד דרכים. זה הפשיט אותו מכל נכסיו והותירו עומד עירום ועריה בלב היער. נזף המורה בשודד על אי מוסריות מעשהו. השיב לו השודד: "דוקא עפ"י המוסר והצדק, יצאת בקלות."
"איך זה?"
"אתה אינך מזהה אותי, עדיין?" אמר השודד (שהיה ללא מסכה).
"לא." אמר המורה. "האם אני מכיר אותך?"
"אני הילד הקטן, התמים והבור, שהביאו הורי אליך לפני שנים רבות כדי שתלמדני." אמר השודד – ומה שאני היום, הוא פרי לימודך. בגללך הייתי לשודד, כי אתה הוא שחסך ממני את הידיעה על הטוב, הצדק, היופי והאושר. בחדר הכתה שלך, שבו ביליתי שנים רבות, אתה מנעת ממני את הערכים שעל פי הצדק התחייבת לתת לי ולמעשה אתה דנת אותי לחיים של אומללות ולמוות רוחני. אני, לעומתך, נקטתי כלפיך במידת הרחמים ולקחתי ממך רק את רכושך החמרי."
שתק המורה וחפו פניו, כי הוא ידע שהצדק עם תלמידו.
והנמשל?
זועקים היום מורי ישראל – ואתה בתוכם - על העוול שעושה להם שרת החינוך לימור לבנת – אך אין הגברת הזו אלא פרי חינוכם הישיר של מורי המדינה אשר חינכו את הילדים שבהם טיפלו לציית למדינה וללכת אחרי כל מצוותיה בלי לערער עליהם. אין כמו זעקה זו של המורים כדי להצביע על פשעם שלהם, כי כל פיטורין שלהם היום – מבישים ככל שיהיו – אינם אלא עונש קל ביחס לנזק שהם גרמו לחברה הישראלית במשך כל שנות קיום המדינה.
יותר אולי מכל קבוצה אחרת בציבור, אשמים המורים הישראליים – ובמיוחד אלה מהם אשר נכפו על תלמידי ישראל באמצעות החוק הדרקוני "חינוך חובה" – בחסך החמור בערכי צדק, אשר רוב הציבור הישראלי חולה בו היום. חסך זה הוא המאפשר היום למנהלי המדינה לרדות בעם כאילו היו צאן ולהובילו למטרות המוגדרות על ידיהם, כאילו לרצונו של העם אין שום ערך.
ושרת החינוך גם היא איננה אלא תוצר של חינוך זה; אם היא מאמינה שיש לה זכות לכפות החלטות על המורים, אין זאת אלא תוצאה של חינוך ממלכתי לערכי דיקטטורה המקנים לאנשי הממשל זכויות מעין אלה. ישאל השואל: ומה עם התקשורת, בתי המשפט, הסופרים, האמנים וכיו"ב? והתשובה לכך היא תמיד: קודם כל משרד החינוך, כי ברשות משרד זה הונחלו לקובעי המדיניות בכל התחומים הללו ערכים (ותקציבים) הפוגעים בצדק.
המורים הנזעקים סובלים, אך, למעשה, שומה עליהם לשתוק, כי הסבל שלהם איננו אלא רק חלק קטן מסבלה של אוכלוסיה שלמה, אשר נגרם בשל שתיקתם הארוכה עד היום. המורים, אשר שתקו עד הלום, היו האחראים להנחלת ערכי דיקטטורה ולשמירה עליהם על ידי שתיקתם זו.
המורים לא קמו למחות על פגיעה בזכויות יסוד של אזרחי העם, אלא משנפגעו (לדעתם) זכויותיהם שלהם.
סבלה של אוכלוסיית ישראל נובע בעיקר מבורותם של מנהיגיה ומוביליה: בשל בורות זו, המתבטאת במיוחד באי הבנה של ערכי יסוד כמו זכויות אדם, גוררים מנהלי המדינה את החברה כולה אל תהומות של אסונות כלכליים ופוליטיים. הבורות הערכית היא בתחום האחריות הישיר של מורי ישראל ולכן גם היא מייצגת את מחדלם הגדול ביותר. לכן, בימים אלה, כאשר נוחתת עליהם מהלומתה הברברית של המערכת הפוליטית הדיקטטורית, שומה עליהם להמשיך ולשתוק, כפי ששתקו במשך למעלה מחמישים שנות הדיקטטורה הישראלית, ובמיוחד כפי ששתקו בארבע השנים של רצח מורשה של יהודים על ידי הממשלה שפירנסה אותם.
המורים בישראל – החל מאלה הפועלים במסגרת בתי הספר הממלכתיים היסודיים וכלה ברבים מסגל האוניברסיטאות, שהיו בעלי המונופול הממשלתי על ערכי האומה, מעלו בתפקידם המציאותי – זה שהוא מעל לפוליטי-ממלכתי – להכין את תלמידיהם להיות בני אדם בעלי זכויות אדם, כלומר כאלה היודעים לזהות, לשמור ולהגן על זכויות אלה; לא זאת בלבד שהם, המורים, שימשו כלים בידי ממשלות העריצות של ישראל שפגעו – ועדיין פוגעות בזכויות היסוד של אזרחי המדינה, אלא שהם הכינו את תלמידיהם לשמש בתפקיד של כלים כאלה – ובכך איבדו, על כן, את הזכות המוסרית להתעורר, לפתע, ולהרים קול נגד קיפוח זכויות.
דבר זה נובע, בין היתר, מכך שרבים מהמורים עצמם הם כבר תוצרים של חינוך ממלכתי קלוקל בשל היותם דור שני ושלישי לחינוך זה. ערכית, זוהי בורות המחנכת לבורות.
המכשלה היסודית של הבורות הישראלית המועברת באופן ממלכתי מדור לדור היא ההתעלמות מקיומה ההכרחי של חירות במערכת האנושית והסברה שאין היא מהווה גורם בעל משמעות עדכנית. כן, כנראה שהמורה של היום סובר שחירות היא מושג הקשור איכשהו לליל-הסדר...
ואכן, דגלם של מנהלי מדינת ישראל של היום הוא דגל הכפיה. תלמידי המדינה חונכו, על ידך, המורה הישראלי, לכפיה. הם – ואתה - הוכנו לכך באמצעות כפיה וזו אחת הדרכים שבהם הגיעו למסקנה – וליישומה - שרק הכפיה עובדת ביחסי אנוש...
וכך היה שהתלמידים-אזרחים-כלים האלה, פירות החינוך הממלכתי שלך הם היום שריה של מדינה נטולת-חירות, המאמינים שאזרחיה אינם אלא כלים לשימושה – וגם הם מאמינים בכך. מה שיותר גרוע מכך, מורה יקר, אזרחים-עבדים אלה מאמינים, בגללך, שהם חפשיים.
בורותך המדהימה לגבי מושגי החופש והזכויות, מורה יקר, הביאה לכך שגרמת לתלמידיך לחשוב, כשהם גדלים באוירה של הוראות וציוויים מכל עבר ועל כל שעל - שהם חפשיים!
אין ספק שזהו מקרה יוצא דופן בתרבות העולמית, שמדינת עריצות מובהקת מאוכלסת על ידי אזרחים-עבדים המאמינים שהם חפשיים – וזאת בזמן שמדובר בצאצאיו של עם עתיק שעוד לפני דורות רבים היה זה שהביא לעולם את החירות...
וכמעט כל זה באשמתך הישירה, מורה יקר – או, לפחות, באחריותך. כי אתה זה שלקחת אחריות על תלמידי ישראל – ואתה זה שהיית צריך לדעת מהו חופש ולמחות כאשר יש פגיעה בו – ולא עשית דבר (חוץ מלכרסם בשקיקה את העצמות שהשליכה לעברך מחלקת המסים, כמו לכלב נאמן השומר על בעליו...).
והיום אנו כולנו – וגם אתה – נשלטים על ידי תלמידיך האומללים, אבירי הכפיה אשר איבדו כבר בכלל את צלם האנוש שלהם במעשיהם נגד האדם היהודי וחירותו.
לאלה שייכים קודם כל ראש ממשלתנו שרון, המאמין שהוא יכול לקבוע לאזרחים היכן לחיות (תכנית ההתנתקות) ומהו מחיר חייהם (תכנית ההפקרה של ישובי הדרום, השומרון והצפון להתקפות האוייב) – לבנת, המאמינה שניתן לקבוע בכפיה את רמת החינוך – ושאר שרי הממשלה המחזיקים באותה טעות אומללה.
ועד כדי כך עשית את מלאכתך נאמנה, מורה יקר, שהיום אפילו אלה השואפים לחופש, מוכים כל כך בחיידק הכפיה, עד שהם סוברים שגם לחופש אמיתי ניתן להגיע רק בדרך הכפיה; לאלה שייכים נתניהו, המאמין שכדי להגיע לכלכלה חפשית יש לשלוט בכלכלה ולהטיל עוד ועוד גזירות כפייתיות על הציבור – או מיכאל איתן שמייעץ לציבור ברדיו לגבי "בעיות של זכויות אדם" במסגרת תכנית ההתנתקות, אשר כל כולה הפרה אחת גדולה של כמעט כל הזכויות האפשריות שבנמצא...
ועל כל אלה – ועוד רבים אחרים – אתה, המורה היקר, אחראי. לכן, מה לך כי תלין על משרתך, אשר מלכתחילה לא הושגה בצדק, ואשר בה הוסגרו לידיך ילדים רכים מבלי שניתנה להוריהם הזכות לבחור בך – וקל וחומר לבחור את חומר הלימוד שיושת עליהם.
והתוצאות – שהיום אתה סובל מהם כמו כולנו – הן בהתאם.
ולסיום, מורה יקר, אומר אני לך כי כשאני שומע אותך היום, ורואה מה כתוב בשלטים שאיתם אתה יוצר להפגנות, אני יודע שאסור להפקיד בידיך ולו גם ילד אחד, כי אם תלמד אותם – חס וחלילה – שהצדק הוא ענין של רחמים ועפ"י זה יש לחלק את כספי הציבור או שעל אדם לחיות עפ"י צווי הממשל הנוחתים עליו ממעל ולא עפ"י זכויות היסוד שלו, אנחנו לעולם לא נצא לחפשי.
אז אני מציע לך, מורה בור ויקר, אם אתה בעל מעט כבוד עצמי, לכתת את רגליך לפינת הרחוב הקרובה ולקבץ שם מעט נדבות. אם תעשה זאת ברוח טובה, נכונה, ולא תסייע שוב לבעלי הכוח להשתלט על הציבור בכפיה, אולי תוכל להביא הביתה לחם של כבוד – ואז אולי באמת תצא מזה בקלות, מבלי לקבל את העונש שמגיע לך...