חיילים ושוטרים

פרטים
עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
כניסות: 822

 

חיילים ושוטרים

ההבדל העקרוני המיטשטש

לאחרונה צפינו רבות בתמונות חיות של חיילים ושוטרים המתעמתים עם אזרחים על רקע עימותים פוליטיים באפיים. בגירוש מגוש קטיף, למשל, נכח הציבור בשיתוף הפעולה בין המשטרה והצבא ובשילוב בין כוחות אלה, אשר סייעו זה לזה. פעמים רבות אי אפשר היה להבחין ביניהם בעין בלתי מזויינת ורגישה: שוטרים וחייילים נראו בכל נקודות החיכוך והופעלו נגד האזרחים בלי שניתן יהיה לצפות בהבדל עקרוני בשיטת פעולתם או בצורת הפעלתם.

אך הצבא והמשטרה אינם כוחות שווי-ערך או זהים מבחינה מהותית.

צריך האזרח הישראלי לשים אל ליבו את ההבדל ההולך ומיטשטש בין משטרה וצבא, במיוחד כשמדובר בפעולות משותפות של כוחות מערכת הבטחון כנגד אזרחי ישראל.

ההבדל העקרוני בין משטרה וצבא מגדיר דברים רבים, אך קודם כל את תחום פעולתם: הצבא – וזה כולל את מערכת הבטחון כולה - אמור לטפל בעימות עם אויבי ישראל. תפקיד המשטרה הוא לספק בטחון לאזרח בביתו, לתת שירותים מסייעים בעת עימות עם פשע אזרחי ולטפל בעניני פשיעה, העלולים להתפתח לכדי עימות בין-אזרחי. המשטרה איננה, בשום פנים, כוח פוליטי.

תפקיד הצבא הוא להתעמת עם אוייב הארץ, לא עם אזרחיה. בהגדרה, הצבא הוא מגינה הראשי של המדינה והוא לא אמור לשרת או לבצע פעילות פוליטית פנים-מדינית. למעשה,

זו גם הסיבה לכך שהצבא מבוסס על חוק גיוס חובה, המוצדק בשל היותם של החיילים שותפים לזמן קצר יחסית במערך ההגנה על בטחון המדינה והעם כשלמות.

אם וכאשר מפנים את החייל לפעולה כנגד האזרחים, משנים את תעודתו ואף הופכים אותה על פיה. לדבר יש השלכות רבות, מוסריות ופסיכולוגיות, שלחלק גדול מהם אנו עדים בתקופה האחרונה.

קודם כל, מהווה השימוש בחיילים ל"פעולות שיטור", כלומר לפגיעה באזרחים, מתכון מובהק ויעיל לערעור יסוד האמון המכריע של האזרח במדינה. אמון זה, במיוחד כשמדובר במדינת ישראל, משמיט את הקרקע מתחת לרגלי הרעיון כי הצבא הוא חוט שדרתה של האומה וחסנו מסמל את חוסן עמידתה של האומה כנגד אויביה – רעיון שבמשך הדורות האחרונים מאז קום המדינה, מחנכים עליו את הילדים, הנוער והאוכלוסיה האזרחית כאחד.

בשנים האחרונות, בהן הופעל צה"ל יותר ויותר נגד מתיישבים, נגרעה תדמיתו של החייל הצה"לי בעיני חלק גדול מהציבור הישראלי כלוחם גיבורי באוייב, "לטובת" תפיסתו כעבד בשירותו של ממסד לא מוסרי. כבר היום עדים אנו לאינפלציה עצומה בשאיפה של מתגייסי העתיד לשרת כחיילים בצבא, כלחלק גדול מכך תורם החשש לקבלת פקודות לא מוסריות, הנוגדות את מצפונם.

בהקשר זה יש לציין כי מבחינה מציאותית אובייקטיבית, הפעלת חייל נגד האזרח משמעה רמאות והפרת חוזה: צה"ל, הנתפס על ידי המתגייסים – כמו על ידי רוב העם בישראל – כמכשיר לביסוס ערכים נאצלים שבראשם הגנה על העם, נתפס בקלקלתו כמכשיר לביצוע מדיניות הנוגדת את עניני העם.

עד לאחרונה היה צה"ל פרה קדושה וחסינה למדי מביקורת; חלק גדול משתיקתו ואי מחאתו של הציבור הישראלי לגבי השחיתות הצה"לית, הידועה בחוגים רחבים מזה שנים רבות (למעשה על ידי כל מי ששירת בצבא) נקנתה בזכות גורם יסודי אחד: היותו של צה"ל, בתודעת העם, חלק מצבא שנאמן למדינה שנאמנה לעם היהודי. התגלותה של עובדה זו כמשענת קנה רצוץ, עם חשיפת העובדה שצה"ל אינו אלא עיסקת חבילה של כוונות אצילות ומושחתות המעורבות יחד במזימה כנגד העם, מסוכנת מאין כמוה לתפיסת האחדות שביסודו של התלכיד הישראלי.

ראיית חלק מכוחות צה"ל כלא יותר מאשר משרתים חרופים אשר, בידיה של שחיתות פוליטית, משחיתים כל חלקה טובה בהישגיו של העם היהודי בארצו, עלול להכות מכה אנושה את כל חולמי החלום הציוני מזה חמישים שנה. הוגיו ומבצעיו של הגירוש מגוש קטיף, אשר ידם קלה על ההדק אחרי הנסיון המוצלח שהוכיח שהמתיישבים – כמו החיילים המבצעים - מאמינים בצה"ל ובמדינת ישראל כאלילים, עלולים להיווכח כי הציבור הישראלי אינו שטוף באמונות תפלות כפי שסברו.

הדור החדש של כוחות הבטחון, אשר עלול לתפוס את האמת – שהיא שבאמצעות חוק גיוס החובה, הנוטל מהם שנים יקרות והמסכן את חייהם, מרמים אותם לחשוב שהם פועלים בעד העם ובטחונו ולמעשה האמת היא הפוכה: שבמשימות שאותן הם מצטווים למלא יש פגיעה אכזרית באזרחים יהודיים וחשיפתה של המדינה כולה לפגיעה בטחונית חמורה.

יום בהיר אחד בקרוב החיילים לעתיד עלולים לתפוס שעל אף שהוכח שמתנגדים שומרי מצוות אינם מהווים סכנה לבטחונם הפיזי, מה שעומד בפניהם הוא סכנה שאיש ממפקדיהם, המובילים אותם בכחש לא גילה להם את מהותה: הסכנה שיצטרכו לעמוד יום אחד לפני משפט מצפונם וזה יאשים אותם בכך שהשליכו את אחדותם מנגד.

ואז, מתגייסים צעירים, השואפים להיות אנשי מוסר וצדק, כבר לא יסמכו יותר באופן עיוור על כך שבעלי דרגות "יודעים מה שהם עושים" וכבר לא יתמסרו בקלות למעשה האונס המוסרי שרוצים לבצע בהם.

השוטר, שלא כמו החייל, הוא חלק מזרועה הביצועית של אכיפת החוק הפנימי וככזה הוא פקיד-שכיר של משלם המסים. השוטר, שאיננו מגוייס, כמו החייל, באמצעות חוק כפייתי, גם נהנה יותר מהפעלת חופש הבחירה שלו, באשר הוא אינו מחוייב לפקודות כמו החייל ועקרונית, הוא יכול שלא למלא פקודה לא מוסרית.

במדינה מתוקנת, הפרדה מושגית ועקרונית זו בין המשטרה לצבא, כמו עקרון הפרדת הרשויות, מבטאת את ההבדל העקרוני בין יחס האזרח לחבריו מבית, לבין היחס בינו לבין האוייב: בזמן שהיחסים עם האוייב הם, בהגדרה, יחסי חיים ומוות, וככאלה הם תובעים קיומו של כוח צבאי זריז, נחוש ובעל עצמת אש גדולה, המשטרה מותאמת יותר ליחסי הבירור האפייניים בין אזרחים ו/או בין אזרחים לרשות, הדורשים עדינות ורגישות.

מי שמחזיק באינטרס המפוקפק לטשטש את ההבדל בין השניים – אולי האחראי על הביטוי "בנחישות וברגישות" - מעוניין להשתמש במשטרה כנגד האזרחים כאילו היא צבא, ולנצל את כוחו של הצבא, המורכב מצעירים חסרי כושר האבחנה של המבוגרים, למשימות שיטוריות.

לזמן קצר בהווה עשוי טשטוש זה לשרת את הבורים שבאזרחים, אך הוא עלול לפעול כבומרנג, אם וכאשר יגרום לכך שהמאפיינים המיוחדים של שני הכוחות הנפרדים ייעלמו. אז יקרו שני דברים במקביל: הצעירים המתגייסים לא יראו יותר בצבא כלי לגיטימי המופעל נגד האוייב – והשוטרים יבחינו בכך שהם אינם פועלים נגד גורמי הפשע אלא כנגד משלמי משכורתם.

שני אלה, אנשי הצבא והמשטרה, ישימו, במוקדם או במאוחר, לבם לתופעה שכבר היום קיימת: לכך שמירב המאמץ הפוליטי המפעיל אותם מרוכז, במקום בעימות עם האוייב האמיתי, המכה באזרחים מחוץ לגבולות המדינה, בעימות עם אזרחים מתיישבים – ושגם מצב הפשיעה בארץ עולה בהתמדה, ביחס ישר להתשת כוחות המשטרה בפעולות בטחוניות, האמורות להיות מבוצעות על ידי חיילים.

ושני סוגי מאיישי הכוחות, יחד עם הציבור, יחושו שהם מהווים, למעשה, משהו שאינו צבא וגם לא משטרה, אלא דבר שדומה יותר לכוחות הדיכוי המוחזקים, מאז ומתמיד, בידי משטרים אפלים לטובת יישום כוונות זדוניות.

בזמן כתיבת מאמר זה נודע כי אחד מבכירי המשטרה מדבר על אפשרות שימוש בנשק חם כנגד אזרחים בעת פעולה לפינויים מבתים בשטח ישראל. זוהי דוגמה מובהקת לפעולת טשטוש של מעבר גבול בין-מושגי: השוטר הבכיר שאינו מבין שהאזרח לא רק שאיננו אוייב המדינה, אלא שהוא אדוניו, סובר כי מדובר באוייב וכי עליו, כשוטר, להתנהג כאילו הוא בכיר צבא שצריך להתמודד עימו כאילו היה אוייב.

עדיין – אך נראה שלא לאורך זמן – מתפקדת המערכת המשפטית ככזו שמגדירה תנאים לפעולת המשטרה. עדיין – אך לא ברור לעוד כמה זמן – חש השוטר כי הוא יכול לפעול אך ורק אם יש לו צו מבית המשפט. אך לאט לאט רואה הציבור איך לוקחת המשטרה לעצמה – בעידודו של הממשל – יותר ויותר "חופש פעולה" במגעיה עם האזרח, ואיך הגנתו של בית המשפט על האזרח הולכת ונחלשת אל מול השוטר, אשר קודם כל יורה את חצי האלימות שלו וקובע עובדות – ורק אחר כך הוא טורח לסמן את עיגולי הטיעונים המשפטיים המצדיקים את פעולותיו.

לגירוש גוש קטיף קדמו הליכים מכינים רבים – משפטיים, פרלמנטריים ועוד – ולמתנגדי הגירוש ניתן גם פסק זמן שאיפשר להתארגן להגנה מפני הפגיעה בזכויות האזרח שבוצעה על ידי הממשל. בשל התנהלותו המהירה, יחסית, של הגירוש נראה ש"עם האוכל בא התיאבון" – ובכלל לא בטוח שהפעלתם הבאה של המשטרה והצבא נגד האזרחים תיעשה בצורה כל כך מוקפדת מבחינה פקידותית ומשפטית.

השילוב-עירוב-בלבול בין כוחות ההגנה להתקפה, בין מערכת המלחמה בפשיעה, באזרח ובאוייב, בין השוטרים לחיילים, ישרת את הכאוס המתארגן היום נגד הישות הישראלית. מערכותיה של ישראל עדיין מתפקדות בכוחם של גורמים רבים, אך הסכנה לקיומה של ישראל גדלה ככל שבכוחות אלה יעלה כוח האימה על כוח הצדק. כפי שאנו למדים מן ההסטוריה – אף הדיקטטורות האיומות ביותר התמוטטו כשמה שהחזיק ביחד את חלקיהן הנפרדים היה רק כוח האימה, שבאמצעותו איים המשטר על אזרחיו. בחברה הישראלית של היום עומדים יותר ויותר חיילים ושוטרים בין האזרח לצדק – ולא לעולם חוסן.