זכויות האדם מול זכויות העיתונאי
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 785
זכויות האדם מול זכויות העיתונאי
או: העיתונאי כאדם העליון בתפישת התקשורתן הישראלי
כמו הצבר הישראלי האפייני, המשלב בטחון עצמי מופרז עם בורות עמוקה, איש התקשורת הישראלי הממוצע רואה עצמו כדוגל באמת, בצדק ובמיוחד בזכויות האדם, מבלי להבין כלל מושגים אלה לאשורם.
הדבר בא לידי ביטוי בנקודות הצומת שבהן הוא מנסה להגן על ערכים אלה, כשהתוצאה נראית כמו מה שנותר בכף ידו של הילד אחרי שהחזיק בה חזק מדי את הגוזל הרך...
כשלפני מספר חדשים עצרו האמריקנים בעירק כתב ישראלי בכיר וחקרו אותו, לא נשמע בענין שום ציוץ של מחאה מהתקשורת המערבית; אף אחד מאנשי התקשורת העולמית לא ראה בפעולה זו משום איום על זכויות כלשהן של הכתב וגם לא הובעה על ידי שום כתב זר קולגיאליות כלשהי עם הכתב הישראלי. הדבר נבע בעיקר מכך שהפעולה נתפסה ככזו המבטאת את זכותה של מערכת הבטחון האמריקני, לבדוק את כל מה שהיא מוצאת לנכון כמתאים להשקפה הבטחונית שלה, במיוחד בעת מלחמה.
אך כשנעצר בישראל פיטר הונאם, העיתונאי הבריטי אוהד וענונו, לפחות מיממה, הקימה התקשורת הישראלית קול מחאה רם ביותר.
בהתחשב בעובדה שלא היה בידי נציגי התקשורת שום ידע ברור לגבי עילת המעצר, היוותה המהומה שהקימה ערעור מפליג על זכותה, כושר שיפוטה ועניניה של מערכת הבטחון הישראלית; במסווה של דאגה לחופש הביטוי, לזכויות האדם, לאמת ולצדק, השמיעה מערכת אמצעי התקשורת הישראלית קול צווחה כה מחריד, שנוצר הרושם שבמדינה דמוקרטית אין שום מקרה שמצדיק לעצור איש תקשורת כלשהו אפילו ליממה או שתיים.
בלי קשר ליעילות המעצר או עילתו, ההגיון אומר שיוזמי המעצר עשו את שעשו לצורך מה שראו כענינה הבטחוני של ישראל. דבר זה מציב, למעשה, את כל התקשורת הישראלית שחברה למהלך מחאה זה בעמדה המנוגדת לבטחון ישראל.
בנוסף לכך, על רקע שתיקתה של אותה תקשורת בעבר הלא-רחוק במקרים כה ברורים של פגיעה בזכויות אדם כמו מקרה פדרמן, למשל, נראית דאגתה של התקשורת לזכויותיו של הונאם נלעגת ומבטאת בעיה קשה של "איפה ואיפה".
כך, כערך מוסף לפרשה, לומדים אנו לא רק את כוח הזעקה שיכולה היתה התקשורת לגייס אם באמת היו זכויות האדם בראש מעייניה, אלא גם את העדיפות הרבה שנותנת התקשורת הישראלית לזכויות העיתונאי על פני זכויות האדם.