הצדק או הגודל
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 647
הצדק או הגודל
דמות המדיניות החדשה
עריקתו של שאול מופז את ה"ליכוד" זיעזעה רבים בתנועה ובעם.
הזעזוע הרב נבע מכך שמופז, שערק מן ה"ליכוד", לא היה חבר זוטר בתנועה, אלא שר בטחון ומועמד לראשותה. הוא עבר מן ה"ליכוד" ל"קדימה", אף כי לאיש לא ברור עדיין מהו מצעה, ימים לא רבים לפני שהיה אמור לקחת חלק בבחירות הפנימיות בתנועת ה"ליכוד". הזעזוע גם נבע מכך שפעולתו של מופז איננה מובנת לציבור כלל.
במעברו זה הציג מופז שוקת שבורה לפני רבים מתומכיו, הצמאים למימיה של הנהגה אמיתית, אך לא נראה כי האיש עצמו, אשר הבטיח לתומכיו כי הוא רואה את ה"ליכוד" כביתו, סובל מנקיפות מצפון כלשהן; הסיבה לכך היא שמופז הוא מדינאי מסוג חדש, אשר האופורטיוניזם שלו מבוסס על יכולת הערכה נמוכה של ערכים ועקרונות.
בהתאמה לכך, המפתח להבנת המהלך של מופז נמצא, כנראה, בכך שהוא לא הבין אף פעם את ערכיה של התנועה. בטיעון שבו השתמש מופז כדי להסביר את פעולתו זו הוא אמר כי הוא לא השתנה אלא התנועה - והאשים גורמים "קיצוניים" בתנועת ה"ליכוד" אשר הופכים אותה ל"ימנית קיצונית", כמו חטיבת "מנהיגות יהודית", על אף שתנועה פוליטית זו מצהירה פעם אחר פעם על הסתמכותה על מצעו המקורי של ה"ליכוד".
את מצע ה"ליכוד" הזה דרס שרון ברגל גסה במשך כל תקופת פעילותו הפוליטית המשותפת עם מופז ויש, על-כן, יסוד להניח שמופז איננו מכיר כלל את ערכיו היסודיים של מוסד ה"ליכוד" מכיוון שאף פעם לא טרח ללמוד אותם ולדעת מה התנועה מייצגת. מכך, קצרה הדרך למסקנה שמופז אף פעם לא הכיר את התנועה אלא את בבואתה המעוותת שניבטה אליו דרך מדיניותו של שרון.
בכל מקרה, מהווה מקרה מופז דוגמה חריפה לגישה חדשה יחסית, אשר קנתה לה מקום בפוליטיקה הישראלית: גישה אשר תומכת בתנועות ללא ערכים מוגדרים, שבמקומם של ערכים יש בהן אישים – ואם אפשר, אישים המסוגלים לרכז סביבם כוח בחירתי רב, הבא לידי ביטוי בגודל.
מבחינתו של המדינאי החדש, הגודל הוא מה שהיה פעם הצדק.
הסחף הדמוקרטי של ההכרח לנצח בבחירות גורם לעוסקים בפוליטיקה לשכוח עקרונות ותכנים ולהעדיף, על פניהם, את מספר הבוחרים; מבלי משים, כמעט, קובעים לאחרונה מדינאים את בחירותיהם ומנהלים את עניניהם הפוליטיים עפ"י גודל המפלגה ולא עפ"י מצעה, כאילו שמה שחשוב זה הגודל. גישה זו בדיוק היא הסיבה להתדרדרות הערכית של הפוליטיקה הישראלית בדור האחרון בכלל ובתקופת ממשלתו של שרון בפרט.
לאחרונה צוטט מופז כשאמר "הליכודניק צריך לבחור באם הוא רוצה תנועה קטנה ושולית או תנועה גדולה וחזקה". אם היה לומד קצת את ההסטוריה, הוא היה יודע שהליכוד מיוסד על קומץ של אנשים שגם כשהיו רק מאות הם לא התפשרו על עקרונות והעדיפו להיות קבוצה קטנה. מופז לא מכיר בכך שהצדק יכול להיות לעתים קרובות "קטן", כלומר לזכות במספר תומכים לא גדול, אך הוא אף פעם לא "שולי".
מה שמייסדי תנועת ה"ליכוד" – אנשי תנועות המרי האצ"ל והלח"י – חפצו בו, לא התמקד בגודל אלא בצדק, בדרך רעיונית מסויימת, שעליה לא היו מוכנים להתפשר.
ההסטוריה של תנועת ה"ליכוד" היא כל כולה עדות לפעלה של קבוצת אנשים קטנה שנצמדה לרעיונות שאותם ראתה כצודקים – והגיעה, בסופו של דבר, להנהגתה של המדינה. היא תעשה זאת שוב אם תתמיד בהחזקתה ברעיונות צודקים.
הברירה האמיתית שניצבת בפני בוחר ה"ליכוד" (או כל תנועה פוליטית אחרת) איננה באם להיות קבוצה גדולה או קטנה אלא באם להיות קבוצה צודקת או לא. מדינאיו המקוריים של ה"ליכוד", כמו בגין ושמיר, למשל, העדיפו להיות שנים רבות באופוזיציה ולהישאר צמודים לרעיונות שבהם האמינו. הם ידעו שההימצאות בשלטון לא תעזור לאיש, אם היא הושגה באמצעות הפרת הבטחות, ערכים לא מוסריים ותכנים לא ראויים – וקל וחומר אם לא היו ביסוד תנועתם ערכים מוצדקים.
מדינאיה הגדולים של מדינת ישראל לא היו מעלים על דעתם להתנער מתמיכתם של בוחרים בתנועה מסויימת ולעבור לתנועה אחרת רק מכיוון שהאפשרות להיבחר בה היתה "ריאלית" יותר – ומעולם לא היו מכניסים את עצמם למצב כמו זה של מופז, שבו תנועתם "השתנתה" לפתע מבחינה רעיונית.
מדינאי אמיתי עלול לנטוש את המפלגה או לפרוש מן החיים הפוליטיים, אך לא את הרעיון שבו הוא רואה את התגלמות הצדק. במדיניות החדשה, חסרת הערכים, יש רק מאבק כוחני על גודל – על מספרם של הבוחרים, בלי שמשנה הדבר עד כמה הם מבינים את הערכים שבהם הם תומכים – ואם יש בכלל ערכים ידועים כאלה. זהו המצב התהומי שהפוליטיקה העכשווית של ישראל, כרכבת חסרת בלמים, דוהרת אליו, אם לא תתרחש בה בלימת הצלה של ערכי צדק.
הגודל, הערך הזניח, הוא זה שאליו שואף המדינאי החדש, האופורטיוניסט חסר הערכים.
אך הענין הרעיוני, הצדק, הוא לבו האמיתי של המאבק הפוליטי הראוי. הפוליטיקה האמיתית, בניגוד ל"חדשה", מהווה עימות רעיוני ולא כוחני. היא שואפת לנצחונו של הצדק מתוך ההנחה האצילית שהאמת – ורק האמת - עתידה, במוקדם או במאוחר, לנצח.