הסכמים יש לכבד
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 1114
הסכמים יש לכבד
על החוזה הפוליטי בישראל 2002
בימים אלה, שבהם לכודים אזרחי ישראל בין שני מסלולים מתנגשים – האחד של בחירות מתקרבות והשני של התקפות רצחניות מצד האוייב – מבולבל הישראלי יותר מאי פעם באשר לדרך שבה יבחר או, יותר נכון, ללחץ שעליו להיכנע לו. זאת מכיוון שבמסגרת מערכת הלחצים האדירים שבהם הוא נתון יש כוחות רבים אשר נראים כלגיטימיים מבחינה פוליטית אך אין מטרתם אלא להפקיע מידיו את כוח הבחירה המעט אשר נותר לו.
פעם בכמה שנים או חדשים מוצאים אנו את עצמנו ניצבים מול החריץ ובידינו מעטפה שאמורה לקבוע את גורל עתידנו. לרוב אזרחי ישראל זהו הרגע הפוליטי המשמעותי ביותר בחייהם שכן, על פי הבנתם, זהו הרגע שבו הם יכולים לקבוע את מהות השלטון במדינה. הם טועים, שכן הם בוחרים בין אפשרויות מצומצמות המוצגות כהבטחות אשר, לעתים קרובות, אינן ממומשות.
כי ההסכמים הפוליטיים שעליהם חתומים מנהיגי העם – שהם הכוח הפוליטי היחידי שיש בידי האזרח - אינם מכובדים על ידי מנהיגיו.
בתקופה שבה כיהן בנימין נתניהו כראש ממשלה הגיע הממשל הישראלי לצומת הידועה כ"הסכם חברון", שבה, עפ"י הסכמי אוסלו, היתה חברון אמורה להיות מועברת לידי הרשות הפלשתינית. בנקודה זו פצחו אנשי השמאל הישראלי והעולמי בפזמון שהבית החוזר שלו כלל את שורת המחץ הצדקנית "הסכמים יש לכבד!". מטרתם היתה, כידוע, ללחוץ על נתניהו לקיים את ההסכם עם יאסר ערפאת שהוא, אולי, גדול מפר ההסכמים בהסטוריה המודרנית.
נתניהו – כמו כל ראשי הממשלות מן הימין - נכנע ללחץ. לכאורה, כיבד הסכם. למעשה, הפר הסכם, כי במעשהו זה, שבו נכנע לשמאל, הפר נתניהו את ההסכם החשוב יותר שעליו היה חתום: ההסכם עם בוחריו.
את תוצאותיו העקובות מדם של "קיום ההסכם" הלא מוסרי הזה משלם עם ישראל עד היום – ובמיוחד החלק שתבע מבנימין נתניהו את מילויו של ההסכם המוסרי: הסכם בין מנהיג פוליטי לבוחריו. אל דאגה, אין אנו שוכחים כי הסכם זה אינו מנותק משרשיו הרקובים מלפני שנים – הסכם אוסלו - ומפירותיו הבאושים שמלפני שבועות מספר, הסכמי פואד, אשר כולם מצטרפים לשרשרות ההסכמים הלא מוסריים שראשי ממשלות ישראל ערכו עם אויבי המדינה כנגד אזרחיהם.
יהיו רבים שיגידו כי המנהיגים עושים זאת בתום לבב, מתוך כוונות טובות ובמטרה להועיל לעם ישראל. אך כל אלה אינם אלא ביטויים של שחיתות שלטונית אשר, אפילו במקרה הטוב של רצונם הטוב של אישי הציבור המעורבים, היא תוצר התדרדרותה המוסרית של מערכת שלטונית ששכחה למי היא מחוייבת.
כי אנשי הציבור המעורבים שכחו שאין להם שום זכות להפר הסכמים עם אלה שעליהם הם חתומים – וקל וחומר שלא לקיים הסכמים אשר מלכתחילה נעשו מתוך פגיעה בזכויותיו של הציבור ששלח אותם. אין לנבחרי הציבור שום זכות לתפוש את הציבור כילד קטן או כעדר חסר דעה שיש להונותו ולרמותו כדי להועיל לו. בקצרה, אין להם זכות להפרת זכויות.
אך גרוע יותר מכך הוא שיש לנו מנהיגים הסבורים כי יש להם זכות לעשות זאת – והגרוע יותר מכל הוא שחלק גדול מאזרחי מדינת ישראל גם הם כבר משוכנעים בכך.
דבר זה בא לידי ביטוי בכך שבבחירות הנוכחיות אמורים אזרחי ישראל לבחור בין מנהיגים שרימו אותם, הטעו אותם ולא קיימו עימם הסכמים מפורשים. מכיוון שדרך השמאל היתה תמיד רמאית במפורש (אם נזכור, למשל, את התבטאויותיו בנושא של יצחק רבין) הדברים אמורים במיוחד לגבי שני מנהיגי מה שנחשב פעם למחנה הימין, תנועת הליכוד; שניים אלה, אשר הונו את בוחריהם ונטשו אותם לטובת רעיונות השמאל פעם אחר פעם בעבר הקרוב ובהווה, אחרי שגרמו להם להאמין בהנהגתם, מבקשים מן הציבור לתת בהם אמון פעם נוספת.
מכיוון שאריאל שרון הפליג בבגידתו בבוחריו עד כדי כך שהוא מצהיר – בניגוד לעמדתם ולעמדת מרכז הליכוד – בתמיכה בקיומה של מדינה פלשתינית, מוצא לנכון בנימין נתניהו, אשר נראה בעיני מחנהו כרע במיעוטו, ללחוץ על הפוליטיקאי היוצא מהכלל, אשר מעולם לא חטא כלפי ציבורו – על משה פייגלין, מנהיג תנועת "מנהיגות יהודית" – כדי שזה יוותר על מועמדותו לראשות הממשלה.
זה מובן מדוע אין שני ראשי הממשלה שהפרו חוזה חפצים לראות על אותו מסלול מועמד שתיקו הציבורי נקי. אך יהיו רבים שיאמרו: "הרי הוא עדיין לא נבחר ולכן לא פלא שלא הפר את אמון הציבור". התשובה לכך תהיה, קודם כל: "נכון – ולכן זו סיבה טובה לתת דוקא בו אימון בשעה הזו". אך החלק השני והחשוב יותר של התשובה נמצא בעמידתו, היום, בלחצים הגדולים המופעלים עליו בענין זה. העובדה שפייגלין אינו נשבר בלחץ היא קודם כל תוצאה של אי קבלת הנחותיהם הרעועות של מפעילי הלחץ נגדו, כלומר שהוא לא ישיג את מספר הקולות הנחוץ להיבחר לראשות הממשלה. כי אפילו אם זה נכון שפייגלין מצמצם את סיכויי נתניהו, מה יש בנתניהו שעולה על שרון?
אך יש ערך עמוק יותר ואצילי יותר העומד ביסוד אי הויתור של פייגלין, והוא ידיעתו את מחוייבותו לציבור בוחריו, אשר רצונם כבודו; בימינו, שבהם הפוליטיקאים מפנים עורף לבוחריהם ומתנתקים מהם בשניה שלאחר הבחירות – שלא לדבר על פעילות בניגוד לרצון הבוחרים – מקפידים פייגלין ואנשיו על דבקות ונאמנות לחוזה שלהם עם מתפקדי התנועה, כי הם יודעים שהם ובוחריהם קשורים בהסכם – וכי הסכמים יש לכבד!
בניגוד לפסיכולוגיה האלימה של הפוליטיקאי הישראלי הממוצע, הרואה את הבוחר כיישות השייכת לו בתוקף זכות בעלות כלשהי, פועלים פייגלין וחבריו כמשרתים אמיתיים של ציבורם. המחוייבות של "מנהיגות יהודית" היא מוסרית, אמיתית ופנימית, כי בתנועה זו יודעים שמדינאי אמיתי הוא שליח ציבור - ושהמנהיג הראוי אינו "מחזיק בכיסו" את בוחריו, כפי שסבורים, כנראה, מפעילי הלחצים. אלה האחרונים נחשפים למול עמדה זו במלוא איוולתם: מחוץ להיותה מפוקפקת וחסרת יסוד מבחינה לוגית ואמפירית, ההנחה שמי שלא יבחר בפייגלין יבחר בביבי מחוסר ברירה מעליבה ומשפילה את הבוחרים וגם חושפת את הצורה בה רואה אותם זה המניח כי יפעלו כך; ההנחה ש"שומה עלינו לנתב את הבוחרים לכיוון הנכון" על ידי הצרת נתיבם והקטנת אפשרויות הבחירה שבידיהם היא כה אנטי-דמוקרטית וכה מנוגדת לטבע האדם הנאור שכמעט ואמרנו כי הם דוגלים בסיסמה ש"פחות בחירה זה יותר טוב ליהודים".
ואוסיף וידוי אישי: נולדתי בישראל בשנת 1952 והשנה, עם התקרבי לגיל 50, אשתתף בבחירות בפעם הראשונה - מכיוון שזו הפעם הראשונה שיש לי למען מי ומה להצביע. כן, תמיד השתייכתי לחלק ההוא בציבור שמתוך מחאה שקטה וסבילה לא הלך לקלפיות כי הוא העדיף ספר טוב על מועמד רע. שלא כמו רבים מבני השנתון שלי, לא שוכנעתי אף פעם במיתוס הלא-מוסרי שהצהיר כי "זה שאינו מצביע מחזק את המפלגות הגדולות", כי ידעתי שמיתוס זה הומצא על ידי אנשי השררה שאין מפחיד אותם יותר מאשר עם שאינו משתף פעולה עם אלה שמרמים אותו.
אולי בבחירות הקרובות יתגבר הבוחר הישראלי על מידת חוסר הבטחון העצמי והתלות העלובה שאליה הביאו אותו אלה שרימוהו, יתגבר על ההרגל הרע שלו לבחור ברע במיעוטו ויחזק רק את מה שהוא מאמין כי הוא טוב. אם יעשה זאת – הוא יניח את התשתית לפוליטיקה מוסרית שבה מקיימים אנשי הציבור את הסכמיהם עם אלה שאותם הם משרתים, ולא מסתבכים מלכתחילה בחתימה או בקיום הסכמים לא מוסריים עם אויבינו.