ה"וודסטוק" הישראלי
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 682
ה"וודסטוק" הישראלי
על מחירה של ריכוזיות לאומנית
כמו בעימותים פוליטיים רבים ניצבים גם הפעם, זה מול זה, הריכוזיות הלאומנית מול החופש.
הפעם הנושא הוא המאבק על גוש קטיף; מאבק מתיישבי יש"ע למען "אחיהם הגיבורים".
בנושא זה מציגה מועצת יש"ע, בכל העוז שהיא מסוגלת לגייס, את תפישת הריכוזיות או, במלים אחרות, את התפישה הדיקטטורית, הסוברת שדרך המאבק שלה היא היחידה הנכונה. זו נוגדת את החופש בביטויו הראשי: היוזמה הפרטית. לא רק שהמועצה קוראת להולכים אחריה, אלא שהיא גם מצהירה, חדשים לבקרים, על דחייתה העקרונית-מוסרית את אלה שאינם. מבחינת המועצה, מי שאינו הולך בדרכה, איננו לגיטימי.
בכך משרתים אנשי המועצה את רצונו של הממשל. הוא, הממשל, בעל ענין ברור בכך שיהיה גוף שלא רק יפעל עפ"י הנחיותיו אלא גם ישלוט במי שאיננו עושה כך. פעילות זו של מועצת יש"ע חושפת את העובדה שהבעיה הריכוזית קיימת ברמה הרעיונית של הארגון בעצם היותו של עימות זה רעיוני ובלתי כפוי: אין חוק המחייב את המתיישבים ביש"ע לציית דווקא למועצה ובכ"ז, שאיפת הריכוזיות היסודית שבתפישתם גורמת לכך שרובם ככולם מתגייסים לפקודת המועצה ביום / שבוע הפקודה ומתוך כך שהם רואים בה מנהיגה, הם מתנהלים לפי הוראותיה.
המועצה כשלעצמה, אשר נהנית מתקציבים נאים שמקור רובם (יש לקוות) תרומות, מפליאה לעשות מבחינה ארגונית בכך שהיא מציגה יכולת טכנית מרשימה: רכבים, סדרנים, מזון, שלטים, בתי שימוש ניידים ועוד כיו"ב. אך מול כל השפע הזה קיימת העובדה שהקו הרעיוני המנחה אותה הוא אי התעמתות "אלימה" עם השלטון, כלומר: יהיה אשר יהיה, אסור לפעול כנגד הנחיות הממשל – וקל וחומר שאסור לפעול נגד מדיניותו...
ונשאלת השאלה: אם כך, מה הועילו חכמים בתקנתם? מה עשינו בזה? אין נגיע כך לביטול ההתנתקות?
אינני מכיר תשובה, זולת זו ששמעתי מרבים מצייתני המועצה: "מחכים לנס".
היהדות אמורה שלא לסמוך על הנס. עם זאת, אם יהיה נס, זה ברור שהוא לא יבוא מה"שלטון" הריכוזי של המועצה אלא מן היוזמה הפרטית.
אם יהיה נס, הוא יבוא מאלה שאינם פועלים על פי ההוראות והצווים; הוא יבוא ממי שאינו מחכה לתקציבים, לבתי שימוש כימיים או להוראות הסדרנים, הפועלים על פי הוראות ראשי המועצה, הפועלים על פי הוראות המשטרה, הפועלת על פי הוראות הממשל.
אם יהיה נס, הוא יבוא דווקא מאלה שאינם נשמעים להוראות המועצה – אלה שהמועצה, כמו גוף שלטוני ריכוזי, גם משמיץ ומוקיע; מי שאינו "נשמע" לו מוצג על ידו כגוף "קיקיוני" או כ"עשב שוטה", מהחשש שלא יראוהו כמייצג המתיישבים.
ומה האלטרנטיבה? הוצאת הכוחות והמשאבים הפרטיים במסע הופעות כלל-ארצי של רצון טוב ואי אלימות שבמסגרתם ימשיכו המאמינים במועצת יש"ע להיות "מטורטרים" ולנוע ממקום למקום בארץ, לנקודות שבהם היא מחליטה לקיים עצרות. שם יבלו את החופשה השנתית שלהם, עם משפחותיהם, כמו ב"וודסטוק" של ימי נעורי חלק מהם, בעשיית מוסיקה (עד תשעה באב, כמובן), תוך השמעת שירי מחאה נגד תכנית ההתנתקות והממשל, תוך הקפדה על שפה נקיה ושירי "הארי קרישנה" בנוסח ישיבתי מוקפד...
"צעדי מחאה" אלה של המועצה משמעותם בזבוז עצום – ויותר משהבזבוז הוא של אמצעים חמריים וכלכליים, הוא של חומר אנושי: של בני אדם יקרים וטובים אשר צורת ההתנהלות של ה"הפנינגים" שלעיל מביאה אותם, צעד אחר צעד, לכלל יאוש.
שום שיטה או מהלך אין בהם כדי להצדיק בזבוז נורא כזה של חומר אנושי. מי שמגיע לסוג כזה של התייחסות לבני אדם חבר עקרונית לממשל, שזהו העקרון המרכזי המנחה את מדיניותו הריכוזית: שהאדם הוא חומר.
ומהי, למעשה, הטעות שעליה מתבססת מועצת יש"ע? מה גורם לאנשים שלכאורה אמורים להגן על עניני ההתיישבות וגם על ערכי היהדות, לשתף פעולה עם הממשל ולתקוע מקלות בגלגליהן של תנועות המתנגדות לממשל, כדי להכשיל את מאמציהן?
יש שם לטעות; קוראים לה "ממלכתיות". מועצת יש"ע מסמלת את ההשקפה שמדינת ישראל, על אף כל הטעויות שכרוכות במהלכיה, מייצגת שלב בגאולת ישראל. בלי להתייחס לשורש ההסטורי של הטעות, שלא אנשי מועצת יש"ע אחראים לה, מדובר באחת מהתפישות היסודיות של חובשי הכיפה בישראל, הרואות את הריכוזיות הישראלית כדרך המתאימה לניהול מערכת כמו מדינה – ובהתאמה, רואות בכל מי שמנסה להכשיל את המדינה כמי שמציע אנרכיה, כאוס או שווה-ערך להם.
למותר לציין כי הדבר מצביע על מחדל רעיוני גדול ומסוכן ביותר של חלק גדול מהאוכלוסיה הדתית וההתיישבותית בישראל, אשר מהווה תוצאה של שנות השקעה רבות של הפוליטיקה הריכוזית הישראלית, אשר ראתה תמיד את ההתיישבות כרכוש של המדינה. לפי תפישה זו, הישובים בישראל ויושביהם כפופים עקרונית – וקל וחומר חוקית – להנהגת המדינה. למעשה, מדובר בהשקפה פשיסטית אשר מציבה את המדינה כעליונה על האזרח מבחינת זכויות האדם שלו, והרואה את האזרח כמחוייב לציית להוראותיה של הממשלה. דבר זה משתלב, כמובן, עם העובדה רבת השנים של תלות תקציבית של ההתיישבות הדתית, שמועצת יש"ע מייצגת חלק ממנה, במימון הציבורי.
רובד רעיוני זה מסביר מדוע יכולה מועצת יש"ע להביע את דעתה רק עד גבול מסויים נגד החלטות ממשלה, אך, למעשה, היא מעולם לא ייצגה כלפיה אלטרנטיבה אידיאולוגית, אלא רק היוותה לה משרת ותומך. מה שנראה קבל עם מתנגדי הממשל כמעשה מפורש של בגידה מצד יש"ע במתיישבים איננו אלא אקט של נאמנות, של אישור עליונותה של המדינה על האזרח, לפי השקפתם של העומדים מאחורי המועצה. את נטייתם זו אין אנשי המועצה מגדירים במונחים פילוסופיים אלא דתיים. הם לא היו מרגישים נוח – ואולי אפילו לא מבינים – אם היו מסבירים להם שמה שהם רואים כביטוי של גאולת ישראל אינו אלא ריכוזיות לאומנית או, מה שנוהגים לכנות במונח השגור: פאשיזם.