דת החילוניות
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 961
דת החילוניות
אנשים חילוניים רואים את עצמם, לרוב, כלא-דתיים. אך למעשה, רובם משתייך למסגרת אידיאולוגית שהנחותיה ופעולותיה, במיוחד במערב, עושים אותם לחבריה המאמינים של דת אדוקה ביותר. למעשה, אנו נמצאים היום בעין הסערה של מלחמת דת המתחוללת בעולם, אשר דת החילוניות, הנתפשת כאי דתיות, היא אחד מצדדיה החזקים.
החילוניות – במיוחד בצורתה העכשווית, המתנגדת לדת – היא, למעשה, זרוע אחת מני רבות של דת עתיקה ומתוחכמת, המהווה צד בעל משקל רב במלחמה בין-דתית המתחוללת בעולם מזה דורות. גם בצורתה הרשמית הקיצונית, המתנגדת למושגי הדת, מחזיקה החילוניות במאפיינים של המגמות הקיצוניות ביותר של הדתות המיסטיות, בשל היותה מבוססת על שילוב בין אמונות טפלות נטולות יסוד מדעי והישענות על הנחות שרירותיות.
החילוני המאמין סובר שדי בדחיה של אפשרות קיום האלוהים כדי להיות לא-דתי. ואכן, אחד ממאפייני דת החילוניות הוא הצהרתה על החזקה באתאיזם, כלומר על דחיה מוחלטת של אפשרות קיומה של אלוהות. אך לסברה זו אין רגליים קודם כל מכיוון שהיא מתעלמת מהעובדה שקיימות דתות שאינן כוללות אמונה בישות על-טבעית ובנוסף לכך אין היא מבוססת על חקירה ראויה הסותרת מבחינה הגיונית את כל התיאוריות העומדות ביסוד הדתות המחזיקות בקיומה של ישות כזו.
אך אין זה מפריע לחילוניות להציג עצמה כלפי העולם (וגם כלפי חלק מהמחזיקים בה) כמבטאת חופש, כי היא קושרת עצמה במכוון במגמה (החדשה יחסית בעולם) שדחתה את הדתות על יסוד ההנחה שהן משעבדות את האדם. מדובר במגמה המקובלת בהסטוריה המודרנית כדחיית הדת על ידי המדע החדש, יסוד ההנחה שבזמן שהדת מייצגת שיעבוד המדע מייצג חופש, באשר הדת כופה את דעותיה והמדע מבטא חופש מחשבה. גישה זו טבעית למרכסיזם-קומוניזם אשר, כאמור לעיל, שולל את עיקרי הדתות הקדומות שלא על יסוד מדעי אמיתי, אלא מתוך הנחה שבעיית היסוד של הדת היא פוליטית, מה שבאמת אפיין את שליטת הממסד הנוצרי בתרבות בזמן עליית מגמת ההשכלה. גישה זו, שנבעה מהתנאים הפוליטיים האירופאיים, סברה שניתן לתרגם את ההתנגדות לממסד הדתי הנוצרי, אשר הובעה על ידי בני ההשכלה של המאה ה18 בצרפת, לכל הדתות באשר הן. אך טעות המגמה האנטי דתית הדוגמטית זו, שהיוותה חלק מתנועת הקידמה האנושית של אחר הרנסנס, היתה בדיוק בדוגמטיות שלה, אשר דחתה כשוות ערך את הדתות כולן, תוך הכרזה על אתאיזם בשם השכל מבלי לבדוק את ההבדלים שבין הדתות ומבלי להציע תפיסת חיים אלטרנטיבית או דרך חיים אנושית אחרת.
על יסוד הנחת היסוד של מייסדי דת החילוניות, שראו את הדתות כ"אופיום להמונים" או כסוגים רבים ומגוונים של שיעבוד האדם בעולם, די היה בהסרתו של שיעבוד זה כדי לשחרר את האדם. לכן הסתפקה המגמה האנטי-דתית בהתקפה רגשנית, בעלת אופי פוליטי, על הממסד הדתי באשר הוא וקראה תגר על כל המוסכמות שנראו בעיניה כמבוססות על נסיונות דתיים לשלוט באנושות. על אף העובדה שכל מה שבידה הוא דחיה על הסף (בהאשמה של שקר, רמיה או "רק" טעות) את ההנחות שעליהן בוססו מזה דורות חיי חלק גדול מן האנושות, כבשה דת החילוניות מידה לא מבוטלת של שליטה בחלקי האנושות – ובמיוחד באומות המערב שבהן שולט המיתוס של הפרדת הדת ממדינה.
במסווה של אי-דתיות, משפיעה דת החילוניות על אמונתם של רבים, הסוברים, בטעות, כי העובדה שהם "חילוניים" לא רק מרחיקה אותם מהישג ידה של הדת אלא אף מכתירה אותם אוטומטית בכתר של נאורות. אך למעשה חוטאת דת זו בחלק גדול מהכשלים והמחדלים שבהם היא מאשימה את הדתות הקיימות – ובעיקר נכון הדבר לגבי העובדה שאין היא מרשה לאיש בדיקה אובייקטיבית אמיתית של הנחותיה. בהקשר זה, סביר שבבדיקה אובייקטיבית יסתבר כי מירב אלה הרואים עצמם חילוניים אינם חופשיים (כפי שהם מאמינים) מדעות קדומות אלא שטופים בהן ביותר ושקועים באמונות טפלות.
בין אלה רבה המגמה הרגשנית, ההופכת את חוסר השכלתנות למורה דרך לחיים ובמיוחד מעניקה לידי הנהייה האנושית הבלתי מוגבלת לתענוגות ולתשוקות מעמד חיובי. במיוחד נכון יהיה דבר זה לגבי הדור הצעיר בעולם המערבי, אשר רעיונות כמו אהבה חופשית, אשר מבטאים את צרכיו המיניים, מהווים דרך להחדרת ערכים לא מבוססים לאישיותו. החילוני החדש שאינו יודע גבולות משתמש בסמים, מעשן, שותה וזולל ללא ביקורת, אלא אם כן הוא נחשף לעובדות משכנעות באופן חד משמעי המערערות על בטחונו הבלתי-מוגבל בהנאות שאליהן הוא נמשך.
ההפרדה דת-מדינה המקובלת במדינות העולם המערבי, שבראשן ארה"ב, יוצרות את האשליה שאין הן דתיות. אך גם אם במדינות אלה אין הערכים הרשמיים הנמצאים ביסוד השלטון דתיים, תצביע בדיקה שלהם מקרוב על המידה שבה פועלים אזרחיהן מבחינה ערכית בהתאם למפתחות ערכים התואמים את הכנסיה הנוצרית. לפיכך עוקב פעמים רבות המוסר החילוני אחר תורת המוסר הדתית-נוצרית ומושפע ממנה בהחלטות שהוא מקבל בצמתים הראשיות של הכרעות חשובות. את סימניה של הנצרות ניתן לראות בעין בלתי מזויינת בפוליטיקה העולמית של המערב החילוני, החל ממדיניות החוץ הפייסנית שלו וכלה בנטיה השמאלנית הקבועה להפניית משאבים לטובת העניים. גישה זו, בשל היותה משוללת טעמים דתיים מוצהרים, נתפסת כחילונית, אך אין היא אלא נצרות מוסווית. כשהוא מוסוה כחילוניות מנחה המוסר הנוצרי את האדם החילוני במערב. זה, אשר בדרך כלל אינו בודק את מקור ערכיו, מניח, בדרך כלל על יסוד הרגלים חברתיים, שמדובר בערכים התואמים את השכל הישר ואת הצדק.
יותר ויותר, במיוחד על רקע עליית כוחו של האיסלם הקיצוני, מדברים לאחרונה על כך שהסכסוכים המדיניים המאפיינים את העולם לאחרונה מקבלים אופי של מלחמה דתית. הסיבה לכך שיותר ויותר אנו שומעים על ההיבט הדתי של העימותים איננה התווספות היסוד הדתי לסכסוך אלא היחשפותו; למעשה, יסודם של סכסוכים אלה היה דתי תמיד, אך לא היה חשוף ככזה למתבונן מבחוץ, במיוחד כאשר דחה מתבונן זה את היסוד הדתי כל עוד לא הוצהר ככזה.
ניתוח רעיוני של העימות הכלל-עולמי מגלה לנו כי ביסודו של זה מתמודדים זה מול זה רעיונות דתיים שקיומם עלי אדמות הוא בן מאות ואלפי שנים. לאור זה, מה שמתרחש לאחרונה הוא תהליך של גילוי עימות בין-דתי שהיה תמיד ביסודו של העימות העולמי, אלא שהסתתר לרוב במלבושים שונים, רעיוניים למראה. בהקשר זה, הופעת החילוניות המודרנית איננה אלא חלק ממלחמתה הדתית של גישה המתנגדת לאמונה התבונית באל.
האתאיזם כדת
מנקודת מבט מסוימת – ובמקומות מסוימים, כמו ישראל - נראה כי קיים עימות בין הדת והחילוניות, כאשר האחרונה דוגלת באתאיזם, כלומר שוללת את קיומו של האלוהים ועל יסוד זה גם מביעה התנגדות לכל הדתות בכלל. אך הדבר אינו מדוייק מבחינה הגיונית כי לא כל הדתות מחזיקות באמונה באלוהים או בגורם על-טבעי. אך יחד עם זה מעלה הדבר אפשרות – שכנראה מייצגת את מה שקורה בפועל - כי לא מן הנמנע שהאתאיזם הוא תוצר של מגמה דתית שלילית ששמה לה למטרה להעלים מעולמו של האדם את האל.
במלים אחרות: סביר כי מה שמהווה חלק מרכזי בחילוניות של זמננו איננו אלא לבוש עכשווי להשקפה דתית מטעה, אשר שמה לה למטרה להילחם ברעיון של קיום מושג האל. אם נכון הדבר, מנהלת דת זו, במסווה של דמויות מתחלפות, שהחילוניות היא החדשה מכולן, מלחמה דתית עתיקת יומין כנגד ההחזקה של בני אדם ברעיון קיום האלוהים, על כל המשתמע מרעיון זה.
את מטרתה – לסלק מן העולם האנושי את ידיעת האל - השיגה מגמה זו על ידי כך שדאגה לחבר את מושג האל, כפי שהוא ידוע לאדם, עם יסודות לא-תבוניים בהנחה שאדם נבון המסכים עם קשר כזה ידחה על יסוד זה את רעיון האל. זהו המקור לחיבור למושג האלוהים של גורמים שליליים לא מציאותיים, החל מקיומה של סתירה הגיונית בעצם קיומו ועד ליישומים לא טבעיים, אנטי-אנושיים, הרסניים ומזיקים, הנעשים בשמו. בהקשר של מלחמה דתית מסוג זה, סביר שדווקא אלה האחרונים הם תוצאה של החזקה בהגדרה לא אמיתית של האל, אשר נתרמה למאבק הבין-דתי על ידי הדת האתאיסטית.
כאמור לעיל, בעולמו של כל אדם בעל שכל ישר חייב מושג של אל, שמתבטא בסתירה לשכל ולטוב, להידחות ככזה שאינו קיים ואינו צודק. שני היבטים אלה – של קיום ושל צדק – גם מסבירים את היותם של הרבה מן האתאיסטים גם מתנגדים לדת על יסוד מוסרי, שכן אי הצדק מבטא את קיומו של עוול – ואם וכאשר מבטא הדבר את קיומו של האל, הוא יהיה בצדק מושא להתנגדות אנושית. קשירת הדת לאי מוסריות אופיינית לרבים מן האתאיסטים החילוניים בישראל – וגם לאנטישמיות.
מכיוון שהיהדות, כפי הנראה, מבטאת את הגישה המחזיקה בקיום האל בצורה השלמה והמלאה ביותר מבחינה מדעית, תראה אותה הדת החילונית כאויב הגדול ביותר שלה. יש בדבר זה גם כדי להסביר מדוע נראה כי לעתים קרובות מופנית התנגדותם של החילוניים הקיצוניים יותר כנגד היהדות ופחות נגד הנצרות, האיסלם או דתות מחוסרות אלוהים, כמו הבודהיזם (שלגביו מגלה החילוני אפילו סובלנות).
בהשלכה למציאות היהודית-ישראלית, זהו הקשר בין האתאיזם הישראלי הדוחה את רעיון האלוהים על יסוד הנחות זרות-מיובאות לגבי טבעו – ומתנגד בחריפות לכל צורה של קיום הדת היהודית, שאותה הוא רואה ככזו שפושעת בדיכוי זכויות האדם מבית ומחוץ, החל באמצעות ה"כפיה הדתית" הקיימת בחוק הישראלי הפנימי וכלה בפוליטיקה של מדינת ישראל, המעניקה ליהודים את זכות השיבה וליהדות זכויות על ארץ ישראל.
אך בהשוואה אובייקטיבית של תכני האמונה שבין הדתי היהודי לבין החילוני הישראלי נמצאת ידו של הדתי על העליונה; יחסית, גישתו של האדם המאמין מבוססת מבחינה עובדתית, החל מהידע שיש בידו באמצעות כתבי הקודש וכלה בנסיון המעשי של יישום עקרונות הדת לחייו, כשכל אלה מבוקרים באופן מתמיד על ידי חשיבה פעילה וחוקרת מצדו של היהודי היחיד. לעומת זאת, הלא-דתי הישראלי, אשר אינו מסכים עם קיום האל, אינו נהנה, כמו הדתי, מהדרכתה של שיטת חיים כוללנית, שבה יש הסבר מקיף למקומו בעולם ומכך לבחירותיו. כתוצאה מכך הוא מקבל עליו – בסיועו הפעיל של חינוך מגבוה – מוסכמות של חיים הנוגדים, לעתים קרובות, את צרכי היסוד הרוחניים שלו כאדם.
לאור זה, מה שהוא המאפיין המציאותי המובהק ביותר של דת החילוניות וגם הכשל המעשי שלה הוא היותה חסרה כל תכנית חיים כוללת, המבוססת על השקפה קיומית מקיפה של האדם והעולם. יחסית לשומר המצוות המחזיק בדת היהודית, נמצא המחזיק בדת החילוניות מופקר, למעשה, לחיים נטולי הדרכה; מאחורי מה שמצטייר, לכאורה, כחיים של חופש בלתי מוגבל, קיים חלל גדול של חוסר תכלית.
מנקודת המבט החילונית, הגדרתה של תכלית חיים, אם בכלל, הוא ענין שצריך להיות מסופק על ידי כל יחיד לעצמו. אך אפילו מבחינה רעיונית פשוטה ביותר, אין הגדרת תכלית חיים עקרונית נמצאת בכלל כוחותיהם של מרבית בני האדם – ותוצאת הדבר היא שרוב החילוניים מנהלים את חייהם על יסוד ההרגל, ללא הגדרה תכליתית, כיוון או דרך מוגדרים בבירור, מה שהופך אותם למשרתי החברה שבה הם חיים, תהיה זו אשר תהיה.
מכיוון שהדת החילונית, כשלעצמה, איננה מכוונת את היחיד המחזיק בה למסגרת עקרונית מסוימת, נמצא הוא, מבחינה זו, לבדו אל מול העולם. לרוב, עשוי רק מזלו הטוב להובילו אל פילוסופיה או אל דת שינחוהו בדרך נכונה למימוש כוחותיו כאדם. ביסוד הדת החילונית קיימת הנחת יסוד בלתי מוצהרת שהיחיד האנושי אמור לממש את מה שקיים בכוח טבעו היחידאי, אך מבחינה מעשית אין היחיד החילוני מצוייד בשום הדרכה מסורתית (לא דתית) לגבי תוכן החיים ולמעשה שומה על כל יחיד אנושי "להמציא את הגלגל" ביחס לחשיפת מהות החיים והדרכים למיצוי הטמון בהם.
במובן זה מוצא היחיד החילוני את עצמו ניצב אל מול כל האפשרויות הקיימות בימינו לחיים עלי אדמות ללא מפתח הערכה או תכנית שבאמצעותם יוכל לברור מתוך כלל האפשרויות את המתאימות לו ביותר. רק במקרה הטוב – באם יש ליחיד יכולות אישיות גדולות במיוחד – הוא מסוגל לגלות באופן עצמאי את כל הנדרש למימוש יכולותיו, ולעשות זאת במשך כל חייו ובכל התחומים שבהם עליו לפעול. בהקשר זה יתכן שיצליח האדם, במקרה הטוב, להגיע בכוחות עצמו לתובנות העולם והמוסר שיאפשרו לו לנצל את משאביו בצורה הטובה ביותר, אך במקרה הגרוע הוא יהיה כפוף להשפעתם של הרעיונות המוסריים השליליים ביותר השליטים בעולם והוא יתפתח כעותק אחד נוסף של בני החברה שבה הוא חי.
חיי העתקה אלה של היחיד החילוני כפופים ביסודם יותר להרגל מאשר לבחירה: במידה ובחברה זו שולטים רעיונות מוטעים – כמו, למשל, תפישות פוליטיות קולקטיביסטיות-אלטרואיסטיות – הוא יחיה על פי רעיונות אלה אף מבלי לדעת כי בחירתו בהן נקבעה, למעשה, באמצעות שיטה שהציגה עצמה כחופשית, אך אין היא אלא מרמה את קרבנותיה להאמין בה. לכן יהיה היחיד החילוני החי בחברה קומוניסטית לעתים קרובות קומוניסט בעצמו, בדיוק כפי שזה שנולד לחברה נוצרית יהיה נוצרי מכוח ההרגל. בהקשר זה מעניין שחלק מדוקטרינת המחשבה של רוסיה הקומוניסטית היתה אתאיסטית באופן רשמי, כחלק מעמדת הממשל, וכך היו גם בניה של המהפכה הקומוניסטית.
החילוניות
בעולם החילוני של ימינו, שבו תהיה חברתו הקרובה של האדם כזו שבה נפוצים השימוש בסמים או עיסוק בהימורים, גדלים סיכוייו להיות, בהקשר כזה, קרוב לצורות אלה של פעולות חיים. למותר לציין כי בימינו יש לכל אדם סיכוי לשאת את מאפייניה של החברה הקיימת שבה גדלים זה בצד זה טכנולוגיה מתקדמת ופשעי אלימות, המבטאים את עימות הכוחות שבין גאוניותם היצרנית של אזרחים פשוטים לבין אנשי ממשל כוחניים ורודפי תאוות שליטה ובצע. למותר לציין כי לרוב אלה וגם אלה, בתוקף היותם חילוניים, משוללים כל יסוד של הדרכה מוסרית ולפיכך חסרי יכולת לשיפוט נאור של פעולותיהם.
דת החילוניות הקיימת בימינו במערב בכלל ובישראל בפרט, כמו הנצרות בעולם המערבי, מתבטאת במספר רב של בני אדם החיים על דרך השגרה, מבלי לתת את הדעת על משמעותה המוסרית. אך דת זו מופעלת, במיוחד בישראל, על ידי מיעוט של קנאים קיצוניים, העוסקים בשמירה על מה שמבטא, מבחינתם, את עקרונותיה המוקפדים יותר. בזמן שהראשונים עסוקים בחייהם הפרטיים, מבטאים הקנאים לדת החילונית את גישתם באתאיזם רעיוני ובשנאת היהודי הדתי ברובד הפוליטי.
דבר זה אופייני ביותר בחברה הישראלית של זמננו, שדת החילוניות השלטת בה מקפידה למנוע בה כל השפעה דתית, אך באמצעות שליטתה במערכות התקשורת והחינוך היא מחנכת את האזרח החילוני, בצורה לא מפורשת, לקבל עליו ציות לערכים הלא-יהודיים השולטים בה. אלה, הכוללים, פעמים רבות, את יסודות הסוציאליזם, מחזיקים לרוב גם בעקרונות מוסריים שמקורם בדת הנוצרית (*).
כך, למעשה, נוצר מצב שבו תחום בחירתו של היחיד מנותב מראש לאפשרויות שמוצבות לפניו על ידי המסגרת השלטת. כמו שבשיטת הבחירות הקיימת בישראל בוחר האזרח רק מבין התנועות הקיימות, מוגבלת בחירתו גם בתחומים רבים אחרים, כמו כלכלה ובריאות, על ידי האפשרויות שנקבעו לו מראש באמצעות דת החילוניות.
רעיונית, הגורם הראשי בדת זו הוא החומרניות, המתבטאת בתחומי החיים השונים של המחזיקים בה בעיקר בסילוק כל צורה של התייחסות רוחנית (יהודית דתית או אחרת) מן הדרוש לחיים. הדוגמה החילונית היא לא רק קשוחה ביותר אלא גם איננה מתירה מקום לגישה שונה; תוך ראייתו העצמית והצגתו כלפי העולם כרציונליות ומדעיות דוחה הממסד החילונית כל רעיון, מחשבה או עובדה התומכים בדת מוכרת כצורה של מיסטיציזם לא רציונלי וכיציאה נגד השכל.
(*) כמו, למשל, הקבוצתיות המובהקת של החברה והיחסים הכלכליים הפנימיים שבה.
החילוניות הדתית בישראל
בישראל, מבטאת כמעט כל הפוליטיקה הלא דתית את דת החילוניות ובאופן טבעי נתפשת הפוליטיקה השמאלנית-אתאיסטית כקרובה יותר לאידיאל החילוני. זו, אשר בהתנגדותה לדת (הנתפשת, כאמור לעיל, בתודעת הציבור, ככפייתית) מציגה את עצמה כביטוי של חופש, ובכך נהנית ממעמד של אליל רב-כוח שאין בודקים את הנחות היסוד שלו וקל וחומר שאין מערערים על עצם קיומו.
מעל לכל ההבדלים הרבים שבין דת החילוניות לדתות האחרות, מרחפת אשליית החופש החילונית, שלפיה חופשי החילוני יותר מהדתי. אך למעשה, האמת היא הפוכה: בין שניהם החילוני הוא זה שעליו סוגרים ערכים כובלים בזמן שהדתי יכול לפרוק מעליו את משא אמונתו בקלות. בזמן שמי שגדל לתוך חיים אמוניים, נהנה במשך כל חייו מתשתית ערכית-רוחנית המסופקת לו על ידי מסגרות המסורת, אשר מנחה אותו בחייו תוך הגדרת תכליות ואמצעים, אך הוא יכול להשתחרר ממנה על ידי בחירה או החלטה בכל נקודה בזמן, נמצא החילוני במצב שבו אין הוא יכול להשתחרר מדתו באופן דומה; דווקא מכיוון שאין הוא מכוון מבחינה רעיונית לתכלית מסוימת. מכיוון שלא קיימת בחייו מערכת רעיונית מקיפה המספקת הסבר למצבו היחידאי ומקומו בעולם, אין החילוני מודע באופן מלא לערכים שאותם הוא משרת בחייו ולפיכך אין הוא יכול לזהותם באופן ברור לצורך השתחררות מהם.
זו גם הסיבה לכך שבעולם הפוליטי החילוני קשה להבחין בהבדלים עקרוניים בין הכוחות המנוגדים וגם העובר ממחנה למחנה (כמו מן הימין לשמאל או להיפך) יכול לראות כי מה שלפי דעתו היה החלפה עקרונית של השקפת עולם לא שינה את הנחות היסוד המשותפות לשני הצדדים ולא היה בכך יותר מאשר החלפת קבוצה במשחק שבו כל המשתתפים מסכימים עם חוקיו.
מבחינה פסיכולוגית מוגדר מרחב הפעולה האנושי לגבולות תפיסת העולם של התודעה. בעולם המערבי, מאחורי מה שמוגדר בעולמו של החילוני כ"חופש" קיימת ההשקפה הרואה את העולם כמהות חומרית-טכנוקראטית, שבה מסלולי התנועה מותאמים מראש במימד החומרי ומרחב הבחירה של היחיד מצטמצם לתחום צר יחסית, אשר – שלא כמו אצל המאמין – אין הוא מאפשר לו לתכנן את חייו מעבר להקשר של "קריירה" המותאמת לתמונת העולם שלו. כמאמין בחיי הגוף אין המחזיק בדת החילונית יכול להצדיק באופן הגיוני ערכים הנוגעים להמשכיות קיומם של נפש או עם. דבר זה דן את החילוני למקצה שיפורים המוגבל לרמת חיי עולם החומר, ובמובן זה לפחות הוא חי בהקשר מצומצם יחסית לזה של האדם המאמין בדת רגילה. המאמין הדתי הלא-חילוני, רואה איך חייו משתלבים עם קיום ערכים שחלק מהם נמצא מעבר לחייו עלי אדמות, שחלק היו קיימים לפניו וחלק יהיו קיימים אחריו. לפחות מבחינה זו, אם תמונת העולם הדתית נכונה יותר מזו של המאמין החילוני, מהווה הדת החילונית גורם מזיק, אשר מונע מבני אדם רבים להגיע לאושר.
לפחות בעימות הישראלי-יהודי מסתבר באמצעות היחס בין יהדות לחילוניות דבר קיומה של החילוניות אנטי-הומני במפגיע; החילוניות אם רשעית היא: היא מחזיקה בצאצאיה בציפורניים, סותמת את עיניהם ואת אזניהם ואינה מרשה להם לראות או לשמוע כדי שלא ינטשוה. היא מחרישה את קולות הצד שמנגד בנאצה, מכה אותו בכח, ויורדת לחייו. הדתיות אם רחומה היא: היא בוכה ומתייפחת אם בניה חפצים ללכת, היא נבהלת ומזהירה, אך היא לעולם לא תשלוף צפורניים. החילוניות, אם הפחד, איננה מצליחה לשמור את בניה והם נמלטים ועוברים את הגדר אל החופש, כי הפחד לעולם יחלש מן האהבה.
כשהיא מניחה את האדם לבחור לו את דרך החיים המתאימה לו לכאורה, דת החילוניות מנוגדת לרווחת האדם ולאושרו כי אין היא מספקת לו את התשתית הרוחנית הראויה לחייו, לפחות במידה שאותה סיפקו הדתות שקדמו למהפכה המדעית. כדת דוגמטית אשר מחד איננה מניחה למחזיקים בה להשתחרר ממנה ומאידך גורמת להם להאמין כי הם מייצגים בעמדתם תבונה, נאורות וקידמה אנושיים, אין היא מאפשרת להם את החופש לבחון את הנחותיהם ולגלות את טעויותיה מחד ואת אמיתותיה של הדת מאידך.
שבויים במסגרותיה הכובלות, המאמינים החילוניים אינם יכולים לחשוף דרכים חדשות כדי לשפר את חייהם. במיוחד אין הם יכולים להרשות לעצמם ליהנות מנוכחותו של אלוהים, אחרי שהאתאיזם בנה מחסום פסיכולוגי המונע כל אפשרות התחלה של בירור רציונלי אמיתי לגבי קיומו. במובן זה שיתק האתאיזם את יכולת האמונה האמיתית, התבונית, לכדי שקיטה על השמרים במצב שבו לא קיימת אלטרנטיבה להתמד החיים השגרתי, מה שסביר שהוא פוגע באושר האנושי פגיעה אנושה.
מבחינה זו נמצאת דת החילוניות במצבה של כל אלילות המבטיחה עצמה לעבודה עיוורת המקדישה עצמה באופן הקרבתי לגורם מציאות מסוים מבלי לאפשר לשום גורם אחר ערעור על המונופול שמסרו לו המאמינים. כותב שורות אלה מכיר מנסיונו בעבר את הבעיה שיש למאמינים העוורים בחילוניות מסוג זה אפילו בבחינה ובירור מחודשים של מושגים הנוגעים לאמונה או לידיעה במה שמלכתחילה הניחו כי איננו יכול להתקיים במציאות, מבלי לבדוק את הנחות היסוד שלהם.