גיבור
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 789
גיבור
בעיצומה של האורגיה הצדקנית הכללית מסביב ל"תכנית הכלכלית החדשה", כפי שהיא מוגדרת על ידי אנשי האוצר, או "החלוקה מחדש של המשאבים", כפי שהיא מוגדרת על ידי השודדים הסוציאליסטיים, או השוד הממשלתי כפי שהוא מוגדר על ידי אנשי מציאות, בולט יו"ר ועדת הכספים יעקב ליצמן כגיבור האמיתי היחיד, אשר רואה את המציאות נכוחה ונלחם, יחידי כנגד הסחף, למען זכויות האדם של אזרחי מדינת ישראל.
בהתנגדותו לקיצוץ בקיצבאות ילדים מדגים ליצמן את הבנתו האתית-כלכלית, הבאה לידי ביטוי בהבחנתו בין זכויות להטבות; קיצבאות הילדים, גורס ליצמן – ובצדק – אינן הטבות או מענקים, אלא זכויות של משלמי מסים – ולכן אין לפגוע בהן.
מקבלי קיצבאות ילדים, בניגוד לדימוי הרווח בציבור הטפשים, אינם אוכלי לחם חסד אלא משלמי מסים המהווים צד בחוזה אשר בצידו השני הממשל, שהתחייב לספק להם, תמורת תשלום מסיהם, את הקיצבאות. לכן, קיצבאות אלה מגיעות להם בזכות וכל נסיון לערער על זכות זו משמעה פגיעה בזכויותיהם, מרמה, כחש וביזה.
החוק האלים של "שלטונו הבלתי-מוגבל של הרוב", אשר הולך וכובש לו כל חלקה במציאות הפוליטית הישראלית, הביא את שליטינו למחשבה הנואלת שאם עוול אינו נתפש ככזה אז הוא אינו עוול – ושאם ניתן להסיח את דעת הקהל, אשר ממילא איננה נוחה עם "הדתיים, האוכלים ואינם עושים", מהפקעת זכויות מקבלי קיצבאות הילדים, ניתן אח"כ לעשות זאת לכל זכות שהיא.
והם, אנשי הממשל, מסתמכים על אי ההבחנה הקיימת בציבור הרחב לגבי ההבדל שבין זכויות, אשר מוקנות לאזרח בתוקף טבע החוזה בינו לבין הממשל, לבין מענקים, הטבות והקלות, אשר אינם מייצגים זכויות כאלה. אי הבחנה זו, אשר מאפשרת לממשל, בתחילת תהליך השוד, להוציא משאבים מכיסי אזרח אחד ולהכניסם לכיסו של אזרח אחר (הקרוי, לצורך הענין, "נזקק"), היא אשר בה הוא מסתייע, בסופו של התהליך, כדי להוציא כחפצו מכיסי כולם.
מכיוון שלא כל האזרחים אנשי כלכלה ופוליטיקה מומחים, אשר מבחינים בדקויות הללו, המותירות אותם דרך קבע מדולדלים מנכסיהם, הם יכולים לסמוך רק על ישרו והבנתו של איש אחד, השומר על הקופה הציבורית. האיש הזה הוא היום יעקב ליצמן.
היום, יעקב ליצמן הוא המתנדב הנועז אשר תוקע את אצבעו בסכר אי המוסריות השלטונית הגואה המאיימת להציף אותנו. אנו נטעה אם נחשוב שהנושא הוא חסכון בכסף או, אפילו, עוללים רעבים; אלה אינם מייצגים את לב הבעיה אלא את תוצאותיה.
הבעיה היא צדק. בינינו לבין אי צדק מפריד אדם אחד, אשר מותקף שלא בצדק על כך שהוא מגן עליו.
הפשטנים והדוגמטיים שבינינו עטים תדיר אחרי החרדי הסרבן כדי לשחרר לעומתו את עדת כלבי השמירה האכזריים, הצרברוסים המגינים על מפלצת הממסד השתלטן; אנשים אלה, אשר ביניהם גם חובשי כיפות, אינם תופסים כי בהאשמתם הקבועה את החרדי התורן במידה זו או אחרת של "פרזיטיות" הם לא רק מחמיצים את הנצלנים האמיתיים – יוזמי השוד, מבצעיו ושותפיהם – אלא שהם גם שותפים בהזמנתו של גל אנטישמי פנימי חדש, שאיננו אלא אותה גברת עתיקה של הוקעת היהודי על "תאוות הבצע" שלו; בתאוות הלינץ' הזו שלהם, אין האזרחים השוטים שמים לב כי אין שום הבדל עקרוני בינם לבין אותם כלבי פריצים אירופאיים אשר היו משוסים ביהודי על ידי הפריץ בדיוק באותה נקודה בזמן שבה הוא נמצא בין סיום עבודתו לבין קבלת התשלום עבורה.
שילוב העובדה שליצמן הוא דתי-חרדי עם העובדה שהוא היחידי בעמדתו המתנגדת לקיצוצים שלעיל, היתה צריכה להסב את תשומת לבם של המשכילים והנאורים שבינינו לעובדה שיש, אולי, במגזר החרדי, אשר נשאר נקי, יחסית, מההשפעה הסוציאליסטית הממארת, הבנה טובה יותר משיש במגזר החילוני לגבי היחס בין כלכלה, פוליטיקה ומוסר.
ואולי, איכשהו, יגיע מישהו גם למסקנה שזה נובע מכך שיש לדת היהודית קשר כלשהו עם המחוייבות המוסרית הטמונה באמירה "לא תגנוב".