במדינת הגיידמקים
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 791
במדינת הגיידמקים
על שחיתות בישוף השמאל
ביום שבו הודיע יוסי שריד על פרישתו מהחיים הפוליטיים, יום ו' ה2.12.05, התפרסם ב"הארץ" מאמרו בכותרת "בית לשחיתות" ובו הוא מבקר את השחיתות הרבה בעולם הפוליטי הישראלי, אותו הוא זונח.
שריד, הטוען לנקיון כפיים והמתגאה בכך שמעולם לא עבר חקירת משטרה, מייצג מבחינה רעיונית את ההשקפה הגנדיאנית שנקיון כפיו של איש ציבור הוא כל כולו ענין של חוסר הון, כאילו עצם היותו של אדם בעל הון מהווה עדות בדבר שחיתותו.
רעיון אחרון זה בא לידי ביטוי בפסקת הסיום של מאמרו של שריד, שבו הוא מרשה לעצמו להוקיע אדם חף מפשע. פסקה-משפט זו אומרת כדלהלן:
"ועכשיו, במדינת הגיידמקים, לך תבנה עוד פעם מחדש, מן היסוד, מדינה בתוך מדמנה."
מניח שריד כי יודעים קוראיו מה משמעות "מדינת הגיידמקים". הוא כנראה גם מניח ששום אדם הקורא מאמר שלו ב"הארץ" לא יתייחס להתייחסות השלילית והפחדנית שלו לאיש ההון גיידמק כאל ענין עקרוני שיש מה להתעכב עליו.
אך צריך הציבור לדעת על מהות השחיתות המאפשרת לאדם כמו יוסי שריד להוקיע בצורה כזו אזרח ישראלי ועדיין לראות את עצמו כנקי-כפיים.
בישראל, תמציתו הרעיונית המזוככת של השמאל משמעה שהיכן שיש כסף, יש שחיתות. העובדה שהשמאל שולט בכלכלה וחונק, באמצעותה, את העם כולו, כשהוא מאשים, תוך כדי כך, את הקפיטליזם, איננה נלקחת על ידו בחשבון.
דבר זה מתאפשר, בין היתר, בשל פעיליה הרעיוניים החיים של אידיאולוגיית השמאל, המזרימים את ארס שנאתם לקפיטליזם מחוץ לעולם הפוליטי של הפעילות הפרלמנטרית; כמו שותפתו לפוליטיקה, שולמית אלוני, יימצא, אמנם, שריד מאחורי הקלעים של הפעילות הפרלנטרית, אך הוא ימשיך למשוך בחוטי ההפעלה של רעיונות השמאל.
בדור האחרון ביסס לעצמו בציבור שריד מעמד של כהן גדול – בישוף של ממש – בתחומי האידיאולוגיה של השמאל. כל הביסוס שניתן למעמדו המיוחד נסב אך ורק על העובדה שבכל ענין שעולה למודעות הציבור פונה אליו התקשורת כאל "אורים ותומים" ושואלת לתגובתו ו/או לחוות דעתו בנושא (ויתכן שלמעמד כזה חותר גם שמעון פרס בפרישתו המסוקרת ממפלגת העבודה).
כהניה של האידיאולוגיה השמאלנית פועלים באמצעות שלל טכניקות השחתה שבהן האשמה לא אחראית של כל מה ומי שלהערכתם אינו עשוי להשיב כנגדם מלחמה. מר גאידמק הוא דוגמה אחת לכך. ה"בישוף" שריד, שהעלה כקרבן את מר גאידמק, היה בטוח, כנראה, שהוא לעולם לא יצטרך להתמודד שוב בגובה העיניים עם שמו של האיש שנחקר השבוע על ידי משטרת ישראל. שריד מייצג את השחיתות השמאלנית, שדי לה בכך שיש לה חיית קרבן לזמן השבוע הנוכחי, כדי לקדם את רעיונותיה בציבור.
זוהי צורה אחת שבה באה לידי ביטוי שחיתותה של חברה, אשר מוכנה להקריב, בכל נקודה בזמן, אחד מבניה למולך. האידיאולוגיה של השמאל תובעת, מזה שנים רבות, קרבנות אדם למזבחותיה. כדי לבצע את טכסי קרבן האדם הסוציאליסטיים בצורה מושלמת יש לשמאל צורך בכהנים מנחים שהם, כשלעצמם, חסינים מפני ביקורת ציבורית.
רעיונאי שמאלני נמצא, מבחינה זו, בדרגת חסינות עילאית כאשר הוא יורה את חיציו מחוץ לפוליטיקה. אנשים כמו שריד, כאשר הם מפרסמים מאמרים ב"הארץ" ואתרים דומים, נהנים מהימצאות בעמדה מבוצרת שאיש לא יעז להתקיפם בה. המתאר מישהו לעצמו כי מר גאידמק יתבע את שריד או את "הארץ" על הכפשת שמו ברבים?
זיהה כבר מי שזיהה כי האבות המייסדים של תנועת העבודה, אלה שנתנו בה את הטון מבחינה רעיונית, לא היו ח"כים או שרים של המפלגה, אלא נחו בדירה זו או אחרת בקיבוץ זה או אחר ולשם היו העסקנים הפוליטיים נודדים כדי לקבל הדרכה רוחנית, ברוח "הרוצה את הרב יבוא אליו".
מנהיגיה של תנועה רוחנית גדולה עסוקים, מטבע הדברים, בהנהגה ומוסרים את שירות הקהילה לסייענים. גם רבניה הגדולים של היהדות אינם מוצאים לנכון לשרת את הציבור מבית הנבחרים שלו אלא שולחים אליו את עושי דברם. ההבדל העצום שבין אנשים כמו שריד לרבנים הגדולים של קהילה יהודית הוא בכך שסמיכתם של אנשי שמאל, כמוהו, רחוקה מלהיות אובייקטיבית או מבוססת על ידע שניתן לבדקו, כמו זו שלאורה מגיעים הרבנים הגדולים למעמדם.
לכן, לצורך מאמר זה, זוכים כהנים גדולים אלה לתואר "בישופים"; כמו כהניה הגדולים של הנצרות, הם מחזיקים בכוח הרוחני ובזכות המפוקפקת להוקיע ולהביא לגרימת נזק לבני אדם שאינם פועלים לפי הדוגמה הנוצרית, אך הם אינם עושים יותר מאשר לשמור על ה"סטטוס קוו" הנוצרי, כפי שאנשי האידיאולוגיה השמאלנית אינם עוסקים אלא בשמירה על ה"סטטוס קוו" של מדינה סוציאליסטית-ריכוזית.
במדינתו של שריד, שבה קיימת שנאה אנטישמית מקדמת דנן של השמאל המקומי, אוי לרבנים אם ירמזו לקיומה של הלכה הנוגדת את השקפת עולמו של השמאל. אך השמאל מחזיק, מאידך, ברשיון לרמוס את זכויות האדם של כל אזרח ישראלי בטיעון שהדבר הוא "למען העובדים". בישראל של היום, גן העדן לאנשי שמאל פורצי גדר, יודעים אנשי השמאל שבשני המקרים איש לא יבדוק את העובדות.
מה שיש לאנשים כמו שריד להציע בעיקר – דבר שהוא אפייני למחנם והופך גם לנושא הערצה ופחד מצד המאיישים את מחנה השמאל – הוא שנאה. לא טיעון עניני, לא נימוק, לא עובדות מלמדות, אלא רגש, המהווה ערך מרכזי, השואף להרוס, השייך למסרי השמאל הרעיוני. השמאל אינו מציע אלא הרס והתקפה.
זוהי גם מהותו הרעיונית של מאמרו של שריד; מדובר בשנאה למי או למה שאיננו שמאלני; די באי שמאלניות כדי לזכות בשנאה מצד הכהונה הרעיונית השמאלנית, וזו מתכסה בשביבי רציונליות כביכול. השנאה לערכים שאינם שמאלניים הוא הערך הרגשי הקובע ב"משנתם" של אנשים מדוגמת שריד, שבעיקר מגיבים לשלילה, בביקורת הרסנית, ואינם מטריחים את עצמם לנמק או להציע אלטרנטיבה בונה, חיובית, למה שהם מתקיפים.
הבישופים של השמאל בונים מוקדי תבערה שעליהם הם שורפים את מתנגדיהם בדרך המודרנית של הוקעה, השמצה ועלילה שאיש אינו בודק. הם יוצאים מתוך הנחה שקהלם יודע ממילא במה המדובר ועיקר פנייתם מכוון להרעיל נפשות רכות ברמה המסקנתית של החשיבה תוך כדי עקיפת הנימוק וההסבר, או לחזק את נטיית הדחיה עד כדי הסתה בנפשות אלה שכבר הורעלו לפני כן.
מחנה השמאל, שבראשו עומדים כהנים דוגמת שריד, לא יגייס אף פעם את כוחותיו לתיקון המעוות; הרי עקרונית, בחברת חוק, ניתן להעמיד לדין את כל מי שהוכחה אשמתו וכך ניתן לנקות את החברה – אך חברה נקיה איננה מתכניותיו של השמאל. השמאל מעוניין בקיומה של חברה מושחתת מאותה סיבה שקברן מושחת מעוניין בפיגועי תופת: שניהם סוברים כי הדבר שומר על פרנסתם...
מבחינת השמאל, אשמתו של הקפיטליסט הוכחה מזה דורות, אך הוא, השמאל, אינו יכול לנקות את החברה האנושית מ"זוהמתו" של ההון: כל מה שנשאר לו הוא לצווח על השחיתות ועל כך שהוא, השמאלני, נקי ממנה.
אנשים כמו שריד עוסקים בדיוק בפעילות כפולת לשון זו: בהוקעת בעלי הון מחד ובנקיון עצמי מאידך.
הם אינם רואים את הנזק שהם גורמים לאנשים יצרנים כשחיתות. הם אינם סוברים שיריית חיצי רעל בבעלי-הון אך ורק מכיוון שהם כאלה יש בה משום קלון. כל מה שהסוציאליסט צריך זה למצוא את האשם העכשווי כדי להתאימו לתבנית השלילה המוכנה, לצורך העלאתו על המזבח.
כפי שלשיטת בישופי הנצרות, די היה בכך שרמזת לכיוון יהודה איש קריות והצתת את הפוגרום הבא נגד יהודים, די לבישופי השמאל בישראל בכך שאתה בעל הון ו/או שעברת חקירה במשטרה כדי להוקיע בחבילה אחת אותך ואת כל מי שה"שמאל נקי-הכפיים" רואה כמושחתים. "מדינת הגיידמקים", כהמצאת שריד, היא מקום שבו אין איש ישר יכול לבנות את עצמו, לצבור הון וגם לשמור עליו. מבחינת בישופי השמאל, על הרכוש להישאר בידי ה"עם" ובשום פנים ואופן לא בידיים פרטיות.
ידיים פרטיות הוא, לפי הכהנים הגדולים של השמאל, מקור השחיתות. זהו, לפי שריד, גם מקור לא אכזב להוקעה והשמצה. מבחינתו, כאיש "נקי-כפיים", כל העברה כספית היא עדות לשחיתות – וזהו, למעשה, ה"קייס" המרכזי שלו נגד השחיתות הציבורית שאינה טעונה שום הוכחה.
אם אתה במעמדו של שריד אתה יכול להרשות לעצמך לדרוס מוסרית אדם חף מפשע ועוד להציג עצמך כנקי כפיים. אפיו השלילי כל-כך של גאידמק, מבחינתו של שריד, אינו דורש הוכחה: לכל שמאלני – ושריד יודע זאת – די בכך שמדובר בבעל-הון.