אלימותו של ה"חנון"

פרטים
עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
כניסות: 705

 

אלימותו של ה"חנון"

לאחרונה חדר הביטוי "חנון" לתרבותנו. כנראה שפעם קראו לו "פראייר". למעשה זהו הנוצרי בעל אלף הלחיים שתמיד מוכן להגיש לחי שניה ושלישית למכהו. אידיאלית, זהו הנוצרי המושלם, אשר אינו נוטר טינה למי שעושה לו רעה. מעשית, זהו היהודי שומר המצוות, אשר אינו מותאם מבחינה פסיכולוגית להילחם נגד שוחרי רעתו – וגם אם היה רוצה, הוא אינו יודע איך.

אך עקב פעולתו המקיאווליסטית של הממשל, הציבור מאמין שיש קיום לחיה הדמיונית: לשומר מצוות אלים. היום מנוצל ה"חנון" היהודי בצורה צינית על ידי השלטון הישראלי הלא-מוסרי: לא רק שהוא קרבן של אלימותו, אלא שהוא גם מואשם באלימות על ידו.

חוסר יכולתו של ה"חנון" להתמודד מול בריונים שאלימות היא לשון התקשורת החברתית שלהם מונצח ביצירות רבות: "תקעתי את הבטן שלי בברך שלו" סיפר וודי אלן בתמונה מאחד מסרטיו, אחרי שהותקף בה על ידי בריונים. "אקרא לו רחמים כי כך קראתי לו במשך כל הערב" סיפר דני סנדרסון בהומור האפייני לו לגבי סיטואציה דומה – ויש עוד דוגמאות רבות.

באלה ודומים להם אני נזכר בכל פעם שהמשטרה או הצבא מאשימים מתיישבים בכך שהם מתנהגים באלימות כשבאים "לפנות" אותם, כי מכל החנונים אין כמו שומרי המצוות; אלה, אשר הולעטו במיתוסים השמאלניים שצמחו בארה"ב על התנגדות לא-אלימה, שכחו לראות את האלות ששברו את ראשי מתנגדי הבריטים בהודו של גאנדי, והם נופלים כפרי בשל לידי אנשי האלימות המקצועיים של החוק הפוליטי הישראלי - ותקשורתו.

נציגי השלטון משתמשים במלה "לפנות". לא "לגרש", "לעקור", "להרוס", "להכות", אלא "לפנות". "לפנות" היא מלה אובייקטיבית, חסרת אלימות, אדישה. אך היא איננה יכולה להסתיר את העובדה שהממשל האלים משתמש בחוק אלים כתירוץ לפריקת אלימות המשטרה והצבא על גב המתיישבים, נשותיהם וילדיהם.

בתמונות התקשורת אנו רואים שוב ושוב איך שוטרים וחיילים מכים נערים, איך הם מושכים בשערותיהם של נשים ונערות ואיך הם גוררים על הארץ אברכים מזוקנים, כשפתילי ציציותיהם משתרכים על אדמתה של ארץ הקודש. בכל התמונות, סטילס או וידאו, דבר אחד בולט במיוחד: עליונות מספרית מובהקת של "כוחות הבטחון" על האזרחים: תמיד שלושה או ארבעה שוטרים או חיילים מחזיקים מתיישב, יושבים עליו ו/או גוררים אותו. הכותרת התקשורתית מציינת תמיד כי מדובר ב"ריסון" של מתפרע.

עליונות כוחנית זו מדגישה את מה שהחוק הישראלי מצטיין בו מעל לכל דבר אחר והוא כוח הזרוע. ביחד עם כוח השפעתו העצום של מונופול התקשורת הממשלתית על דעת הקהל, כוח הזרוע הוא המלה האחרונה והמשכנעת ביותר של הפוליטבירו הישראלי. סביר שחלק מן ההסכמה הציבורית הצדקנית התומכת את אלימותם של השלטונאים אינו אלא פריו של הפחד מנחת זרועה של האלה המשטרתית... אחרי הכל, מי הם אותם פוליטיקאים, תקשורתנים ואנשי אקדמיה הממהרים להשמיץ את ה"מתפרע" הרבה לפני שהוכחה אשמתו, אם לא אותם "חנונים" רעיוניים, המוכנים לוותר על כל מה שאינו שלהם מפחד שמא ייהפכו אף הם לשק איגרוף בסיבוב הבא של האלימות השלטונית?

נמצאים אנו בתקופה נדירה שבה ניתן להבחין בדרך שבה בונים הרעים את האליבי שלהם קבל עם ועדה; כדאי שהחלק השפוי של הציבור ינצל את האוירה שבה הוא נמצא היום כדי לזהות את היפוך המושגים האורוויליאני הנוהג היום ביחס שבין עובדות המציאות למושאי התקשורת: מול האלימות הברורה של אנשי החוק כנגד המתיישבים בולטת ההתקפה התקשורתית כנגדם כאילו הם, קרבנות האלימות, הם האלימים שבתמונה.

המצב מחמיר והולך ודיקטטורה מעשית הולכת ונבנית אל מול עינינו בכוחה של הסתירה החיה בין מי שאלים למתגונן, כלומר בין מי שפותח בהתגרות הכוחנית למי שמנסה להתמודד עימה. אין ספק שהמערכת הפוליטית יודעת שהמתיישבים הם ה"חנונים" שבסיפור; הם לא יודעים איך להתגונן והם גם לא מנסים. אם בכלל, הם הולעטו בסיפורים רבים מדי על התגוננות פסיבית וזה לא יעזור לאיש מהם מול האלימות או בבית המשפט, כפי שזה לא עזר לאף מתנגד שלטון בישראל בעבר.

השמאל, על אף הערצתו הרשמית למלחמתו הבלתי אלימה של גאנדי, לא ממש מתרשם מהנוצרים היהודיים כשהם נותנים את הלחי השניה. ההיפך הוא הנכון: הם עושים לו את החיים קלים. זה היה שונה, כמובן, אם הם היו בדווים, פלשתינים או שמאלנים אחרים. אז הוא היה נזהר, כי הוא היה יודע שהוא עלול לחטוף התגוננות פעילה וכואבת או, במקרה שמבחינתו הוא הגרוע ביותר, את נחת לשונם של שדולותיהם, המגיעה היום עד לתקציבי האיחוד האירופאי. אבל "חנונים" כמו יהודים שומרי מצוות בארץ ישראל עוד לא היו בהסטוריה: את ה"חנון" היהודי אפשר לא רק להכות אלא גם להאשים אותו באלימות – ואחר כך עוד לקבל תמיכה על דיכויו מקהילות יהודיות בחו"ל. לא רחוק היום שבו גם יאשימו את הקרבן שותת הדם, כמו בסדום התנ"כית, על כך שלכלך בדמו את מכהו.

מה יותר גרוע מאלימות? אלימות שבה מואשמים הקרבנות במקום היוזמים. זה מה שהציבור רואה, אך אינו מבין.

רואי השחורות שבינינו תמיד סיפרו לנו כי זה שאינו רואה את האלימות ואינו מתריע עליה מסתכן בכך שהיא תגיע לביתו. סכנה זו כבר איננה מופשטת ותיאורטית כלל: האוייב כבר אינו בפתח. הוא בבית. הוא מאיים על כל אזרח תמים, המנסה לשמור על שפיות, על טוב, על זכויותיו. זה המצב שבו כל "חנון" עלול למצוא בעתון את תמונתו, כשכנופיית לובשי מדים מתנחלת על גופו – ואחרי שיחטוף את מה שהשלטון החליט ש"מגיע" לו, הוא זה שיצטרך להסביר מדוע "התפרע", להתנצל וגם לבקש סליחה.

נתונים נוספים