אבנים

• | הדפסה |

פרטים

עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37

כניסות: 765

 

אבנים

אנדרטה לתרבות בורותית

"לא שווה למות בשביל שום אבן" היא אמירה המיוחסת לס. יזהר. אין כמו אמירה אפיינית מסוג זה כדי לייצג את ההשקפה והמסקנה הקיומית של חלק גדול משליטיה של התרבות הישראלית, אשר הסופר ביטא בעבודת חייו.

אמירה זו מתייחסת לרעיון שבו מחזיקים מתנגדיו הרעיוניים לכאורה של השמאל – אך רק לכאורה, כי, בניגוד למה שחושבים יזהר וחבריו, שום אדם ימני, דתי ו/או לאומי בישראל אינם מצדדים ב"מלחמה למען אבנים" או ב"העדפת האבנים על החיים".

אך מה שאולי התחיל כטעות תמימה הוא היום כבר שקר פעיל שמזה למעלה מדור מציג את עמדתו של העם היהודי כלפי ארצו ואת הערך שהוא רואה בה, כערך חמרי – "אבנים"... אפילו במקרה הטוב, מדובר בשטחיות ובפשטנות.

להציג בדרך זו את סיכומן של אלפיים שנות כמיהת עם ישראל לארץ ישראל, פירושו להחזיק בבורות לגבי הערכים שמהווים את הקשר בין העם לארצו; להציג את הערך שרואה היהודי באדמת ארץ הקודש כביטוי של חמרניות – דבר שמהווה את הטיעון השמאלני הראשי נגד אנשי ההתיישבות – אינו אלא נסיון מכוון ל"השטחה" של ערכיו.

"השטחה" מסוג זה של היהדות היא, אולי, יסוד עבודתו של יזהר סמילנסקי, הסופר שתרבות ישראל העכשווית קושרת לו כתרים. מחרים מחזיקים אחריו כל השואפים לראות את העם היהודי ואת פעולתו בהסטוריה כחמרניות תרבותית – בהתאמה כמעט מושלמת לתפיסתם ההסטורית של שונאי ישראל את העם. במובן זה מהווה עבודת חייו של האיש מצבה לבורותה של תרבות שלמה, זרה, אנטי-יהודית, אשר, בהתיימרה להיות ישראלית, כבשה פוליטית ואחר-כך פסיכולוגית את את תודעתו של כל הישוב כמעט.

יש סמליות רבה לתזמון פטירתו של האיש. דווקא משום שיש להעריך אותו, בהתאם למה שנאמר עליו לאחר מותו, כאדם ישר, שתוכו כברו, הוא יכול להוות כלפינו היום - מיד לאחר תום המלחמה הישראלית המחדלית האחרונה, שניתן לראותה כפרפור האחרון של תופעת "כוחי ועוצם ידי" במובן השלילי ביותר – כמסמל את ה"ישראלי החדש", חולם תרבותי, אשר ניסה להציב עצמו כאלטרנטיבה לגלותיות והעלה בידו חרס.

התרבות הישראלית, שניסתה לטשטש כל סימן של "קודמתה הבלתי מעודכנת", ניצבת היום במצב שבו היא צריכה להודות בכשלונה – שעליה לעמוד מול העובדה כשכל מה שהצליח לחשוף המעשה התרבותי הציוני אינו אלא שוקת שבורה של ערכים שאינם מסוגלים להתמודד יותר עם אתגרי המציאות הישראלית.

והסיבה העיקרית לכך שתרבות זו כשלה, היא שתוך כדי הנסיון הפוליטי שלה – שלזמן קצר נראה צולח – לכבוש את התרבות המקומית ולאלפה לצרכיה – היא התעלמה מן היהדות; היא לא ראתה את היהדות כגורם שיש בו ערך מעשי כלשהו שיש להתחשב בו.

התרבות החדשה, ה"ישראליות", החזיקה באמונה טפלה לא מפורשת – באמונה שתכניה עשירים דיים כדי לתפקד במקום המסורת הדתית ולספק את צרכיהם הרוחניים של בני העם היהודי. בהתאמה לכך, תרבות זו פעלה במלוא העוצמה שיכלה לגייס כדי לגרום לתרבות היהודית האותנטית להתייצג כמהות שטחית, חמרית, דו מימדית. נסיון זה ל"השטחה" נעשה באמצעות הסרת היסוד התלת-מימדי מן התמונה היהודית והצגתה כדו-מימדית; במקום יהדות הסטורית הוצגה ישראליות עכשווית.

יזהר סמילנסקי היווה, עבור רבים, את ראש החץ של תנועה אמנותית שניסתה להציג את שהתרחש בהסטוריה של ישראל במאה העשרים באור של "כאן ועכשיו" תוך התעלמות מ"מה שהיה" ו"מה שיהיה", המאפיינים המובהקים של היהדות. בפעולתו הספרותית, שמשמעה, במובן זה, בורות פעילה, הציג הסופר את מה שהיה לגיבור התרבות החדשה, את האדם החדש – ה"ישראלי" - שתולדותיו מתחילות בהווה. מה שבני התרבות החדשה, שהסופר המהולל היה מאפיין שלהם, ביצעו ביהדות, הוא ניתוח עקירה, שבו שלפו ממנה, למעשה, את ההסטוריה שלה, כלומר ניתקוה ממימד הזמן.

מה שה"ישראלי החדש", בתוקף בורותו המכוונת, לא ראה, הוא את העובדה שמימד הזמן, עבור היהדות, אינו רק היבט חמרי אלא מגדיר סיבתי; היהדות משתמשת ברצף האירועים ההסטורי שלה כבמגדיר יצירת הערכים שלה, וכיוצר הקשר הסיבתי ביניהם; קשר זה הוא היסוד לקיום היהדות ולתכליתה, באשר הוא מגדיר את מטרותיה באמצעות תיאור ההזדמנויות המיוחדות שבהן קיבל על עצמו העם היהודי את מחויבויותיו. ללא מימד סיבתי זה, שבלעדיו לא ניתן להבין את טבעה וזהותה של היהדות, כל שיכול אדם כמו סמילנסקי לראות ביהודי אינו אלא קצהו של תהליך הסטורי חסר פשר, אנתרופולוגי, ולא, בשום צורה, מהות חיה שתכליותיה, המוגדרות מזה דורות, נושקות במודע לגורל העולם.

זהו המימד המושמט בציוד השימושי של המסע שבו צעדו ה"ישראלים החדשים", כשבאו לתאר את מה שעל פי הבנתם התרחש בארץ ישראל; לפי תפיסתם, המטריאליזם המרכסיסטי, לא היו ה"אבנים" של ארץ ישראל אלא ישים חמריים. בבורותם הממוסדת לא יכלו להכיל מה מגלמת ארץ ישראל היהודית במונחים של ערכי אנוש – ולפיכך לא יכלו להעריך נכונה את הצדק שבמאבק היהודי. לדור בור זה לא היתה דרך להעריך את רמת החכמה המעשית של המורשת היהודית ולכן גם לא יכול היה לראות כי היהדות, שממנה התעלם, כה עדכנית, טעונה ועשירה עד שיכולה היא להיות מחנכו של העולם.

המקלסים את יזהר מדגישים את שליטתו בלשון העברית ובטבע החי והצומח בארץ ישראל. אך דבר זה רק מדגיש את התמקדותו של החמרני הבור בשטחי על חשבון הרוחני: כמה סמלית, במובן זה, היא העובדה שהחוק שהפעולה למענו פרסמה את פעילותו הציבורית של יזהר בכנסת ישראל, הוא "החוק להגנת הטבע": הוא ראה כראוי לשמירה בישראל את החי ואת הצומח, אך לא כל כך את האנושי, וקל וחומר שלא את היהודי.

הישראלי שיזהר ראה היה כל-כך לא יהודי, עד שיזהר לא מצא לנכון אפילו להתעמת עימו; החילוניות של יזהר היתה, כפי שרבים מאמינים, ביטוי של חיים טבעיים, במובן שבו האוהב המודרני של הטבע מבין את המושג "טבע" – כמה שבכל מקרה אינו ביטוי של פעולה אנושית. יזהר, במובן זה, חי במימד המפריד בין האדם ה"מלאכותי" והטבע ובאותה רוח מפריד בין היהודי לארץ ישראל. עבורו, אין בין עם ישראל לארצו שום קשר טבעי.

יזהר, כחילוניסט מובהק, מניח כי, בניגוד ליהודי המאמין, בעצם דחייתו את ה"אבנים" הוא בוחר בחיים. הוא אינו מבין שבחירה בחיים חסרי חומר פירושה בחירה במוות. למעשה, מהווה יזהר בחייו ובעבודתו סמל לגבול ששמו הוא ובני דורו להתפתחות הרוח.