ניהיליזם בן ימינו
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 1312
ניהיליזם בן ימינו
על משמעותו המעשית של הפוסט-מודרניזם בחיי הרוח והאמנות של חברתנו
מ"אי אפשר להסביר במלים" ו"יש דברים שנחווים ולא מובנים" ו"כדי לפעול באמנות אין צורך בניתוח שכלתני של הסיבות שעומדות מאחורי הדברים" – שכולם נכונים כשלעצמם – הגיעו חלק גדול מבני תרבותנו, ובתוכם הוגים ומבקרים העוסקים באמנות, למסקנה המוטעית ומרחיקת הלכת שבתחום האמנות לא קיימים הגיון, שכל, הסברים, סיבות, ערכים, אמיתות, חוקים, מחוייבויות, מוסר וצדק.
מסקנה זו היא ביטוי של ניהיליזם תרבותי: לא רק שהיא איננה נכונה, היא גם מהווה סתירה חמורה של מהות האמנות, והיא מהווה את מה שהורס היום כל חלקה טובה בתחום זה. האמנות, אומרים אלה התומכים בעמדה זו, היא חסרת זהות. באמנות, הם אומרים "הכל הולך". האמנות, על פיהם, היא הביטוי החיצוני של רעיון הפוסט-מודרניזם בפילוסופיה המודרנית. הפוסט-מודרניזם בהגות ובאמנות משרתים זה את זה במזימה כנגד הטוב, האמת והצדק, אשר מוצאים את מקומם כיפה באמנות.
בתרבות זמננו משתמשים הורסי השכל בפילוסופיה כדי לפגוע בביטויי היופי באמנות.
הם אינם מצהירים על כך באופן מילולי מלא, אך בפעולתם, הן בתחום האמנות והן בתחום הפילוסופיה, הם שווים: שניהם מבצעים מחד הרס עצום של ערכים מתחת לכותרת המשווה (ולכן המבטלת) בין השונויות המובהקות – ומאידך שניהם מעדיפים אסכולה מסויימת מאד באמנות ובפילוסופיה גם יחד: את האסכולה המאפשרת להם לשרוד. העדפה זו שלהם היא נקודת התורפה שלהם ובאמצעותה ניתן לראות כי ההעדפה המוצהרת שלהם איננה אלא מסווה: המסיכה שעל פני השודד החברתי, הטוען שהוא עורך חלוקה שווה בין בני האדם, אך מעדיף, למעשה, את בני כנופייתו.
בהתאמה – וברוב המקרים כנראה שמבלי דעת – מתנגדים הניהיליסטים הפוסט-מודרניסטיים באופן חריף לאסכולה המתנגדות; הן בוועדות המנתבות משאבים למחקר פילוסופי והן בוועדות הקובעות תקציבי ציבור לאמנות, לא תמצא היום שום הסכמה לפילוסופיה רציונלית, הקובעת שיש אמת מוחלטת ולפיכך גם ידיעה מוחלטת ואתיקה מוחלטת – וגם לא שום הסכמה לאמנות המבטאת אסתטיקה מציאותית, כזו של יופי, סדר, שכל, צדק, התאמה ומוסר (ערכים שעל פי אותה תפישה ניהיליסטית שהוזכרה לעיל אינם קיימים כלל באמנות).
על אף הצהרתם המתמדת של פראים אלו על שויון הזדמנויות אין הם נותנים הזדמנות לצדק וליופי; עד הודעה חדשה אנו לא נראה, על-כן, בשום מערכת ציבורית ערכים מוחלטים, שלא לדבר על חיוביים.
בכ"ז זה מעניין איך "איכשהו", הסלקציה ה"מקרית" וה"בלתי מפלה" של הועדות הציבוריות מצליחה לבעוט החוצה כל ערך בעל משמעות באמנות. איך באופן כל כך "מקרי" ו"שויוני" לא הצליחה לחדור לבתינו דרך החינוך הציבורי שום יצירה פילוסופית או אמנותית גדולה בעלת ערך אובייקטיבי – ובמיוחד איך, באופן כל כך "מקרי", נעלמו להם ממפת חיינו הציבוריים הממומנים על ידי מסינו, כל גדולי האמנות שהיו עימנו עד לפני עשרות שנים מועטות?
לכו אל בתי הקברות, שם תמצאו טמונים כמה וכמה ענקים שמערכת חלוקת התקציבים האקראית הצליחה להחטיאם באופן קבוע – והם נספו זנוחים ובחוסר כל. ואז לכו אל בתי הנכות, המוזיאונים, אולמות השידור והקונצרטים, פיתחו את הטלויזיה הממלכתית (כולל התחנות שמוצגות כאילו הן פרטיות) וראו את האמנים המזוייפים, עלובי הנפש והגרועים הממלאים את חיי הרוח של תרבותנו. לכו אל הועדות שמחלקות תקציבים "ללא משוא פנים" והתבוננו ביצירות הפיסול והציור הממלאות לאחרונה את כרכינו. לא תצטרכו יותר מכך כדי להבין את המגמה המפורשת האצורה באי המגמתיות לכאורה של הממסד.
אי מגמתיות זו באה לידי ביטוי בסיסמה שלא תשמעו לעולם, כי היא אינה נאמרת, אך היא חיה בקרבם של הנאמנים המחלקים ל"אמנים" ה"נזקקים" את כספי הציבור: "אמן טוב לא יבוא אל מחננו".
ואם תמשיך מגמתם של אלה לשמור לעצמם את מיטב המשאבים הציבוריים כדי לקיים את עצמם על חשבון העם, הם יצליחו להביאו למצב גרוע הרבה יותר מאשר עוני חומרי – הם יצליחו להביאו לעוני רוחני. מבחינות רבות הם כבר הצליחו בפעולה זו, שכן כבר היום אין רבים בני העם הזה יודעים את ההבדל בין אמנות טובה לרעה. מה שכנראה גרוע הרבה יותר מכך הוא שרוב בני העם אינו יודע מהי אמנות כלל.
זוהי התוצאה הישירה של הניהיליזם החדש: רעב שבו הסובלים כבר אינם מצליחים לזהות את מקור סבלם ולכן גם איבדו אף את היכולת לזהות מתי, אם בכלל, יירפאו ממנו.