ממסד הסובייקטיביזם האסתטי
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 1175
ממסד הסובייקטיביזם האסתטי
או: הפוליטיקה והפסיכולוגיה של האמנות הרמאית
אמנות טובה – כמו פילוסופיה טובה – היא ביטוי של ידיעה אובייקטיבית, המתמקדת בעובדות המציאות. ההיבט המנוגד והמשלים של אותה נוסחה היא היותה של התפיסה הסובייקטיבית היסוד לאמנות רעה, במיוחד כאשר האמן, במקום להציג את המציאות השלמה, מציג באמנותו את עולמו הפנימי. גישה אמנותית זו, השלטת בתקופתנו ובתרבותנו, מהווה מרמה בשני רבדים: הראשון הוא הצגת התפיסה הסובייקטיבית כאילו היתה אובייקטיבית והשני היא הצגתה, באמצעות האמנות, של השלכה פסיכולוגית אישית במקום זיהוי מציאות מודע.
מבחינה זו, בדיוק כמו שאת מגמותיה של הפילוסופיה כולה ניתן לפרש, במובן מסוים, כאילו אינה אלא הצדקה מושגית לבעיות פסיכולוגיות סובייקטיביות באופיין (כלומר כאלה הנובעות מהקשר אירועים פרטי בחייהם של העוסקים בפילוסופיה) ניתן לראות כך גם את האמנות, וניתן גם לראות את ההשלכות המסוימות של הרעיון הזה בביטויו ברעיון של האמנות כמצדיקה פוליטיקה.
אם אנחנו יוצאים מתוך הנחה שביחד עם הרבה דברים אחרים האמנות של היום מייצגת תנועה פוליטית-כלכלית מסוימת נוכל לקרוא לתנועה זו, לצורך העניין, תנועת "בגדי המלך החדשים". כלומר: תנועה שמייצגת את רצונם של חייטים רמאים המעונינים להתפרנס מאי עשיית בגדים ומיצירת אשליות במקומם או, במונחים מתחום ההגות, העדפתם של אנשי רוח רמאים להתפרנס לא מיצירת ערכים אובייקטיביים, אלא מיצירת תחליף ערכי בצורת תרמית, עיוות או הסחת דעת.
דבר זה קורה, כמובן, הרבה מאוד בפילוסופיה, והיום הוא מייצג גם מגמה חזקה מאוד בתחום האמנות, במיוחד אחרי שהפילוסופיה תמכה בעניין. מנקודת מבט זו אנו יכולים לראות שמשאבים ציבוריים ופרטיים אדירים מועברים לתחום האמנות המודרנית, ומשמשים לתמיכה גדולה באמנות רמאית, אם ברכישת יצירות אמנות (לכאורה) ואם בבניית מבנים גדולים למטרת הצגתן, תוך הקדשה משאבית חזקה ביותר לכיוון זה.
דבר זה, המכיל בתוכו גם השפעות פוליטיות ויצירת לובים חברתיים, הוא נושא להערכה בפני עצמה. בסופו של דבר הוא הופך גם לחלק משמעותי בקמפיינים - בתנועה הפוליטית הכללית של אנשים פוליטים שיש להם עניין זה או אחר להרוויח נקודות על בסיס רעיון התרבותיות, כלומר מהצגת עצמם כתומכיה בעקרון של תמיכה ציבורית באמנות.
תמיכה כזו מעניקה למעניקיה, אמנים, פוליטיקאים או כאלה שמשלבים את שני המקצועות, נקודות זכות רבות בתחומים אלה, שהמשותף להן הוא ניצולו של הציבור תוך פגיעה קשה במשאביו. אך לא מדובר רק בהוצאת כספי מיסיו למטרות של אמנות רעה אלא בהונאה החמורה שמפעילים נגדו אמנים/פוליטיקאים אלה כאשר הם מטעים אותו לחשוב שהאמנות הגרועה, שבה הם תומכים, היא טובה – ויתרה מזו: היא מציגה את המציאות האמיתית ולא את ביב השופכין הפסיכולוגי של הסובייקטיביזם האסתטי.
אחת התוצאות הישירות של ניהול זה של המגמות האסתטיות של החברה הנתונה היא יכולתם של שליטי החברה – במיוחד אם וכאשר אין זו חופשית – לגייס את האמנות לטובת מגמותיהם הפוליטיות. זה יכול לקרות באופן גס, כמו בדיקטטורות המבססות את שליטתן על ההמון, שתפיסת האמנות שלו שטחית ופשוטה – או בצורה מתוחכמת יותר בחברות של העולם החופשי, שבהן מוצאת המגמה הפוליטית השלטת את עצמה חייבת להתאים בין קהל הבוחרים שלה לתפיסות האסתטיות השליטות בחברה.
במקום כמו ישראל, למשל, מתרחשת מזה דורות התדרדרות מתמדת של האמנות המקורית, שמביני ענין רואים איך תחום זה שוקע מאז קום המדינה באופן שנע בהתאמה מושלמת למידה שבה לקחה על עצמה המדינה להשתתף בניהול המגמות האסתטיות הקיימות בציבור. המשטר הריכוזי בישראל עושה זאת, כדרכו, באמצעות פוליטיקה של טובות הנאה והזרמת משאבים. במשך שנות קיום המדינה הצליחו אלה האחרונים, כפי שעשו זאת בשאר תחומי חינוך הציבור, לחזק ולבסס ביתר שאת את החינוך האמנותי תואם ה"בולשביזם" האסתטי שהונהג ברוסיה מאז המהפכה הקומוניסטית. עדות והוכחה לעומק ההשפעה ולגודל ההצלחה של הסינתיזה שנוצרה בישראל בין הדיקטטורה החוקית לבין הרעיונות הסובייקטיביים השולטים באסכולת האמנות השלטת היא העובדה שעל אף התחלפותם המהירה בישראל של המפלגות והאישים המחזיקים בשלטון בה, לא השכיל אף אחד מהם לקרוא תגר על האסתטיקה הפוליטית ולשחרר את היצירה האמנותית מכבליה.
התוצאה ו/או ההשלכה של השתלטותו של השלטון על חיי האמנות בישראל, ביחד עם כניעתו הרוחנית לסובייקטיביזם האמנותי היא שההערכה או הביקורת החיובית של יצירות אמנות מסוימות לא התבצעו, כאמור, לפני כן, על בסיס אובייקטיבי, אלא על בסיס סובייקטיבי, או, יותר נכון, פוליטי. משמעותו המעשית של דבר התבטאה בהבלטת אותן יצירות שבצורה זו או אחרת מסייעות לתנועה הפוליטית-כלכלית המדוברת. מהלכים נוספים הכרוכים בחיזוקו של רעיון הסובייקטיביזם האסתטי, מתוך לקיחה בחשבון של הרעיון המסוים הזה, הם הדגשת חינוכו של הציבור לאמנות דרך קורסים מסוימים, יצירות אמנות מסוימות ואירועים אמנותיים מסוימים. אלה יילמדו כאילו הם מבטאים דרגת איכות אמנותית גבוהה לא רק מכיוון שיש הנחה שהם צודקים או בעלי ערך כשלעצמם, אלא כהצדקה לנקיטת פעולות מסוימות בתחומים כלכליים-פוליטיים וחלק מהם גם פסיכולוגיים, על ידי המעורבים.
ועם זאת, על אף ההיקף הגדול של הרמאות האסתטית שבה מדובר, שהיא רחבה הרבה יותר מהמתרחש בישראל, ונשענת על רעיונות כלל-עולמיים, אין הפוליטיקה יכולה להקיף ולספר את כל המתרחש בתחום האמנות בעולם; ההתקפה על האמנות המודרנית מתחת לכותרת של "בגדי המלך החדשים" וחייטים רמאים לא יכולה להיות כל האמת, והמציאות לא תרשה שהיא תהיה כל האמת או אפילו רוב האמת. התרמית שבה מדובר היא מתוחכמת מזו: התרמית היא לא תרמית שבה אנשים מסוימים מרמים אחרים, אלא שבה אנשים מרמים את עצמם באמצעות אחרים.
בהקשר זה הרמאים הם אותם רמאים פילוסופים שחלק גדול מהם כבר לא נמצא איתנו, אשר הכשירו את הקרקע להעלאתו של הסובייקטיביזם למעמד אובייקטיבי. משמעות הדבר היא שהעימות התרבותי הקיים בעולם בין בני האדם הרגילים לאלה המרמים אותם בתחום האמנות אינו כזה של ביזה חומרית רגילה אלא ביזה רוחנית מתוחכמת, שבה הבוזזים עצמם לא מודעים למלא משמעות ביזתם, שכן הם חונכו לראות את הסובייקטיביזם של היוצר האמנותי כבעל עמדה אסתטית לגיטימית (לפחות כמו שהם רואים את הכפיה השלטונית של משטריהם ככזו).
ברוח זו מאמינים בתום-לב חלק גדול מאלה המאיישים את המנגנון הפוליטי-אסתטי המתוחכם שקיים בעולם החופשי שמה שהם עושים הוא נכון. צריך להגיד בעניין הזה שה"בתום-לב" הזה צריך להיות מושם במרכאות כפולות, מכיוון שזה מצד אחד "בתום-לב" במובן זה שבני האדם שבהם מדובר – יוצרים, מחנכים וחלק הציבור המאמין ברעיונות אלה - הם באמת לא מספיק חכמים בשביל להבין את הטעות שבידם, ומצד שני זה לא בתום-לב, במובן הזה שיש גבול לכמה שהאדם יכול לחשוב שהוא מייצר כשהוא איננו מייצר מבלי להיות, ברמה מסוימת, חולה-נפש או לתפוס שהוא מתקיים בחסדם של אלה שאותם הוא מרמה.
ממסד הסובייקטיביזם האסתטי
או: הפוליטיקה והפסיכולוגיה של האמנות הרמאית
אמנות טובה – כמו פילוסופיה טובה – היא ביטוי של ידיעה אובייקטיבית, המתמקדת בעובדות המציאות. ההיבט המנוגד והמשלים של אותה נוסחה היא היותה של התפיסה הסובייקטיבית היסוד לאמנות רעה, במיוחד כאשר האמן, במקום להציג את המציאות השלמה, מציג באמנותו את עולמו הפנימי. גישה אמנותית זו, השלטת בתקופתנו ובתרבותנו, מהווה מרמה בשני רבדים: הראשון הוא הצגת התפיסה הסובייקטיבית כאילו היתה אובייקטיבית והשני היא הצגתה, באמצעות האמנות, של השלכה פסיכולוגית אישית במקום זיהוי מציאות מודע.
מבחינה זו, בדיוק כמו שאת מגמותיה של הפילוסופיה כולה ניתן לפרש, במובן מסוים, כאילו אינה אלא הצדקה מושגית לבעיות פסיכולוגיות סובייקטיביות באופיין (כלומר כאלה הנובעות מהקשר אירועים פרטי בחייהם של העוסקים בפילוסופיה) ניתן לראות כך גם את האמנות, וניתן גם לראות את ההשלכות המסוימות של הרעיון הזה בביטויו ברעיון של האמנות כמצדיקה פוליטיקה.
אם אנחנו יוצאים מתוך הנחה שביחד עם הרבה דברים אחרים האמנות של היום מייצגת תנועה פוליטית-כלכלית מסוימת נוכל לקרוא לתנועה זו, לצורך העניין, תנועת "בגדי המלך החדשים". כלומר: תנועה שמייצגת את רצונם של חייטים רמאים המעונינים להתפרנס מאי עשיית בגדים ומיצירת אשליות במקומם או, במונחים מתחום ההגות, העדפתם של אנשי רוח רמאים להתפרנס לא מיצירת ערכים אובייקטיביים, אלא מיצירת תחליף ערכי בצורת תרמית, עיוות או הסחת דעת.
דבר זה קורה, כמובן, הרבה מאוד בפילוסופיה, והיום הוא מייצג גם מגמה חזקה מאוד בתחום האמנות, במיוחד אחרי שהפילוסופיה תמכה בעניין. מנקודת מבט זו אנו יכולים לראות שמשאבים ציבוריים ופרטיים אדירים מועברים לתחום האמנות המודרנית, ומשמשים לתמיכה גדולה באמנות רמאית, אם ברכישת יצירות אמנות (לכאורה) ואם בבניית מבנים גדולים למטרת הצגתן, תוך הקדשה משאבית חזקה ביותר לכיוון זה.
דבר זה, המכיל בתוכו גם השפעות פוליטיות ויצירת לובים חברתיים, הוא נושא להערכה בפני עצמה. בסופו של דבר הוא הופך גם לחלק משמעותי בקמפיינים - בתנועה הפוליטית הכללית של אנשים פוליטים שיש להם עניין זה או אחר להרוויח נקודות על בסיס רעיון התרבותיות, כלומר מהצגת עצמם כתומכיה בעקרון של תמיכה ציבורית באמנות.
תמיכה כזו מעניקה למעניקיה, אמנים, פוליטיקאים או כאלה שמשלבים את שני המקצועות, נקודות זכות רבות בתחומים אלה, שהמשותף להן הוא ניצולו של הציבור תוך פגיעה קשה במשאביו. אך לא מדובר רק בהוצאת כספי מיסיו למטרות של אמנות רעה אלא בהונאה החמורה שמפעילים נגדו אמנים/פוליטיקאים אלה כאשר הם מטעים אותו לחשוב שהאמנות הגרועה, שבה הם תומכים, היא טובה – ויתרה מזו: היא מציגה את המציאות האמיתית ולא את ביב השופכין הפסיכולוגי של הסובייקטיביזם האסתטי.
אחת התוצאות הישירות של ניהול זה של המגמות האסתטיות של החברה הנתונה היא יכולתם של שליטי החברה – במיוחד אם וכאשר אין זו חופשית – לגייס את האמנות לטובת מגמותיהם הפוליטיות. זה יכול לקרות באופן גס, כמו בדיקטטורות המבססות את שליטתן על ההמון, שתפיסת האמנות שלו שטחית ופשוטה – או בצורה מתוחכמת יותר בחברות של העולם החופשי, שבהן מוצאת המגמה הפוליטית השלטת את עצמה חייבת להתאים בין קהל הבוחרים שלה לתפיסות האסתטיות השליטות בחברה.
במקום כמו ישראל, למשל, מתרחשת מזה דורות התדרדרות מתמדת של האמנות המקורית, שמביני ענין רואים איך תחום זה שוקע מאז קום המדינה באופן שנע בהתאמה מושלמת למידה שבה לקחה על עצמה המדינה להשתתף בניהול המגמות האסתטיות הקיימות בציבור. המשטר הריכוזי בישראל עושה זאת, כדרכו, באמצעות פוליטיקה של טובות הנאה והזרמת משאבים. במשך שנות קיום המדינה הצליחו אלה האחרונים, כפי שעשו זאת בשאר תחומי חינוך הציבור, לחזק ולבסס ביתר שאת את החינוך האמנותי תואם ה"בולשביזם" האסתטי שהונהג ברוסיה מאז המהפכה הקומוניסטית. עדות והוכחה לעומק ההשפעה ולגודל ההצלחה של הסינתיזה שנוצרה בישראל בין הדיקטטורה החוקית לבין הרעיונות הסובייקטיביים השולטים באסכולת האמנות השלטת היא העובדה שעל אף התחלפותם המהירה בישראל של המפלגות והאישים המחזיקים בשלטון בה, לא השכיל אף אחד מהם לקרוא תגר על האסתטיקה הפוליטית ולשחרר את היצירה האמנותית מכבליה.
התוצאה ו/או ההשלכה של השתלטותו של השלטון על חיי האמנות בישראל, ביחד עם כניעתו הרוחנית לסובייקטיביזם האמנותי היא שההערכה או הביקורת החיובית של יצירות אמנות מסוימות לא התבצעו, כאמור, לפני כן, על בסיס אובייקטיבי, אלא על בסיס סובייקטיבי, או, יותר נכון, פוליטי. משמעותו המעשית של דבר התבטאה בהבלטת אותן יצירות שבצורה זו או אחרת מסייעות לתנועה הפוליטית-כלכלית המדוברת. מהלכים נוספים הכרוכים בחיזוקו של רעיון הסובייקטיביזם האסתטי, מתוך לקיחה בחשבון של הרעיון המסוים הזה, הם הדגשת חינוכו של הציבור לאמנות דרך קורסים מסוימים, יצירות אמנות מסוימות ואירועים אמנותיים מסוימים. אלה יילמדו כאילו הם מבטאים דרגת איכות אמנותית גבוהה לא רק מכיוון שיש הנחה שהם צודקים או בעלי ערך כשלעצמם, אלא כהצדקה לנקיטת פעולות מסוימות בתחומים כלכליים-פוליטיים וחלק מהם גם פסיכולוגיים, על ידי המעורבים.
ועם זאת, על אף ההיקף הגדול של הרמאות האסתטית שבה מדובר, שהיא רחבה הרבה יותר מהמתרחש בישראל, ונשענת על רעיונות כלל-עולמיים, אין הפוליטיקה יכולה להקיף ולספר את כל המתרחש בתחום האמנות בעולם; ההתקפה על האמנות המודרנית מתחת לכותרת של "בגדי המלך החדשים" וחייטים רמאים לא יכולה להיות כל האמת, והמציאות לא תרשה שהיא תהיה כל האמת או אפילו רוב האמת. התרמית שבה מדובר היא מתוחכמת מזו: התרמית היא לא תרמית שבה אנשים מסוימים מרמים אחרים, אלא שבה אנשים מרמים את עצמם באמצעות אחרים.
בהקשר זה הרמאים הם אותם רמאים פילוסופים שחלק גדול מהם כבר לא נמצא איתנו, אשר הכשירו את הקרקע להעלאתו של הסובייקטיביזם למעמד אובייקטיבי. משמעות הדבר היא שהעימות התרבותי הקיים בעולם בין בני האדם הרגילים לאלה המרמים אותם בתחום האמנות אינו כזה של ביזה חומרית רגילה אלא ביזה רוחנית מתוחכמת, שבה הבוזזים עצמם לא מודעים למלא משמעות ביזתם, שכן הם חונכו לראות את הסובייקטיביזם של היוצר האמנותי כבעל עמדה אסתטית לגיטימית (לפחות כמו שהם רואים את הכפיה השלטונית של משטריהם ככזו).
ברוח זו מאמינים בתום-לב חלק גדול מאלה המאיישים את המנגנון הפוליטי-אסתטי המתוחכם שקיים בעולם החופשי שמה שהם עושים הוא נכון. צריך להגיד בעניין הזה שה"בתום-לב" הזה צריך להיות מושם במרכאות כפולות, מכיוון שזה מצד אחד "בתום-לב" במובן זה שבני האדם שבהם מדובר – יוצרים, מחנכים וחלק הציבור המאמין ברעיונות אלה - הם באמת לא מספיק חכמים בשביל להבין את הטעות שבידם, ומצד שני זה לא בתום-לב, במובן הזה שיש גבול לכמה שהאדם יכול לחשוב שהוא מייצר כשהוא איננו מייצר מבלי להיות, ברמה מסוימת, חולה-נפש או לתפוס שהוא מתקיים בחסדם של אלה שאותם הוא מרמה.
ממסד הסובייקטיביזם האסתטי
או: הפוליטיקה והפסיכולוגיה של האמנות הרמאית
אמנות טובה – כמו פילוסופיה טובה – היא ביטוי של ידיעה אובייקטיבית, המתמקדת בעובדות המציאות. ההיבט המנוגד והמשלים של אותה נוסחה היא היותה של התפיסה הסובייקטיבית היסוד לאמנות רעה, במיוחד כאשר האמן, במקום להציג את המציאות השלמה, מציג באמנותו את עולמו הפנימי. גישה אמנותית זו, השלטת בתקופתנו ובתרבותנו, מהווה מרמה בשני רבדים: הראשון הוא הצגת התפיסה הסובייקטיבית כאילו היתה אובייקטיבית והשני היא הצגתה, באמצעות האמנות, של השלכה פסיכולוגית אישית במקום זיהוי מציאות מודע.
מבחינה זו, בדיוק כמו שאת מגמותיה של הפילוסופיה כולה ניתן לפרש, במובן מסוים, כאילו אינה אלא הצדקה מושגית לבעיות פסיכולוגיות סובייקטיביות באופיין (כלומר כאלה הנובעות מהקשר אירועים פרטי בחייהם של העוסקים בפילוסופיה) ניתן לראות כך גם את האמנות, וניתן גם לראות את ההשלכות המסוימות של הרעיון הזה בביטויו ברעיון של האמנות כמצדיקה פוליטיקה.
אם אנחנו יוצאים מתוך הנחה שביחד עם הרבה דברים אחרים האמנות של היום מייצגת תנועה פוליטית-כלכלית מסוימת נוכל לקרוא לתנועה זו, לצורך העניין, תנועת "בגדי המלך החדשים". כלומר: תנועה שמייצגת את רצונם של חייטים רמאים המעונינים להתפרנס מאי עשיית בגדים ומיצירת אשליות במקומם או, במונחים מתחום ההגות, העדפתם של אנשי רוח רמאים להתפרנס לא מיצירת ערכים אובייקטיביים, אלא מיצירת תחליף ערכי בצורת תרמית, עיוות או הסחת דעת.
דבר זה קורה, כמובן, הרבה מאוד בפילוסופיה, והיום הוא מייצג גם מגמה חזקה מאוד בתחום האמנות, במיוחד אחרי שהפילוסופיה תמכה בעניין. מנקודת מבט זו אנו יכולים לראות שמשאבים ציבוריים ופרטיים אדירים מועברים לתחום האמנות המודרנית, ומשמשים לתמיכה גדולה באמנות רמאית, אם ברכישת יצירות אמנות (לכאורה) ואם בבניית מבנים גדולים למטרת הצגתן, תוך הקדשה משאבית חזקה ביותר לכיוון זה.
דבר זה, המכיל בתוכו גם השפעות פוליטיות ויצירת לובים חברתיים, הוא נושא להערכה בפני עצמה. בסופו של דבר הוא הופך גם לחלק משמעותי בקמפיינים - בתנועה הפוליטית הכללית של אנשים פוליטים שיש להם עניין זה או אחר להרוויח נקודות על בסיס רעיון התרבותיות, כלומר מהצגת עצמם כתומכיה בעקרון של תמיכה ציבורית באמנות.
תמיכה כזו מעניקה למעניקיה, אמנים, פוליטיקאים או כאלה שמשלבים את שני המקצועות, נקודות זכות רבות בתחומים אלה, שהמשותף להן הוא ניצולו של הציבור תוך פגיעה קשה במשאביו. אך לא מדובר רק בהוצאת כספי מיסיו למטרות של אמנות רעה אלא בהונאה החמורה שמפעילים נגדו אמנים/פוליטיקאים אלה כאשר הם מטעים אותו לחשוב שהאמנות הגרועה, שבה הם תומכים, היא טובה – ויתרה מזו: היא מציגה את המציאות האמיתית ולא את ביב השופכין הפסיכולוגי של הסובייקטיביזם האסתטי.
אחת התוצאות הישירות של ניהול זה של המגמות האסתטיות של החברה הנתונה היא יכולתם של שליטי החברה – במיוחד אם וכאשר אין זו חופשית – לגייס את האמנות לטובת מגמותיהם הפוליטיות. זה יכול לקרות באופן גס, כמו בדיקטטורות המבססות את שליטתן על ההמון, שתפיסת האמנות שלו שטחית ופשוטה – או בצורה מתוחכמת יותר בחברות של העולם החופשי, שבהן מוצאת המגמה הפוליטית השלטת את עצמה חייבת להתאים בין קהל הבוחרים שלה לתפיסות האסתטיות השליטות בחברה.
במקום כמו ישראל, למשל, מתרחשת מזה דורות התדרדרות מתמדת של האמנות המקורית, שמביני ענין רואים איך תחום זה שוקע מאז קום המדינה באופן שנע בהתאמה מושלמת למידה שבה לקחה על עצמה המדינה להשתתף בניהול המגמות האסתטיות הקיימות בציבור. המשטר הריכוזי בישראל עושה זאת, כדרכו, באמצעות פוליטיקה של טובות הנאה והזרמת משאבים. במשך שנות קיום המדינה הצליחו אלה האחרונים, כפי שעשו זאת בשאר תחומי חינוך הציבור, לחזק ולבסס ביתר שאת את החינוך האמנותי תואם ה"בולשביזם" האסתטי שהונהג ברוסיה מאז המהפכה הקומוניסטית. עדות והוכחה לעומק ההשפעה ולגודל ההצלחה של הסינתיזה שנוצרה בישראל בין הדיקטטורה החוקית לבין הרעיונות הסובייקטיביים השולטים באסכולת האמנות השלטת היא העובדה שעל אף התחלפותם המהירה בישראל של המפלגות והאישים המחזיקים בשלטון בה, לא השכיל אף אחד מהם לקרוא תגר על האסתטיקה הפוליטית ולשחרר את היצירה האמנותית מכבליה.
התוצאה ו/או ההשלכה של השתלטותו של השלטון על חיי האמנות בישראל, ביחד עם כניעתו הרוחנית לסובייקטיביזם האמנותי היא שההערכה או הביקורת החיובית של יצירות אמנות מסוימות לא התבצעו, כאמור, לפני כן, על בסיס אובייקטיבי, אלא על בסיס סובייקטיבי, או, יותר נכון, פוליטי. משמעותו המעשית של דבר התבטאה בהבלטת אותן יצירות שבצורה זו או אחרת מסייעות לתנועה הפוליטית-כלכלית המדוברת. מהלכים נוספים הכרוכים בחיזוקו של רעיון הסובייקטיביזם האסתטי, מתוך לקיחה בחשבון של הרעיון המסוים הזה, הם הדגשת חינוכו של הציבור לאמנות דרך קורסים מסוימים, יצירות אמנות מסוימות ואירועים אמנותיים מסוימים. אלה יילמדו כאילו הם מבטאים דרגת איכות אמנותית גבוהה לא רק מכיוון שיש הנחה שהם צודקים או בעלי ערך כשלעצמם, אלא כהצדקה לנקיטת פעולות מסוימות בתחומים כלכליים-פוליטיים וחלק מהם גם פסיכולוגיים, על ידי המעורבים.
ועם זאת, על אף ההיקף הגדול של הרמאות האסתטית שבה מדובר, שהיא רחבה הרבה יותר מהמתרחש בישראל, ונשענת על רעיונות כלל-עולמיים, אין הפוליטיקה יכולה להקיף ולספר את כל המתרחש בתחום האמנות בעולם; ההתקפה על האמנות המודרנית מתחת לכותרת של "בגדי המלך החדשים" וחייטים רמאים לא יכולה להיות כל האמת, והמציאות לא תרשה שהיא תהיה כל האמת או אפילו רוב האמת. התרמית שבה מדובר היא מתוחכמת מזו: התרמית היא לא תרמית שבה אנשים מסוימים מרמים אחרים, אלא שבה אנשים מרמים את עצמם באמצעות אחרים.
בהקשר זה הרמאים הם אותם רמאים פילוסופים שחלק גדול מהם כבר לא נמצא איתנו, אשר הכשירו את הקרקע להעלאתו של הסובייקטיביזם למעמד אובייקטיבי. משמעות הדבר היא שהעימות התרבותי הקיים בעולם בין בני האדם הרגילים לאלה המרמים אותם בתחום האמנות אינו כזה של ביזה חומרית רגילה אלא ביזה רוחנית מתוחכמת, שבה הבוזזים עצמם לא מודעים למלא משמעות ביזתם, שכן הם חונכו לראות את הסובייקטיביזם של היוצר האמנותי כבעל עמדה אסתטית לגיטימית (לפחות כמו שהם רואים את הכפיה השלטונית של משטריהם ככזו).
ברוח זו מאמינים בתום-לב חלק גדול מאלה המאיישים את המנגנון הפוליטי-אסתטי המתוחכם שקיים בעולם החופשי שמה שהם עושים הוא נכון. צריך להגיד בעניין הזה שה"בתום-לב" הזה צריך להיות מושם במרכאות כפולות, מכיוון שזה מצד אחד "בתום-לב" במובן זה שבני האדם שבהם מדובר – יוצרים, מחנכים וחלק הציבור המאמין ברעיונות אלה - הם באמת לא מספיק חכמים בשביל להבין את הטעות שבידם, ומצד שני זה לא בתום-לב, במובן הזה שיש גבול לכמה שהאדם יכול לחשוב שהוא מייצר כשהוא איננו מייצר מבלי להיות, ברמה מסוימת, חולה-נפש או לתפוס שהוא מתקיים בחסדם של אלה שאותם הוא מרמה.