הקריטריון האמנותי של ימינו

| הדפסה |

פרטים: עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37; כניסות: 712

בימינו, כאשר אנחנו מסתכלים על אמנות, וכאשר אנחנו קונים ספרים או רואים תערוכות של אמנים, כדאי לקחת בחשבון את הבחירה שעושים מגישי האמנות בתרבותנו - אלה שמציגים לפנינו את האמנות. בחירה זו שהם עושים בין יצירות אמן מסוים, כאשר הם מחליטים איזה מהציורים שלו טובים או לא, איזה טובים יותר ואיזה טובים פחות, ולפיכך איזה ציורים או יצירות אחרות כדאי להם שיוצגו לפני הצופה או לא, כפופה אף היא לתפישת הבוררים את העולם מבחינת יחסי האמת, השקר, הטוב והרע שבו.

הקריטריון שמקובל היום בתחום ביקורת האמנות הוא קריטריון שניתן לקרוא לו קריטריון אנתרופולוגי. כלומר, קריטריון שהוא תוצר של העדר קריטריון אובייקטיבי של איכות אמנותית: קריטריון כזה, המאפיין את המציאות התרבותית של היום, איננו מבוסס על ערכים אמנותיים אובייקטיביים, אלא על ערכים צורניים, הקשריים, מסגרתיים. בניתוח אמנותי אומר דבר זה התייחסות לטכניקה ולכלי ולא לתוכנו - וגם לרעיון שהאיכות צריכה לנבוע מהערך ההיסטורי-חברתי-התפתחותי של תנועת אמנות זו או אחרת.

בהתאם לכך נראה בחברת זמננו הרבה מאוד אמנים שיצירותיהם משוללות כל ערך אמנותי עצמאי, המבוסס על תוכן היצירה, אלא על צורתה והטכנולוגיה שלה. רבים מהנחשבים לגדולי האמנים של העידן החדש זוכים לתהילה ולשם עולם על יסוד העובדה שאמנותם מהווה צעד מיוחד וחלוצי בהסטוריה של האמנות או שהם מייצגים בה התפתחות, קו מסוים או רעיון חדשים, שלא היו קיימים לפני כן. חדשנות כזו יכולה לפרסם או להאדיר את שמה של יצירה או אסכולה אמנותית מסוימת בלי שום קשר לאיכות האמנותית שלהם.

זהו העיקרון שעליו מבוסס חלק גדול מקריטריון ההערכה האמנותי של זמננו, אשר מתחמק מביקורת המתייחסת לערכים אנושיים עמוקים כמו מוסר, מגמה חברתית או אישית, צדק וכיו"ב. למעשה, המודרניזם מורכב, על כן, מכמות עצומה של אסכולות שחלק מהן מגיעות לאבסורדום של קיום קצר מועד ביותר, ולפעמים של מעט מאוד עבודות שמובנות (או מוצהרות ככאלה) על-ידי מספר מאוד מאוד קטן של אנשים.

נושא זה בא לידי ביטוי במיוחד בצורה של סלקציה שלילית שתיעשה לאור עבודתם של אמנים מסוימים שהיו חדשנים. אם ניקח אמנים כמו פיקאסו נראה שעל אף שלפיקאסו יש בתקופת יצירתו הראשונה שורה ארוכה של יצירות אמנות בעלות ערך אמנותי מובהק, הן נדחפו לקרן זווית בשל היותן חסרות חידוש, ומה שמוצג כלפי חוץ כמייצג את אמנותו יהיה דווקא אותן יצירות שלו שהן בעלות ערך חידושי, המוכרות בציבור ככאלה ששוברות כל מוסכמה או ערך אמנותי מסורתי ומכאן פרסומן.

כלומר: מה שהעניק ליצירותיו של פיקאסו, שחסרות ערך אמנותי אמיתי, את פרסומן הוא ערך של חדשנות צורנית או אנתרופולוגי, בשל היותן מייצגות שינוי חד לגבי אמנות קודמיו. בשל היות הקריטריונים שקבעו את חדשנותו של פיקאסו כבעלת ערך אמנותי מהוות יצירותיו גם גשר ליצירות דומות אחרות ובמובן הזה גם הצדקה ל"התפתחות" מאוחרת יותר. אך בשל היות הקריטריון הכללי שבהם מדובר מבוססים על החלטות שאינן מתייחסות לתכני היצירה האמנותית אלא רק לנושאים הצורניים הקשורים אליהם, ניתן להבין שקריטריון זה מבוסס על הנחה מובנית שהאמנות איננה עוסקת כמעט בתוכן ערכי אלא בענינים של סגנון.

כמעט?

כן. כי קיימים מספר ערכים שהימצאם ביצירה האמנותית די בה כדי לפסול אותם בעיני אנשי האמנות של תקופתנו כבלתי מקובלים. בין אלה יהיו נסיונותיהם של האמנים ליצור יופי כדוגמת היופי המסורתי או הקלאסי. למעשה, די בנסיונו של צייר בן זמננו להציג על הבד ציור נוף מציאותי כדי למנוע ממנו להגיע למעמד של "מקובל" בחוגי הביקורת האנתרופולוגית.

למותר כמעט לציין בהקשר זה כי דבר זה משמעותו שביחד עם דרישת ה"חדשנות" שציור מסוג זה לא מילא, קיימת בחוגי האמנות של ימינו (בצורה לא מוצהרת, כמובן) גם תביעה לתאר כיעור או, לפחות, תכנים שלא יהיו בעלי משמעות ברורה וחיובית לצופה או כאלה שניתנים להבנה על ידי בני אדם נורמליים.

במקום כמו מדינת ישראל, שאליו מגיעים גלי עליה ממקום כמו בריה"מ, שבו חונכו הדורות הקודמים ליצירה אמנותית לפי אמות מידה אסתטיות "מסורתיות", כלומר לקריטריונים אמיתיים של הערכת אמנות, ניתן לראות איך אמנים רבים נדחים בקש בשל העובדה שאיש אינו סובר שמה שיש להם להציע הוא בעל ערך אמנותי. רבים מאמנים אלה פשוט אינם מבינים מדוע הכשרון הברור שיש להם איננו מוכר על ידי אנשים בישראל. הם אינם מודעים כלל למידת הרעל הרעיוני שזורם בדם עורקיהם של אנשי הציבור הישראלי. אלה חונכו משחר ימיהם לראות אמנות אמיתית כאנכרוניסטית או "נאיבית" ובכל מקרה לא כמשהו שעומד באמות המידה של אמנות אמיתית.

בשל מה שהוא, בין היתר, חוסר יכולת ליהנות מיצירות אמנות, נמצאים אמנים עולים אלה במצבם של אנשי מקצוע בתחום המשקפיים הנמצאים בארץ העוורים. אלה שלא רואים כלל אינם מסוגלים להעריך מקצוע כמו שיפור ראיה – את השיעור הטראגי הזה לומדים אמנים רבים המוצאים את עצמם בארץ שבניה לא חונכו לראות ולהבין את ההבדל בין יצירות אמנות טובות לבין תוצרים המתיימרים להיות אמנות – וכך שוקעת אמנות טובה לתהומות הבורות.

ושאלה גדולה היא באם בעתיד, כאשר יצליח מישהו להתבונן לאחור על תקופתנו, שבה אבדו כה הרבה כשרונות מחד ואפשרויות להרחבת ההנאה האמנותית של הציבור מאידך, יבין אדם זה כי הדבר היה תוצאה של מגמה אנטי אמנותית מודעת. ספק אם יוכל אדם כלשהו בעתיד להבין כי מגמה מסוג זה פגעה ביכולת היסודית שקיימת בכל חברה חופשית, לזהות את קיומה של יכולת אמנותית שתיתן לחייהם עושר, ושתאפשר לבני האדם החיים בה להחליט על יסוד טעמם האישי ליהנות מיצירות מקוריות טובות ולהביא את עצמם ואת יוצרי האמנות שהם אוהבים לשגשג יחדיו.