הערכה אמנותית

פרטים
עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
כניסות: 861

 

הערכה אמנותית

הערכה אמנותית היא אחד מהנושאים המרכזיים בעולם האמנות של היום. שוק עצום בהיקפו מבוסס על הערכה מסוג זה וניזון ממנה – אך היום כל כולו של התחום נתון לקביעה על פי אמות מידה לא ברורות, שיש ספק לגבי רמת המקצועיות שלו.

כשהתחיל עולם האמנות החדש להתקבע כשוק, היה זה עם עליית כוחו של המעמד הבינוני אחרי הרנסנס, איפה שהוא בין המאה ה18 ל19. מה שקבע, באותו הקשר, את ערכה של יצירה, היה הגורם הטבעי הראשוני – השוק. לאחר מכן, עם כניסתן לפילוסופיה של שיטות לא רציונליות, גדלה השפעתן גם על תחום האסתטיקה.

שיטות אסתטיות המבוססות על תפישות שליליות, הרואות את האדם כנטע זר במציאות, תמכו, באופן טבעי, באמנות שאיננה מבוססת על הקשר ההגיוני בין האדם למציאות – כלומר על ידיעתו האובייקטיבית – אלא על התפתחות סובייקטיבית של מודעותו, אשר הלכה וכבשה באמנות כל חלקה טובה עד אשר השמידה, למעשה, את מעמדו היציב של תיאור המציאות ויצרה אמנות חדשה, אשר אין בה כל קשר מחייב למציאות.

דבר זה העמיד את הערכת האמנות באור כזה, שמה שנראה היה לדורות הקודמים כדבר יסודי באמנות – יכולת יצירת תמונת מציאות אמינה – נעלם לגמרי מהשטח בתמונת האמנות החדשה. הוא הוחלף בערכים רעיוניים מופשטים שנוגעים יותר למדע הלא-רציונלי של תדמית האינטואיציה האמנותית ושל התרומה האנתרופולוגית באופיה להתפתחות האמנות על פי המבקרים המודרניים. אלה, אשר ביססו את תפישתם האסתטית על הפילוסופיה האסתטית החדשה, המירו את "דתם": הם עברו ממצב שבו הניחו שאמת המידה היסודית של האמנות היא אמת, כלומר ציות למציאות – למצב חדש שבו ניתקו כל קשר בין האמנות למציאות ועברו לאמונה בהחלטות עדריות קיבוציות בתחום.

החלטות מסוג זה מהוות עד היום את התשתית להערכת האמנות הנעשית היום. הפער בין שיטת ההערכה של אמנות בעבר לשיטה של היום יצר מצב של שניות, שבו עד התקופה המודרנית מקבלים יצירות אמנות הערכה לפי השיטה ה"ישנה", כלומר על פי אמות מידה הקשורות ליכולת האמן להציג תמונת מציאות אמיתית – אך בתקופה המודרנית אין יכולת כזו נתפשת כקשורה כלל ליכולת אמנותית וכל ההערכה ניתנת על פי ההחלטה השרירותית של המבקרים הנתונים של החברה, אשר מוסרים אותה על פי אמות מידה סובייקטיביות, אשר אינן קשורות לערכים מציאותיים אמיתיים.

במצב כזה נמצא כל תחום האמנות היום. למעשה נתונה כל האמנות במצב של מאסר בידי כת עריצה של מחליטנים, אשר שולטת באופן מלא בכל תחום הערכת האמנות בחברה – ואף מקבלת לכך את הסכמתו של הממסד הציבורי התרבותי, מה שמהווה גם גורם המשפיע על החלטות לגבי השקעות משאביות. אלה, הקובעות את מהלכם של כספי ציבור המושקעים בתחום האמנות, משפיעות ממילא גם על הרוכשים הפרטיים. האחרונים, שלרוב אינם מתמחים בתחום זה, מבססים היום את מירב בחירותיהם בתחום על הידע הנמסר להם מהשרלטנים הממוסדים, מתוך אמונה שאלה מייצגים סוג של ידע אובייקטיבי כלשהו.

לפחות מתחילת הזמן החדש של העיסוק באמנות כבשוק של ערכים, במיוחד כשמדובר באמנות, שיטת ההיצע והביקוש נחשבה לשיטה האידיאלית בכדי לקבוע אם ליצירת אמנות מסוימת יש או אין ערך, מכיוון שערך קשור בהכרח במעריך והמעריך הוא הלקוח. למעשה, לא השתנתה תמונת המצב לגבי יכולת הידיעה האנושית של יצירה ויוצרים אמנותיים מאז.

זה נכון שהמעריך אינו יודע בשלב הראשון את הכל אודות המוערך ושיש לו טווח גדילה כמעריך, אך כך התפתחו כל אמות המידה של ההערכה ביחסי גומלין בין ההערכה והיצירה כי אלה הם יחסי הגומלין המצמיחים, בסופו של דבר, גם את האיכות; יחסי הגומלין שבין ההיצע והביקוש הם יחסים דינמיים שבהם עליית הביקוש היא עליית ההערכה ועליית איכות היצירה היא עליית ההיצע, לא רק בכמות אלא גם באיכות.

כמובן שביסוס ההערכה על שוק ההיצע והביקוש, המבוסס על הערכתם של חווי האמנות הפרטיים בציבור לא נראית טוב למונופול השליטה שהקימו השרלטנים. הם נלחמים בו על ידי יצירת הרושם שמדובר באמות מידה מוטעות – אך הם אינם מציגים, לתמיכה בשיטתם, סוג כלשהו של אמות מידה (מה שיאפשר להתעמת עימה מבחנה תבונית). במקום זה, הם יוצאים נגד דחייתו הטבעית של הציבור את מה שמוצג, באופן שקרי, כאמנות טובה.

שוב, אין השרלטנים הרמאים הממוסדים מגינים בדרך תבונית חיובית כלשהי על מה שהם רואים כאמנות, אלא מביאים את הציבור להניח שהעובדה שבמקרים מסוימים נדחתה אמנות טובה מכיוון שלא הובנה מראה שמה שאינו מובן הוא אמנות טובה. סוג זה של הגיון לקוי הוא לבדו המגן על גישתם של מבקרי האמנות של היום, אשר מצפים את עמדתם, אם בכלל, בלהג חסר שחר או ביסוס. הסיכום של עמדה זו איננו משמעותי מבחינה ערכית, אך הוא מבצר את עמדתם כמעריכים וקובעים בשוק האמנות של היום – ובשל זו נוצר מצב שהיוצר שהם חפצים ביקרו מקבל מעמד של אמן טוב וכך גם יצירותיו.

זהו, למעשה, ניהיליזם ממוסד. הוא שולט היום ברוב שוק האמנות ומזיק באופן כפול: קודם כל בכך שהוא מרומם שפלים – ולאחר מכן בכך שהוא משפיל רמים. אלה הם שני היבטיו של שיפוט אסתטי לקוי אשר יוצרים מצב שבו אין אמנות טובה יכולה לקבל את ההכרה שלה היא ראויה.