אמנות במגמה פוליטית

פרטים
עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
כניסות: 720

 

אמנות במגמה פוליטית

"בדיקות" והגנה על חופש הביטוי כתירוצים אסתטיים, בין ההרפתקאות הפוליטיות של האמנות העכשווית.

במלחמה על חשיפת הקהל לאמנות, המובילים את האסתטיקה בחברתנו ניצבים בפני בעיה: הקהל איננו מקבל את בחירתם. לפיכך, סוברים הם, עליהם לרמות אותו בתירוצים מתוחכמים. אלה מוצגים על ידי הרמאים כשאיפה לידע אובייקטיבי, כלומר כביטוי של רצון לידע או כפעולות מחוייבות מבחינת "זכויות" צרכני האמנות להנות מפס אפשרויות רחב בתחום האמנות החדשה. חבל שבמעבדה של האמנות המודרנית צרכני האמנות הם עכברי הנסיונות.

אחד מעלי התאנה שמאחוריהם מסתתרים המובילים את האסתטיקה הא-מוסרית של זמננו הוא המחקר המדעי; אם הם מובילים לתחרות בינלאומית סרט המתאר את הימים שמבלים מחבלים מתאבדים לפני מעשה הרצח שלהם, הם בודאי אינם תומכים ברצח, אלא בודקים את מצבם הפסיכולוגי של אנשים אלה – ומשתפים את קהל הצופים ב"בדיקה" זו. הם גם מציגים לפני הציבור נקודת מבט "לא שגרתית", "רעננה", העומדת בניגוד לגישות ה"שמרניות" הרואות רצח כמעשה לא חיובי.

לאחרונה, למשל, שמענו על המערבון ההומוסכסואלי הראשון, שמועמד לאוסקר, בדרך זו: "עוד טאבו נפרץ בקולנוע האמריקני: בסרטו "הר ברוקבק" הבימאי אנג לי "בודק את הזוגיות". איך אפשר להתנגד ל"בדיקה" המוצהרת?

וחוץ מזה מגינים היוצרים על ערכים מוסכמים בחשיבותם במערב, כמו הזכות ל"חופש הביטוי". מנקודת מבט זו, גם אגרוף בפנים יכול להיחשב ל"בדיקה של סיבולת תרבותית". יש הרבה יצירות אמנות שמבחינת צרכניהם הם לא פחות מכך:

מאחורי טיעון השויון

"ג'נין ג'נין", סרטו של מחמוד בכרי, המבוסס על השקר של טבח ג'נין, כפי שהופץ על ידי גורמים פוליטיים נגד ישראל במבצעה "חומת מגן", הוצע לציבור הצופים לפני מספר חדשים על ידי חברת "הוט". דבר זה הביא לביקורת רבה על ההצעה מצד חלק מן הצופים.

תשובתם של המציעים את הסרט לביקורת, התבססה על עקרון השויון. נכון כי הסרט שנוי במחלוקת, אמרו, אך גם סרטים בנושאי יהדות וקבלה שנויים במחלוקת...

זהו, בהכללה, המחיר שמשלם הציבור על טעויותיו. אין הכוונה להחלטה ההיא של בית המשפט על אפשרות ההקרנה לציבור של סרט זה, בשל זכותם של יוצריו להקרינו, אלא על המנעותם של הנפגעים – ובכלל זה נציגי צה"ל - מלתבוע תביעה ייצוגית את כל מי שמעורב ביצירת השקר הפוגעני.

מצד שני – זה עדיין לא מאוחר מדי, והיום אפשר עדיין לכלול גם את "הוט" בנתבעים.

צנזורה מוניציפלית

כשהידיים כבולות ואין אפשרות לעכב הקרנתו של סרט שנוי במחלוקת, נכנסת, לעתים, לתמונה, רשות מוניציפלית, ומפעילה את סמכותה כצנזורה אמנותית.

עיריית עכו מנעה הקרנת "גן עדן עכשיו"

"הצופה" 6.4.06 סיפר כי "רשת המתנ"סים בעכו והעיריה מנעו את הקרנת הסרט "גן עדן עכשיו" בעיר."

"גורמים שרצו לערוך את ההקרנה טענו כי "העיריה ורשת המתנ"סים נכנעו לגורמים יהודיים קיצוניים, ואילו בעיריה טוענים כי ההחלטה התקבלה בשל החשש שהקרנת הסרט ...תפגע במרקם היחסים בעיר."

למותר לציין כי עכו היא עיר מעורבת שבה חיים יחדיו יהודים וערבים. בחוש מפותח לבעיות פוליטיות העלולות לצמוח מסרט המציג באור חיובי מחבלים מתאבדים, הפעילה העיריה סמכות שחורגת כנראה מהמסגרות הרגילות שבהן פועלת הרשות.

הכנסיה כתומכת במודרנה

למעשה, כל ארגון המחזיק במקום תצוגה יכול, על ידי נתינת מקום התצוגה שלו למציגים, להביע עמדה התומכת בצורה זו או אחרת של הבעה אמנותית. מקרה אפייני לכך הוא זה שבו מארחת כנסיה גרמנית את ביצוע יצירתו של מלחין מודרני שנוי במחלוקת, כדי להרוויח פרסום עולמי:

לא תיגמר לעולם

דניאל ואקין, "הארץ" 8.5.06 מספר כי

היצירה המוסיקלית האטית ביותר בעולם שהלחין ג'ון קייג' מחליפה אקורד

מועד הסיום המתוכנן : שנת 2640

"הצליל המתמשך שהדהד ללא הרף בתוך הכנסיה העתיקה בורקרדי בהלברשטדט בגרמניה השתנה והפך לגבוה יותר. זה היה ציון דרך נוסף בביצוע "איטי ככל האפשר" מאת ג'ון קייג'"

ועוד:

"הביצוע החל ב5 ספטמבר 2001 ויסתיים בשנת 2640. אחרי הפרק הראשון שיימשך 71 שנה, מתוכננת הפסקה.."

בכתבה צויין גם כי "יותר מ-100 בני אדם באו לכנסיה ביום ששי" וכי "הנס גיאורג בוש, ראש העיר לשעבר, היה גם הוא במקום. הוא לא אוהב את המוסיקה של קייג', אבל סבור שזהו אירוע מרגש. "זה אוונגרדי" אמר.

ושוב מופיע היסוד של הניסוי המדעי: "ביצוע היצירה עולה בקנה אחד עם נסיונותיו של קייג' לבחון את גבולות הקונצרט החי ואת השאלה כיצד מתקיימת מוסיקה בחלל ובזמן. שינוי האקורד העלה הרהורים פילוסופיים בקרב כמה מהנוכחים בכנסייה..."

כנראה שיש קשר בין האירוע ה"מוסיקלי" לכך ש"סמוך למועד שינוי האקורד התקיימו בעיר פעילויות רבות, ביניהן מסיבות עיתונאים לרגל פתיחת האקדמיה ע"ש ג'ון קייג', מרכז למוסיקה חדשנית."

ההיבט הכלכלי של הפרוייקט הוזכר אף הוא: "המימון בעבור הפרוייקט אינו מצוי בשפע. ממשלת גרמניה סירבה להעניק תמיכה כספית והמארגנים תלויים בתרומות".

העובדה שהמימון הממשלתי לא התארגן מעידה על כך שלא היה ביכולת התומכים לארגן מספיק אנשים שיראו בתמיכה במעשה מסוג זה פעולה שכלתנית. אך מאידך אין לשכוח את העובדה שההישג של האירוע הוא בכל זאת ההצלחה התקשורתית, אשר העבירה את המסר הפילוסופי-אמנותי מגרמניה ועד לישראל. הצלחה זו קשורה למרקם העדין של שילוב המעשה הפרקטי, הנתפש כחסר משמעות כמעט, עם הפוליטיקה – או, יותר נכון, עם התשתית הרעיונית של הפילוסופיה הפוליטית – אשר הפקתה של ביצוע היצירה מתבססת עליה.

מה התכלית?

מה משיגה פעילות זו? למה היא מועילה? כרעי התרנגולת הרעיוניים, שהצדיקו את ההפקה הזו, הם בדיוק ההמחשה של העובדה שיש קשר נסתר אך אמיץ בין פעולות הכנסיה למען האמונה לבין הפעולה האסתטית היוצאת נגד השכל. המכנה המשותף הוא התקפת היכולת השכלתנית האנושית ובמיוחד היכולת להסביר מדוע יצירת אמנות אחת היא טובה והאחרת לא.

אין זה אומר שהאירוע בכנסיה יכול להסביר מה חיובי ביצירה או אפילו להתיימר לכך שיש הסבר כזה. למעשה, האירוע בכנסיה תומך בלגיטימציה של קיומה של יצירה, אפילו אם אין דרך להוכיח את חיוביותה. בכך שהיא מעניקה חסות ליצירתו ה"אקספרימנטליסטית" של ג'ון קייג' נפתח פתח גם ליצירות אחרות, ללא גבול למידת ה"נסיוניות" שלהן. למעשה, מאפשרת שיטת ה"נסיון" וה"בדיקה" עלה תאנה לא-מוגבל לצורך הברחת כל סוג של תוצר אנושי לתוך תחומי התודעה.

בד בבד עם פתיחה לא מוגבלת זו של פרצות בגדר השכל הישר של קני-המידה האמנותיים, מגבילים כוחות נגד תרבותיים כל נטייה ששואפת ליצור גבולות או מתיימרת להצהיר על גבולות.

הפוליטיקה של האמנות העכשווית

כך, מהווה הפוליטיקה של האמנות בהווה כלי שרת בידי בעלי ענין כדי לקדם את עניניהם: הם יכולים לבקר את מי שמציב גבולות לסרטים, תערוכות ומצגות אמנותיות בשם התנגדות לחופש הביטוי או להצדיק, מאידך, את החלטתם של בעלי ענין אחרים להציג יצירות שנויות במחלוקת לגבי מידת ערכן האסתטי מתחת למטריית הנסיוניות חסרת הגבולות.

הפועלים במסגרות האמנות העכשווית יודעים גם להפעיל מנגנוני תמיכה ציבוריים לטובת מה שהם מעריכים כאמנות: אם הם אינם מצליחים להשיג משאבים לטובתה, הם קשורים דיים לתקשורת, כדי לפרסם את דבר קיומו של המיצג שהם חפצים ביקרו בעתונות, כדי לצבור לטובתו נקודות זיכוי. כפי שראינו, התירוץ האקספרימנטליסטי פועל יפה לצורך זה. עלה התאנה הזה גדול דיו כדי להסתיר מאחוריו כל נטיה לא מקובלת, בין אם היא נוגעת למציאות פוליטית מסויימת ובין אם היא פשוט מקעקעת את המוסכמות.