תרמית צודקת?
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 1142
תרמית צודקת?
הרבה מההיבטים האמנותיים של התרבות של זמננו נקבעים על ידי בני אדם בצורה של "יד שניה", כלומר שהם מניחים לבני אדם אחרים להחליט עבורם על איכותה של האמנות שממנה יהנו בחייהם, שלא באמצעות חווייתם הבלתי אמצעית. דבר זה מאפיין את הכשל הגדול ביותר של הפוליטיקה של האסתטיקה של זמננו, שבגללה קיימת בתרבות אמנות רעה כה רבה.
במקרה הנפוץ, שבו אמנות שהוערכה הרבה למעלה מערכה האובייקטיבי – כמו המודרניזם במובן הגרוע שלו - נרכשה במחירים גבוהים ע"ס הערכה והמלצה לא אובייקטיביות - היוותה, בסופו של דבר, הפסד חומרי רציני לרוכשיה כשניסו לממש אותה. בדיוק דבר מסוג זה אופייני לכל מהלכי האמנות הנשלטים על ידי מערכות ציבוריות, המשקיעות את כספי משלם המסים באמנות רעה, המוציאה את ממונו לריק.
הוצאת כספי ציבור על אמנות רעה, תוך הסתמכות על "מומחים" שמנהליו של החינוך הציבורי מאמינים בהם, היא תרמית, החל מרמת האמון שנבחרי הציבור נותנים באמנים מפוקפקים וכלה במידת האמון שהציבור נותן בהם – אם בכלל שואלים לדעתו... כך או כך, במידה שבה היתה מעורבת בה כוונה רעה, אך לא מן הנמנע שהיה בה גם משום צדק.
במקרה של תרמית, כוללת הטעייה זו מצידו של המטעה גם היבטים שאינם נובעים מידיעה ברורה כי האמנות המומלצת אינה טובה אלא גם גורמים כמו עצלנות, אשר בגינה לא ביצע הממליץ בירור מעמיק יותר של ערך האמנות שעליה המליץ – מה שניתן לראות גם כרשלנות פושעת מצידו. אך זהו גם צדק, בשל ההפסד שנגרם בכך למי שניסה לפעול כיד שניה - ליישם נסיון הצלחה ורווח במציאות באמצעות מתווך, אשר ביצע שיפוט אמנותי במקומו.
ואף כי ניתן לסנגר על אדם זה בשל כך שיש דברים רבים שלגביהם מקבלים בני אדם ייעוץ או המלצה, הרי שיש דברים שלגביהם לא ניתן להפעיל תיווך – וחוויית האמנות היא אחד מהם. כמו אכילה, חוויית האמנות היא יסודית מדי ומדגימה את העקרון שאי אפשר, בכל תחום שהוא, לחיות באמצעות מתווכים – ולפעול כ"יד שניה".
מבחינה זו חייבים בני האדם לזכור – בין אם הם אזרחים משלמי מסים ובין אם הם נציגיהם – כי יש גבול למידה שבה יכול אדם אחד לייצג את משנהו. ואין זה משנה באיזו מידה רואה את עצמו נבחר הציבור, המשתמש במשאבי האזרח, יכול לייצג את עניניו, הוא איננו יכול לאכול במקומו. באותה מידה ומובן הוא איננו יכול ליהנות במקומו מבחינה אמנותית, והוא חייב, בהקשר זה, לקחת בחשבון את בחירתו של האזרח.
האזרח משלם המסים חייב לדעת שבדיוק כפי שאסור לבני אדם לפעול, כשמדובר בנושאים מסויימים, בניגוד לרצונו - אפילו אם הם מבינים טוב יותר ממנו לגביהם – אחד מנושאים אלה הוא האמנות. וזו חייבת להתבסס קודם לכל על חווייתו החיובית כדי שיוכל להתייחס אליה בצורה אובייקטיבית.
ואין זה מקרי שלעקרון זה צייתו אמנים גדולים במשך דורות. הם ידעו שכאשר מדובר בקבלת החברה את יצירתם והסכמתה לה שומה עליהם לעבור בנתיב הכולל את הנאתו של הציבור ממנה ואין הם יכולים – או רשאים לכפות את אמנותם הר כגיגית על איש.