כרעיה של הצבעונת
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 926
כרעיה של הצבעונת
על מיתוס הקמת המדינה
על התהליך שקדם להכרזה על קום המדינה נתבשרו קוראי "הארץ" לאחרונה בתחקיר ועימות עיתונאי מרתק ובעל השלכות לכל אזרח:
מוכרחים ללכת קדימה
לפי מרדכי נאור, כתב "הארץ", כך אמר משה שרתוק (שרת) במרכז מפא"י לאחר שדוד בן גוריון "הטיל עליו את כל כובד משקלו" – וזה, ביחד עם דעתו הנחרצת של בן גוריון, הביא לכך שמרכז מפא"י קיבל החלטת "פה אחד" לתמוך לאלתר בהקמת המדינה. דבר זה קרה ב-12 במאי 1948, שלושה ימים לפני ההכרזה על עצמאות ישראל, כחלק משלושה דיונים שבסופם נקבעה הכרזת המדינה.
לפי נאור ("שלוש הישיבות הגורליות", "הארץ" 14.5.06) היתה במפא"י קבוצה לא קטנה של מתנגדים לבן גוריון ו"כמעט בכל המקורות והמחקרים נכתב כי ההכרעה הושגה על חודו של קול". מדובר בהצבעה למען ההחלטה להכריז על הקמת מדינת ישראל כנגד ההחלטה להסכים עם תביעת ארה"ב להסכמה להפסקת אש שמשמעותה המעשית דחיית הכרזת העצמאות.
האמנם "חודו של קול"?
בדיון עיתונאי בנושא, שנערך מעל דפי עתון "הארץ" לובנה השאלה לגבי משמעותו של הביטוי "חודו של קול" בהקשר זה; אריאל פלדשטיין גורס ש"מי שמנסה למצוא תשובה לשאלה כיצד הצביעו חברי מינהלת העם בענין קבלת ההצעה האמריקנית... אינו יכול למצוא תשובה זו בפרוטוקול הישיבה."
הוא מוסיף את הדברים המעניינים הבאים: "בפרוטוקול הישיבה לא נרשם שהתקיימה הצבעה בנוגע לשאלה האם לקבל את ההצעה בדבר שביתת הנשק. מהעובדה שביום ששי, 14 במאי, התכנסה מועצת העם והחליטה על הקמת מדינה יהודית, ניתן להקיש בדיעבד כי רוב חברי מועצת העם תמכו בצעד זה בישיבתם מה-12 במאי, אך לא ניתן לקבוע בודאות כי אכן התקיימה הצבעה בסוגיה זו."
"נראה כי משתתפי הדיון ניסו להליט ב"מסך של ערפל" את אחת ההחלטות הגורליות ביותר בהסטוריה של עם ישראל בתקופה המודרנית."
מתייחס פלדשטיין למאמרו של נאור כדלקמן: "נאור מסתמך על מכתבו של בן גוריון אליו (20.11.1968), ובו הוא כותב: "לא היתה כלל הצבעה". מוסיף פלדשטיין גם כי "מעיון במסמכים הנמצאים בארכיון בן-גוריון הסתבר שלאורך שנים בן גוריון נמנע מלהתייחס לסוגיית ההצבעה במנהלת העם." אך אין הוא מחזיק במסקנתו של נאור כאילו הדברים אומרים שהצבעה כזו לא התקיימה.
מהי הסיבה להתכתשות זו סביב לנקודה? ההצדקה של החלטת בן גוריון להכריז על קום המדינה. לפני 58 שנה דאג המנגנון שסבב את בן גוריון להציגו כגיבור שלקח החלטה, מבלי לראות בכך שום טעם לפגם. כנראה שחלק מהגוף הציבורי שירש את מפא"י ההסטורית ואת ההשקפה השמאלנית יחד עימה חש כי משמעות הדברים היא שההחלטה לא נתקבלה בצורה ראוייה ושלמעשה אין לה לגיטימציה אמיתית מבחינה מדינית אם היא מייצגת את רצונו של יחיד, מוכשר ככל שיהיה.
במרחק הזמן שחלף בוקעים ועולים על פני השטח קולות המערערים על זכותם של בן-גוריון – ושל השמאל הפועלי, שייצג התלכיד הזה אז, ובתוכו ההסתדרות, הסוכנות, ההגנה ועוד, לייצג את העם.
במאמר 14.5.06 ב"הארץ"
היתה או לא היתה הצבעה?
מתייחס יוסי גולדשטיין לסוגיה ובהתייחסותו הוא פותח בכותרת המציגה שאלה רגישה בדרך ישירה:
מדוע היה לבן גוריון ענין לשכתב את ההסטוריה?
בין היתר, כותב גולדשטיין: זאב שרף, מזכיר מנהלת העם כתב ספר בשם "שלושה ימים" על שלושת ימי הדיון הדרמטיים שקדמו להכרזה על הקמת המדינה אך בספר אין שום איזכור של הצבעה כזו.
הערה אפיינית של המחבר לרוח ימי שלטונו של בן גוריון היא "לא יתכן כי אדם המעוגן בעומק הממסד של מפלגת השלטון, מפא"י, ותלותו הפוליטית בראשיה היתה מלאה, יפרסם ברבים בדיות על בן גוריון בשאלה נוקבת וגורלית, ולא יהיה בו החשש שתוך 24 שעות מפרסום הספר הוא ייעלם מהנוף הפוליטי הישראלי."
בן גוריון נתקל בהתנגדות בתוך מפלגתו שלו. אישים המקורבים לו ביותר, כמו דוד רמז ומשה שרת, חששו כי הכרזה לאלתר על הקמת מדינה תגרום להסלמה מדינית עם האמריקאים וצבאית עם הערבים...
את התנגדותו של שרת פתר בן-גוריון בדרך שנזכרה לעיל. "דומה שהיריבים העיקשים ביותר בתוך מפלגתו של בן-גוריון... היו מנהיגי "הפועל הצעיר" בעבר ואז חלק ממפא"י, שעוד בשנות העשרים והשלושים בלטו בהתנגדותם לכל סוג של מיליטריזם ונטו לפציפיזם." אלה הסכימו עם דעתו של שפרינצק, כי צעדו של בן-גוריון הוא "צעד חסר אחריות"... הם היו משוכנעים כי ...הדבר יוליך למלחמה טוטלית במזרח התיכון.
גם פוליטיקאים ממרכז המפה הפוליטית התנגדו לצעדו של בן-גוריון, ביניהם ...מנהיג האיכרים בארץ, משה סמילנסקי... העדיפו ללכת אחרי נחום גולדמן, מנהיג הקונגרס היהודי העולמי, שטען... כי המאבק למדינה יהודית אבוד, לפחות בשלב זה.
בן גוריון לא יכל להרשות לעצמו להתעלם ממסה קריטית זו של מתנגדים. לאחר לבטים לא מעטים, החליט בניגוד להם.
אומר גולדשטיין: לא יתכן שב-12 למאי לא היתה דרמה. אפשר, לעומת זאת, שהדרמה... הועלמה ממנה בכוונת מכוון, על ידי זאב שרף... עוזרו הקרוב של בן-גוריון היה מודע להלך הרוח בממשלה וביקש בעצתו שלא להבליטה. בן גוריון היה מודע יותר מאחרים לדימויו ההסטורי ולחשיבותו של הדימוי לדורות הבאים. לא היה לו כלל ועיקר ענין להראות שדוקא בהחלטה חשובה החשובה מכל – ההכרזה על הקמת מדינת ישראל – היתה מחלוקת גורלית ועמוקה בממשלתו
הצבעה - היתה או לא?
אשר למכתבו של בן-גוריון לנאור, המהווה את הוכחתו הניצחת... אין זה חדש שמכונן המדינה בחר להתעלם מהעובדות. הוא כבר עשה כך בזכרונותיו. לפיכך, אין מכתבו לנאור מחדש משהו. יתרה מזו, מה כתב בן גוריון באיגרת: "בפרוטוקולים שיש בידי אין כלל החלטה על כך (על הקמת המדינה)... ולכן אינני יכול לומר לך מי היו המתנגדים ומי היו המחייבים, כי לא היתה כלל הצבעה...
אכן בן-גוריון צדק. בפרוטוקולים של מינהלת העם, שהיו בידו, לא נכתב כלל ועיקר על ההצבעה הגורלית. הוא רק שכח לומר , בכוונת מכוון, כי היתה גם היתה הצבעה, אך היא לא היתה רשומה בפרוטוקול. היה לו כנראה ברור , גם אז, כי בשביל להכריז על המדינה צריך קונצנזוס. ואם הוא אינו בנמצא, כדאי להשמיט את ההצבעה מהפרוטוקול, שמא ייווכחו הדורות הבאים כי היא התקבלה על חודו של קול."
שכח בכוונה?
כותב הדברים, יוסי גולדשטיין, הוא פרופסור להסטוריה. קשה לדעת למה, בדיוק הוא מתכוון באמירות כמו "...שכח לומר, בכוונת מכוון". במציאות האובייקטיבית אין כזה דבר כמו שכח במתכוון. אם במדע ההסטוריה המודרני יש כזה, אז הוא שייך לעידן השכתוב הפוליטי, שהתנחל באנושות מאז התנחלות הרעיון ש"המנצחים כותבים את ספרי ההסטוריה".