איתנו סחב מן הלול

פרטים
עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
כניסות: 824

איתנו סחב מן הלול

על מוסד לאומי נטול כבוד

ספק אם קיים בעולם מקרה דומה לזה שבו, במסגרת שיר הלל לאיש לוחם, מפאר אותו המשורר כמי שהשתתף בגזל קולקטיבי, ומציג זאת כחלק מתיאור ערכי-חינוכי של דמות לחיקוי. ואין זה מקרי או סתמי ששיר זה מושמע במדינת ישראל הסוציאליסטית מדי שנה, ביום העצמאות, שכן גזל זה מהווה עד היום את אחד היסודות הקיומיים של המדינה.

הביטוי "חיים בכבוד" משמעו חיים המבוססים על קנין שהושג בעמל, ואשר המחזיק בו הרוויחו ביושר. דבר זה מקובל בכל העולם האנושי, שבו יש לגניבה ולגנבים מעמד נחות מבחינה מוסרית; בכל העולם נחשב הגנב – זה שחי על חשבון עמלו של אדם אחר – לאדם חסר יכולת קיום עצמאית, שהתדרדר לצורה ירודה של קיום. מקובל להניח שאין למי שאינו מסוגל לפרנס את עצמו קיום מוצדק או כבוד בין בני אדם ואכן, כזה הוא מעמדה התרבותי של חברה, קבוצה או משפחה שקיומה מתבסס על פגיעה ברכושם או בזכויותיהם של בני אדם אחרים. בין בני האדם, הגנב הוא איש של "יד שניה": רמאי, נוכל, חסר יצירתיות או כושר עמידה משל עצמו, ששומה עליו להתבייש בדרך חייו, הפוגעת באחרים. בהתאם לכך התקיים לאורך כל ההסטוריה האנושית מצב שבו האשמתו של אדם יחיד או קבוצה בגזל או בתלות היתה נחשבת לפגיעה או לעלבון קשה, ודי היה בחוסר התנצלות או פיצוי על פגיעה כזו בכבודם של אדם או חברה כדי להוות עילה ליציאתם למלחמה לחיים ולמוות. תרבויות מתקדמות עשו תמיד כמיטב יכולתן כדי שלא ידבק בהן כתם של חשד בקיום חסר עצמאות, כזה שאיננו מבוסס על כבוד עצמי. דורות על גבי דורות נמשך המצב שבו כל כך נמנעים בני אדם מלהיפגע באופן כזה עד שגם אם ניטל עליהם לשאת בתואר כה משפיל של שודד או נוכל, מנסים הם לפחות לזכות בכבוד מה בזכות יכולתם לעשות זאת בצורה טובה במיוחד.

אך ספק אם אי פעם בהסטוריה האנושית קמה חברה שחבריה בעטו בערך זכות הקנין בדרך שבה עשה זאת חלק האנושות שאימץ לו את התיאוריה הסוציאליסטית, אשר בקריאת התגר שנשאה נגד ההון, שאותה אימץ כמדיניותו, ביטא, למעשה, את דחיית כל מי ומה שעמד אי פעם ביסודו – ובמיוחד את האדם העמל לקיים את חייו באמצעות רכושו. למעשה, מאז ומעולם לא היה הסוציאליזם אלא גרסה חדשה של שנאת העשירים הנוצרית, שהבוזז הותיק עטף על עצמו כדי להמשיך את מסע השוד ההסטורי שלו, שהחל כבר בימי קדם, בתירוץ של אהבת הדל. אך במאה ה20 התבלטה בו חבורה צעירה ביחס שפעלה כדי לנצח במלחמת המעמדות – והקימה ממסד שהוקדש לנקמה ב"קפיטליסטים"; היא קראה לו מדינת ישראל.

אופורטוניזם פוליטי הוא שמה של המגמה הרמאית שבה נקטה חבורת פראים זו, כדי לנצל את האפשרויות שנפתחו בפניהם, כיהודים במוצאם, להכריז על עצמם כדבקים במסורת אבותיהם, כדי להשיג משאבים ותמיכה מיהדות העולם, במטרה מוצהרת לסייע לישוב בארץ ישראל. הם הצליחו במרמה זו על אף שלא רק שלחו ידם בגזל רכוש ופגיעה בקנין יושבי הארץ, כמיטב המסורת הסוציאליסטית, אלא שידעו איך ליצור – באמצעות שנאתם (הנוצרית במקורה) –לעושר, את הרושם שהם יורשי רוח היהדות. הם הניפו את דגל ערכי היהדות כדי להסוות את זלזולם המוסרי ב"גועל-נפש" (השם שבו קראו מקימי המדינה לכסף) וכך הצליחו בדבר שלכאורה הוא בלתי אפשרי ליישום: להקים מסגרת שתשלב יהדות וסוציאליזם.

לא ניתן לחשוב על סתירה מוסרית ורעיונית עקרונית גדולה יותר מזו הקיימת בין היהדות לסוציאליזם; שני אלה סותרים זה את זה במיוחד בנושא המוסרי המרכזי: מעמד זכות הקנין; בזמן שהיהדות נושמת "לא תגנוב" ו"לא תחמוד" על כל השלכותיהן בכתביה ופעולותיה, ומציגה לאורך ההסטוריה שלה הגנה בלתי מתפשרת על זכות הקנין, מהווה הפגיעה בזכות הקנין את לב המגמה הסוציאליסטית. ולו רק מסיבה זו בלבד צריך להיות ברור מדוע מהווה הקמת מדינת ישראל הסוציאליסטית מעשה תרמית: נסיון מנוגד להגיון לאחד בין חלקיה של סתירה ברורה, כאילו ניסית להרכיב אמת, חיים וצדק על שקר, מוות ופשע.

בנסיון הנואל ליישם סתירה, שהוא לאכול את היהדות ולהותירה שלמה, הצליחו מנהיגי ישראל בהנחלת אמונתם הסוציאליסטית ליהודים ששכחו את אמונת אבותיהם, ובהפיכת היהודי לגנב. הם עשו זאת ביחס ישר למידה שבה שכחו אזרחי ישראל את מורשתם, באמצעות הכזב הסוציאליסטי-נוצרי המצדיק את הפגיעה בעשיר בסיוע לעני, ובאמצעות שכנוע, חינוך והשפעה של הממסד האלים את האזרח הישראלי החדש להשתעבד לתפיסת ראיית הקנין ברוח הסוציאליזם, כראיית הגזלן את הרכוש.

בברק הזוהר של רעיון שיבת ציון אחרי אלפיים שנה טושטש עוול שקוף זה של הקמה, בשם ישראל, של מסגרת חברתית כפייתית, הפועלת מבחינות רבות בניגוד ליהדות, ואשר עושה כמיטב יכולתה כדי לחנך דורות חדשים של יהודים כאזרחים במדינת מחטף שפוגעת ביכולת מימושם האנושי, מבלי שקיבלו את ההזדמנות לבחור בתכניה. כפי שניתן להבין מכינוי זה, הוקמה מדינת ישראל בחטף; הכרזתה של המדינה נעשתה תוך ניצול הזדמנות של פוליטית ודאגה למסגרות השלטון שלה, מבלי לתת את הדעת או את הכבוד לרצונם של אזרחיה בתכנים ערכיים או במגמות מוסריות מוגדרות. תוצאתה של יוזמה זו היתה – והיא נשארה עד היום – מדינה שמחד היא חסרת חוקה ומאידך היא מפעילה ביזה מתמדת נגד נתיניה.

כדי להבין את מלוא משמעותה של חוקה במדינה כדאי לחשוב על תפקידה וחשיבותה של תכנית-אב או שרטוט תכנון שלפיה בונים את פרטיו של הסכם חיים במבנה או מדינה חדשה. היעדרו של מסמך חוקתי מחייב ממדינת ישראל הותיר את אזרחיה לא רק עירומים ממערכת חוק יסודית, אלא מופשטים לחלוטין מערכים מוצהרים שיגדירו את מטרת הקמת החברה.

במקרה של מדינת ישראל חובר לרגל הקמתה מסמך כללי (מגילת העצמאות) שקבע את מגמותיה העתידות של המדינה העתידה. מחבריו של מסמך זה קשרו אותה לעם היהודי בדרך שניתן להבין ממנה כי ארץ ישראל שייכת לעם ישראל וכי זו תשמש לו כתחום המחיה השייך לו, שבו יחיה את קיומו העתידי.

אך למעשה עומד דבר זה בסתירה למגמותיו המוסריות של העם היהודי ולפיכך לא יכולה מדינת ישראל לייצג את ערכי היסוד של עם ישראל. דבר זה בולט במיוחד בתחום אחד: זכות הקנין. בספר התורה, המבטא את מסורת ישראל ואת תולדותיו, בולטת חשיבותו של נושא הקנין בנקודות ציון רבות, החל מסיפור המבול שהביא האל לעולם בשל פגיעה בקנין, המשך בקנין נחלת מערת המכפלה וכלה בציווי של "לא תגנוב" שקיבל העם מבוראו בהר סיני.

פעם אחר פעם התכחשו לערך זה בפעולותיהם מקימיה של ישראל; ראשית לכל ניכסו לעצמם את זכויות האחיזה בארץ ואת ייצוגו של עם ישראל היושב בה, שנית לקחו לעצמם בחוזק יד את ניהול מהלך חייהם של כל האזרחים הישראליים, בלי קשר למידת קרבתם למסורת. בהקשר זה, נוסדו כל מסגרות הפעולה של המדינה שהקימו על ערכים, רעיונות ועקרונות שלא עלו בקנה אחד עם אמונותיהם. בכל אלה בוטאה הדרגה הירודה ביותר הידועה לאדם של אלימות פשוטה, כוחנית, שכמותה ניתן למצוא בשפלים שבעמקי ההסטוריה האנושית.

לפיכך, במיוחד כשמופיע הדבר כאחד מערכי היסוד של אומה חדשה המתיימרת לייצג את העם שקידש את זכות הקנין לעולם, משפיל הדבר ומעליב; דבר זה קיים בישראל מעת הקמת המדינה, ובמיוחד כשמדובר בשומרי מצוות היו רבים מהמוסכמות, הכללים והחוקים שאותם כפו מקימי המדינה על העם מנוגדים למסורת ישראל וסותרים אותה, שלא לדבר על כך שנכפו על ידי המדינה על היהודים המאמינים הר כגגית, באופן שעד ימינו חייבים הם לציית לה.

אך מעשה מרמה מכוער זה, שבו שיטו מקימי המדינה באזרחיה, קיים כבר בעובדה שפגיעה זו בזכויותיהם איננה תופעה חדשה או ערך שלא היה קיים ברשות המקימים עד אז. למעשה, היה הגזל בצורותיו השונות נכס צאן ברזל בבנין האב-הרעיוני שאותו הביאו רובם ככולם מתרבויות חיצוניות, הזרות ליהדות ולערכי המוסר שלה. בכל המוסדות, המסגרות והפעולות שעל הקמתם והפעלתם בישראל היו אחראים, היו ערכים אלה שליטים וזכו להיות מופצים.

הפגיעה בערך הקנין, כשהיא משולבת באלימות גסה ומכוונת נגד קרובים כמו נגד רחוקים, היתה אחד הערכים הקבועים שלאורם הלכו מקימיה של מדינת ישראל. את מסע החמס שלהם, שמאוחר יותר הפנו נגד כל אוכלוסייתה האזרחית של ישראל, הציגו – אף לפני קום המדינה - כמעשה חיובי, מועיל ונכון.

כבר לפני מלחמת העצמאות ,בניגוד למסורת אבותיהם, העזו מנהיגיהם הרוחניים, האמנים, לפאר את לוחמיהם הצעירים, שבהם ככאלה שעסקו בגזל רכוש לא להם. אחד משירי תהילה ידועים אלה, המתאר את דמותו של דודו, גיבור הפלמ"ח, משתבח בכך ש"איתנו סחב מן הלול" – אמירה שעל אף התיימרותה לשבח, אין כמוה לדראון במסורת ישראל.

יטעה מי שיסבור כי ה"סחיבה" המתוארת היא קלה ביחס מבחינה מוסרית. כי מאז ומתמיד היה הגזלן לשם דבר לשפלות אנושית, אם לא ללעג ולקלס, בכל חברה מוסרית המכבדת את עצמה – ואין זה מקרי כי מאז קום המדינה ועד ימינו לא אחד מאשר זה שעוסק בגזל הוא לא רק ביטוי לעוול "קל" אלא גם מי ששונאי ישראל, ברצונם להצדיק את שנאתם את היהודי, טופלים עליו לא פחות מהאשמתו בגזילת הארץ מהם.

כי הגזל הוא, למעשה, מה שמאחד בין אויבי ישראל מבית ומחוץ. למעשה, את מה שקושר בישראל בין חוטפי המדינה מן העם בביתו לבין האויב הערבי ניתן לקרוא ברית הגזלנים. המשותף לכל אויבי ישראל, ומה שמסביר את הקשר שבין השמאל שונא עם ישראל לבין הערבים הרוצחים בנו מזה דורות הוא הגזל; מעבר לטענות הסוציאליזם על דאגתו לרווחת החברה הישראלית, לטענות הערבים נגד המדינה היהודית כנטע זר באיזור ולהצהרות הפלסטינים על תביעתם להשבת מה שנלקח מהם (כביכול), שותפים כל אלה בנסיונם להוציא מידיו של העם היהודי את נכסיו, אשר אינם שייכים להם, תוך ערערם על זכויות הקנין שלו.