תבוניות כבולה
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 727
תבוניות כבולה
מדינת ישראל של היום מייצגת סתירה לא ברורה: היא מתבטאת מחד בטכנולוגיה מתוחכמת ביותר, שבאה לידי ביטוי, בין היתר, בתעשייתה המתקדמת – ומאידך היא מציגה רמה נמוכה של ניהול הבאה לידי ביטוי במחסור מצרכי יסוד של חייליה בקרב. דבר זה מייצג את המתרחש במדינה מבחינה רוחנית: כיורשת של עם הספר, אשר עסק במשך דורות ביצירה רוחנית, היא נמצאת נכשלת דווקא במשימות הפשוטות ביותר של יישום ידע לכדי מעשה, כאשר ניצבים לפניה אתגרים קיומיים. דבר זה נובע מכך שתבוניותו של האזרח בישראל אסורה בכבלי המשטר, אשר איננו מאפשר לה לערער על שליטתו.
אין לפקפק בתבוניותו של העם היהודי, אך עובדות המציאות כופות עלינו בחינה מחודשת של מצב התבוניות של החברה הישראלית בימינו. נראה שהקשר בין השניים רחוק מלהיות פשוט. לפי הצורה בה מתנהלים הדברים עלולים אנו להסיק כי בדרך מסתורית יש מעין סתירה בין תבוניות היהדות בכוח לבין מידה זו בפועל, אך ניסוח מדוייק קצת יותר של טבע הבעיה נותן בידינו רעיון שיתכן שיש בו משום הצעה לפתרון החידה: מדינת ישראל היא המהווה היום גורם הבולם את תבוניותו של עם ישראל בארצו.
אמרו כבר חכמים כי ההבדל בין חכם למי שאיננו הוא, למעשה, במיקוד תודעתו: החכם רואה את משמעות הסיפור במקום לראות רק את הסיפור עצמו. זהו מצבו של עם ישראל, אשר מאגר סיפוריו הוא, כנראה, הגדול ביותר בהסטוריה של עם כלשהו. גדולי היהדות מכירים בעל פה את כל הסיפורים הללו, אך כמה מהם יודעים את משמעותם? ככל הנראה, הם לא ידעו להעריך את התרבות שבנו מייסדיה של המדינה בארץ ישראל. בעיקר, הם לא ידעו שהבנאי ישתמש בחומר האנושי המשובח כל כך כדי לבנות מבנה רעוע כל כך.
התרבות הישראלית שצמחה כאן, הוכוונה על ידי המדינה שהתבססה על סגנון חיים מסויים, שדגל בסיפור המיתי הישראלי שנצטבר במשך מאה שנות מאבק מקומי, שמאופיין על ידי גאולת הארץ, הקמת התשתית התרבותית, מלחמות המחתרות ועוד כיו"ב. אך ביחד עם סיפורי אמת, התאפיינה תרבות ישראל גם בסיפורי שקר, שנוצרו למטרות פוליטיות: ישראל נוצקה כתרבות של מיתוסים שקריים ודוגמות (כמו אצל הנוצרים), שאזרחיה הולכים אחריהם כעובדי אלילים, מבלי לבדוק אותם בצורה תבונית.
תרבות הפלמ"ח-מפא"י, מתוך הפעלת מורשתה הלא-יהודית, ומתוך תאוותה הפוליטית להגן על נערציה ועל עמדות השליטה שלהם בתרבות המקומית, השמידה במשך שנות קיום המדינה את ההערכה למעשה התבוני, שהיתה אפיינית לעם היהודי (ואשר רק בשמורות ישראל – כמו בעולם הישיבתי או בתעשיית ההיי-טק - ניתן למצוא עדיין את יסודותיו) ויצרה תרבות רדודה שבה נפגעת מידת התבוניות של העם באמצעות מנגנוני שליטה וניהול, המפקחים על קיומו של העם. הצבא הוא דוגמה למנגנון כזה.
היום, העומד בראשו של הצבא הוא דוגמה לדרך שבה נכבלת תבוניותו של הישראלי: כאיש חיל האוויר הוא יודע להעריך טכנולוגיה, אך מבחינה אתית הוא שבוי בהבלי השמאל ומשדר את סיסמאותיהם השדופות, החושפות את רדידותו הרוחנית. אם יש היום סמל תרבותי ישראלי, זה הוא: אין כמו השילוב בין רמת אינטליגנציה גבוהה ורדידות ערכית לגבי רוח הדברים, כדי להמחיש חכמה לא מיושמת, הבטחה לא ממומשת. ברוח זו מתקיים היום העם במדינה, כשהוא ממוקד בטכנולוגיה ומתדרדר מוסרית.
מכיוון שבחיל האוויר עסקינן, זה גם ההסבר לכך שבין טובי המגרשים מגוש קטיף נמצאו פרחי טיס. דבר זה מראה שהשיטה הישראלית הישנה עובדת: פרח טיס יודע לזהות כבר לפני הקורס מאיזה צד של הלחם הישראלי מרוח חשבון הבנק ולמי כדאי לציית אם אתה רוצה קריירה יוקרתית של טייס אחרי שנות השירות בצה"ל. במובן זה מהווה פרח הטיס דוגמה לדרגת המכסימום שאליה רשאית התבוניות הישראלית העכשווית להגיע.
השאיפה לתפקיד של קבע היא, בישראל, הדרגה המכסימלית של תבוניות ברשות, כזו שהוכיחה נאמנות לשיטה – ובזכות הוכחה זו היא תזכה לקיום הגון ואפילו ליותר מכך, כל עוד לא תאפשר לעצמה להיות חפשית באמת; צה"ל, במובן זה, הוא המסגרת שבה מלמדים את האזרח הצעיר את גבולותיו ביחס לסמכותה של המדינה; בקורסים הבכירים, שבהם מכשירים את מיטב הנוער הבריא והנבון, לא דואגים רק להכשרתו המקצועית אלא גם להכשרתו הפוליטית. בצה"ל מלמדים את בני הדור הבא לכבול את תבונתם לצרכיה הפוליטיים של החברה המקומית – או, אם הם אינם מסוגלים לסוג זה של התאבדות רוחנית, לפנות את עצמם מן הבימה הציבורית. זו איננה מוכנה לבעלי תבונה חפשיים.
בהקשר זה, אם תרצו, זוהי דוגמה אחת מני רבות לצבא ששולט במדינה, אלא שלא אחרי מהפכה צבאית, כמו במדינות הבננה, אלא מתוקף דרך היווצרותה, כמו בדמוקרטיות העממיות באסיה. העובדה שמדינת ישראל נוסדה כמדינה ריכוזית אומרת דרשני לגבי התשתית התבונית של ישראל, אשר לא השכילה לשלב בכלכלתה את החשיבה היהודית; למעשה, היא פעלה נגדה; התבוניות היהודית הטבעית נכבלה באופן כה מושלם על ידי הממשל עד שאין היא מצליחה להגיע כלל אל עמדות הניהול הרמות במדינה.
התבוניות העצומה בכוח של העם היהודי, עד כמה שמדובר במדינת ישראל, כבולה היום למגבלות ברורות, כפי שחובשי הכיפות בישראל מונעים כמעט מלחדור לעמדות השליטה של הפקידותיות הציבורית. ביקורת השליטה בישראל היא כה הדוקה, עד שתהיה תבונתו של אזרח רמה ככל שתהיה, אין הוא מורשה על ידי "מחזיקי המפתחות" של הממשל להעפיל לעמדה שבה יוכל לשנות בה סדרי יסוד. למעשה, זהו "סוד" ידוע לציבור האזרחים, שלעולם איננו מוצהר במפורש; שום אדם שאיננו מקובל על קבוצת השלטון המסורתית, אשר אבותיה ייסדו את המדינה, לא יורשה להתקדם אל מעבר לקו מסומן מסויים, לדרגה שבה יוכל לערער על עיקרי המשטר. ללא מלים מתרחש תהליך ניפוי שבו תיבלם תנועתו של כל יחיד המאיים על ערכי הסדר הישן של מדינת ישראל.
הדבר שבו בא המשטר לידי ביטוי בצורה החזקה ביותר הוא הגבלתה של התבוניות היהודית מלחדור לתחומי השררה. כל עוד נשארת התבוניות החפשית – או החשיבה היהודית המסורתית – בשמורתה הישיבתית ו/או האקדמית, היא רשאית להמשיך בקיומה וביצרנותה הכלכלית, המאפשרת את המשך קיומו של מבנה המדינה כמות שהוא. אך אל לה להרים ראש ולבטא, בדרך כלשהי, ערעור אמיתי על עצם מבנה המשטר הריכוזי-סוציאליסטי הנקרא היום "ישראל". על אף שינויים רבים בתחומים טכנולוגיים שונים, שום דבר עקרוני לא ישתנה כל עוד תימשך פעילותו של הממשל הישראלי נגד התבונה; כשהיא נתונה בכבלים שאינם מאפשרים לכוחה המלכותי להיחשף, מורשית היום התבוניות הישראלית רק לשרת את אדונה העריץ בניהול ביתו הרקוב.