מלחמת חיינו

פרטים
עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
כניסות: 795

 

מלחמת חיינו

מלחמת האזרחים שלנו


האזרח הישראלי נולד לתוך מצב של מלחמה ומבלה את כל חייו כמי שנלחם נגד אויבים רבים המקיפים אותו מכל עבר. לא מדובר רק באויב החיצוני של מדינת ישראל או של עם ישראל, המאיים להשמידם, אלא דווקא באויבים פנימיים – ואולי בעיקר. שכן אילמלא אויביו הפנימיים של הישראלי ומלחמתו נגדם יש מקום להניח שלא מן הנמנע שמלחמתו נגד האויב החיצוני קלה ופשוטה הרבה יותר. מלחמת החיים שבה נמצא האזרח במדינת ישראל היא בעיקרה מלחמת אזרחים פנימית מיוחדת במינה, המקיפה את כלל אזרחיה.

בדרך כלל תופסים את המושג "מלחמת אזרחים" כמלחמה עקובה מדם המתרחשת בין אזרחיה של מדינה, המזכירה באופיה ובמהותה את הרעיון של "מלחמת אחים". אך המלחמה המתחוללת במדינת ישראל מאז הקמתה איננה כוללת שפיכות דמים ואיננה כזו המתנהלת בין קבוצות מאורגנות של אזרחים במטרה מוצהרת ומוגדרת לנצח זו את זו. ועל אף זאת מתבטאת מלחמה זו במחיר גבוה ביותר שכל אזרחי המדינה משלמים במטבע יקר של זמן, מאמץ ומשאבים רבים, המכלים את כוחם מעת היוולדם ועד יום מותם. בשל כך מדובר, למעשה, במלחמת התשה.

בפועל, מדובר בהוויית הדיכוי שבתוכה מתקיים הישראלי, המכוונת נגדו על ידי התרבות השולטת במדינת ישראל, שאחד מביטוייה הוא העריצות הממשלתית, המתבטאת בכפייתם של אזרחיה לחיות כמשרתיה. תביעותיה של עריצות זו היא החלק הראשי במלחמת ההתשה הפנים-ישראלית המכוונת נגד כוח החיים היסודי של האזרח, שאותו היא מדכאת. דבר זה מתבטא בעיקר ביכולת היצירה שלו, והיא מכניעה את כושר התמודדותו עם המציאות התובענית.

מלחמה זו הקיימת בישראל איננה, ביסודו של דבר, אלא חלק ממלחמה כוללת יותר, שהיא מלחמה הנערכת בעולם כולו בין מסגרות מדיניות מדכאות לאזרחיהן. אך להבדיל מהדיכוי הברור של זכויות האדם הקיים במדינות עריצות במוצהר, שבחלק מהן מהווה דיקטטורה דתית או פרימיטיבית את היסוד לדיקטטורה הפוליטית, במקרה של ישראל מדובר בגרסה המקומית של מלחמה שמתחוללת היום בכל העולם הקרוי "חופשי" (בשל היות הדיכוי בו פחות יחסית משאר חלקי העולם) בין ממשלות לאזרחיהן.

מלחמה עולמית זו, המנוהלת על ידי רוב המדינות הקיימות בעולם המערבי נגד אזרחיהן שלהן, איננה מוגדרת במטרותיה ובמגמותיה או מנותבת לתכלית ידועה כלשהי. היא גם איננה פעולה המכוונת על ידי גורם מוגדר כלשהו המנסה לשלוט פוליטית; היא פשוט ביטוי של השלב הנוכחי של ההתמד הדוגמטי של מסורת שנמשכת מזה שנים של שלטון הפקיד הממשלתי, המתבסס על פילוסופיה קולקטיביסטית, הרואה את החברה כעולה על היחיד בחשיבותה.

במדינת ישראל של ימינו ההבדל המהותי שבין סוג הדיכוי שמופעל בהקשר זה על אזרחים לבין הדיכוי השגור במדינות עריצות הוא שבזמן שבמדינות דיכוי עריצות, שהן לרוב דיקטטורות לאומניות ו/או סוציאליסטיות, ניתן להצביע על אדם מסויים אחד כמי שאחראי לעוול הנגרם לאזרחים, מדינות העולם החופשי פוגעות באזרחיהן באמצעות חוק המתקבל באופן דמוקרטי, כלומר באמצעות הצבעת רוב האזרחים. לרוב גם מחזיקות המדינות הקיימות בעולם ה"חופשי" בחוקה שמגבילה את יכולת השלטון בהן מלפגוע באזרח מעבר לגבול מסוים, אך הדיקטטורה הישראלית נבדלת מאלה וגם מאלה ולפיכך היא איננה כזו אף לא כזו: מחד אין בה עריץ אחד מסוים או אדם שעליו ניתן להצביע כאחראי לדיכוי הכללי, ומאידך – בשל אי קיומה בישראל של חוקה המגינה על זכויות האדם – אין גבול למידה שבה יכול השלטון לפגוע בזכויות אזרחיו. כך נוצא מצב מיוחד שבו מוחזק האזרח הישראלי אסיר על ידי סוהר עיוור, אילם וחרש, שיש לו סמכות בלתי מוגבלת להתעלל בו.

טפשותו, גסותו וחוסר תרבותו של השלטון הישראלי הם כה עמוקים עד שמפעיליו מאמינים כי הוא מייצג את האמת המציאותית בביטויין של לא פחות מאשר עובדות המציאות. זו הסיבה לכך שכאשר מעלים האזרחים המדוכאים בישראל כלפי אחיהם הפקידים תלונות נגד מצב ענינים זה, הם נתקלים לרוב בטענות נגד בנוסח: "תהיה מציאותי!" או "צריך להכיר בעובדות המציאות". המשותף להגנה זו על תביעות הממשל מן האזרח ואף הצדקתן היא שהן תובעות ממנו להכיר בכך שמדובר במציאות, כלומר שתביעות הפקידות השלטונית מן האזרח אינן שרירותיות אלא מבטאות צורך אובייקטיבי הכרחי, הנובע מן המציאות.

בתביעה להיות מציאותי מקבל עליו כל אדם למלא את הכללים הנדרשים על ידי המציאות, כפי שכל בעל מקצוע נדרש לציית לחוקי הטבע הנוגעים למקצועו. אך שלא כמו עבודת האדמה, אשר תביעותיה מן החקלאי ברורות, ידועות ומוגבלות לו באופן שהוא יודע מראש מהי המסגרת הסבירה של אפשרויות הפעולה הנדרשות ממנו גם אם תהיינה תקלות, לתביעות הפקידות הממשלתית מן האזרח אין גבול; למעשה, אין גבול כלשהו למידה שבה יכולים פקידי המדינה להטיל על האזרח, בדרכו למימוש זכויותיו, לבצע חובות שמנקודת מבטו של הממשל מעמדם הוא כשל התנאים האובייקטיביים שמעמידה המציאות, אך הם אינם כאלה.

אך מה שהאדם החופשי מעוניין בו איננו להתנתק מן המציאות אלא לדבוק בחוקיה האמיתיים, אך במצבה של מדינת ישראל, שרבים מחוקיה מנוגדים לחוקי המציאות, בתוקף היותם מכוונים נגד כוחו של האזרח היוצר שבה, מהווה המדינה ישות המתנגדת למציאות. כאשר מערערת המדינה, שחוקיה מבוססים על תפיסת מציאות מוטעית, על השכל הישר של הכלכלה הבריאה, מאיים כוח הזרוע על כוח היצירה והאזרח מוצא את עצמו בין הפטיש לסדן. כי למעשה, מה שמתרחש בפועל בישראל הוא מאבק בין שתי השקפות שונות ומנוגדות על המציאות, שאחת מהן, זו של האזרח המבקש לחיות את חייו, היא אובייקטיבית והשניה – זו של המדינה המעוניינת לקבור את אנושיותו באמצעות חוקיה – היא סובייקטיבית ומלאכותית.

זהו הבסיס העובדתי למצב שנוצר במדינת ישראל, שבו – מבלי שיהיה ביד אדם או גוף מסוימים כל כוונה רעה נגד אזרחי ישראל – מוצאים בכל זאת את עצמם נתיניה של ישראל נאנקים תחת לחצם של חוקים, הליכים ותביעות אינסופיות המוטלות עליהם תדיר מצד הממסד. בשטפון אדיר זה של מחוייבויות, שבהן מכלה כל אזרח ישראלי את כוחותיו מיום לידתו ועד יום מותו, אין הוא מסוגל להבחין בכך שלמעשה הוא איננו מסוגל להביא את הטמון באישיותו לידי בגרות מלאה ולממש את עצמו לכדי השגת אושר אישי מלא.

לפני שנים רבות, בהיותי אזרח צעיר, נזקקתי לאישור רשמי כלשהו ממס הכנסה כדי לקבל משכורת על עבודה שעשיתי עבור ארגון ציבורי כלשהו. במשרד מס ההכנסה שאליו נסעתי במשך שעה ארוכה, כי התגוררתי מחוץ לעיר, אמרו לי שחסר לי טופס מסויים, שאותו עלי לקבל במשרדי הארגון שלמענו עבדתי, הנמצא במרחק נסיעה של מחצית השעה מן המקום. אלה ששלחוני להשיג את הטופס הדגישו שעלי להביאו עד השעה 2.00 שכן לאחר מכן לא תהיה במשרד זה קבלת קהל. מיהרתי לנסוע למשרדי ארגון זה, שבמקרה נמצאו בהמשך אותו כביש, כדי לקבל את הטופס המבוקש והגעתי לשם תוך 10 דקות בשעה 13.00 בצהריים.

אחרי חיפוש בן רבע שעה במקום מצאתי את החדר שבו היה אמור להיות טופס זה, אך שם, לאחר שאישרו את הימצאו של הטופס המבוקש בארון המסמכים, אמרו לי שרק אדם מסוים, האחראי לטפסים אלה, יכול למסור לי אותו, אך הוא יצא להפסקת צהריים שתימשך עד השעה 2.00. מכיוון שבדיוק באותה שעה נסגר משרד מס ההכנסה, משמעות הדבר היתה שגם אם אשיג את הטופס לא אוכל לסיים היום את ההליך ואצטרך להגיע במיוחד לענין זה לעיר ביום אחר – מה שעדיין לא מבטיח לי שלא תהיינה, אולי, דרישות לטפסים אחרים וכיו"ב. באותו רגע ויתרתי על משכורתי לעולם ומאז לא שבתי יותר אי פעם אל אחד משני המשרדים.

בשנים שעברו מאז נזכרתי בפרשה ובהחלטתי זו ולא יכולתי שלא לחשוב על כך שסביר שאינני האדם היחיד שטופל בצורה זו – ושאדם מבוגר ממני, או כזה שיש לו פחות התמדה ויכולת להבין את הדרישות המסוימות של טפסים, תורים, תשלומים ותחבורה בין-משרדית, היה נשבר בוודאי מהר יותר ממני. ואין ספק כי הטרגדיה הקטנה שלי, שבמסגרתה איבדתי משכורת של חודשיים לטובת קופה נעלמה כלשהי, איננה אלא קצה קצהו של קרחון ענק מימדים, אשר הטביע בים היאוש רבים וגדולים ממני לאורך שנות קיומה של המדינה.

ולא יכולתי שלא לחשוב, במשך השנים שעברו מאז, על מליוני הישראלים שפסעו בדרך הזו שבה פסעתי אני, עשרות, מאות ואולי אלפי פעמים, אל סכום כסף כלשהו, שהתנאי לקבלתו – כמו במקרה שלי – היה מילויו לפרטיו של טופס כלשהו. וחשבתי בהקשר זה על מה בדיוק, בכל עשרות, מאות ואולי אלפי מליוני הפעמים הללו, נדרש מהמונים אלה, שכל מה שחפצו בו לא היה אלא זכותם לשכר, לתשלום או להטבה כלשהי, כדי שיזכו לחזות במו עיניהם במה ששייך להם. כמעט למותר לציין כי מדובר ללא ספק ביערות עד של נייר משרדים, בהמוני פקידים קטנים, בינוניים וגדולים, הממושכרים על חשבון משאבי האזרח הישראלי העמל, אשר מדי יום ביומו משגרים את המוני עם ישראל לדרכים רבות כדי למצוא במשרדים רבים עוד יותר טפסים, טפסים ועוד טפסים, שאותם יעבירו מפקיד אחד למשנהו, ממשרד למשנהו ומבנין אחד לאחר על פני ארץ לא זרועה שרבים בה נחשי הביורוקרטיה ועקרביה.

חשבתי מאז לא פעם על מליוני העולים החדשים שהגיעו מאז שנות החמישים אל מדינת היהודים, כשרגשות שמחה וגאווה לאומית מפעמים בליבם, שלא לדבר על כך שחלק גדול מהם מאמינים כי החלומות שחלמו על ארץ ישראל בגלות יתגשמו והם ימצאו את עצמם מחובקים באהבה על ידי בני עמם, התנפצו אל שרטוני מציאות עובדתית קשה, שבה פוגשים בהם בארץ המולדת פקידים קשוחים של עריצות ביורוקרטית עתירת חוקים וחוקי-חוקים, שנכונים לייסר את האזרח מיום לידתו ועד מותו.