מה שלא הולך בכוח הולך בעוד יותר כוח
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 906
מה שלא הולך בכוח הולך בעוד יותר כוח
על מדינת ישראל כעל ארגון של אלימות ממוסדת
פתיעה מאולצת על קיום האלימות בחברתנו יצרה לאחרונה ועדה שתפקידה לחקור ו/או להציע פתרונות לתופעה. אך פתיעה זו מזוייפת היא, באשר האלימות היא הממסד, השגרה ודרך החיים במדינת ישראל עוד מהימים שלפני היוולד המדינה.
ועד כדי כך נכון הדבר, שאלה שחונכו על ידי מדינת האלימות הממוסדת, יודעים אך ורק אלימות ואינם מסוגלים לפעול אלא באמצעות אלימות; דוגמה לכך הן המלצות הועדה נגד אלימות, האפייניות למערכת שכל כולה אלימות ממוסדת, קרי: מה שלא הולך בכוח הולך בעוד יותר כוח. במלים אחרות: יש לטפל בבעיית האלימות על ידי ...אלימות.
מערכת זו – מדינת ישראל - שהאלימות היא במהותה בתוקף היותה חלק מממשל אלים, נושמת, חיה ופועלת אלימות במשך כל עצם קיומה. לכן היא מסוגלת לחשוב רק על פתרונות אלימים ולשלוף, כתגובה לאלימות, אלימות גדולה יותר; הרעיון שכפיית הליכים ותוספת קנסות הוא מה שיביא לנו פחת באלימות כמוהו כרעיון שאגד מדבק יכול לפתור מחלת מעיים – או, במלים אחרות, שהחיצוני והמאולתר יכול להביא פתרון לבעיה פנימית רבת שנים. אך כפי שההסטוריה וההגיון מלמדים אותנו, אין האלימות מביאה בעקבותיה אלא אלימות, ובכל שלב היא הופכת לקשה יותר ומכוערת יותר.
אלימות הילדים והנוער היא תוצר של אלימות מבוגרת, הנוהגת בעולם המבוגרים. היא קיימת בעצם העובדה שבחברתנו תקשורת מושכלת, נימוסית ומכובדת, המבוססת על זכויות איננה קיימת יותר בעולם המבוגרים ואלה מתקשרים ביניהם באמצעות הפעלת כוח.
חברה לא אלימה איננה חברה שבה האלימות הוצאה אל מחוץ לתחום באמצעים אלימים אלא על ידי עידון שמקורו בהכרה של בני החברה כי האלימות משיגה מעט מאד – אם בכלל. חברה לא-אלימה היא חברה שבה הגיעו השותפים להכרה בכך שהאלימות יעילה הרבה פחות מתקשורת שכלתנית, הנותנת כבוד לבני האדם המבצעים אותה – וכי מערכת יחסים תבונית ומכובדת נותנת את מספר האפשרויות המירבי לשיתוף פעולה אנושי. תהליך זה קרה במרבית ארצות המערב – ובמיוחד בחלק שלהן שבו היו חברות אלה חייבות להגיע לסטטוס-קוו מסוים בינן לבין עצמן: בבית.
בחברות המערביות הועברה האלימות העיקרית ליחסי הגבול, כלומר לעימותים החיצוניים עם חברות שבהן האלימות נותרה לחם-חוק, כמו חברות הברברים של העולם השלישי.
בישראל, היה הסיפור שונה לחלוטין, שכן אי האלימות היתה צריכה להתמסד בחברה שהיא, למעשה, הפחות-אלימה בעולם: היהודים. אך הסוציאליזם הברברי הביא אותה ליחסים התוך-חברתיים דרך המפא"יניק ששאל אותה מהמפכה הבולשביקית. זו האחרונה התאפיינה בשקר תקשורתי, המציג את אלימות מלחמת-המעמדות כלפי חוץ כתרבותיות מערבית, פרלמנטרית-לכאורה, אך עם הכבוד למושגי הזכויות אין היא בעלת תוקף לוגי.
האלימות בחברתנו בוססה קודם כל על ידי הסוציאליזם המפא"יניקי; גנב ממוסד זה החדיר לחברתנו את הסיסמה של "כל דאלים גבר" כבורר בכל עימות או צומת תקשורתית בין-אנושית וביסס בחברתנו את העקרון של "קביעת עובדות בשטח", כלומר: לועדי עובדים וכנופיותיהם מותר לשרוף מפעלים, לסטודנטים מותר לנעול את שערי האוניברסיטאות והם נמצאים מחוץ להישג ידו של החוק, כמסגרות של פעילות לגיטימית שהאלימות לא רק מותרת להם אלא אף מעודדת בהם מחזורית. החוק, עפ"י אסכולת האלימות הבולשביקית, הוא זרוע סוציאליסטית-שמאלנית, הפועלת נגד אנשי ה"ימין" שלהם פעולות מחאה אסורה כ"אלימות" בהגדרה. האלימות בחברה זו מוגדרת בהתאם למי שמפעיל אותה, כלומר: בחברה זו הפועלים, הסטודנטים, המשטרה והצבא אינם אלימים בעצם מהותם (אלא אם כן הם פועלים נגד ה"חפים מפשע" מהצד השני). כל האחרים, אם הם מפגינים, אפילו באופן לא אלים – הם אלימים (בתוקף הגדרתם כמנוגדים לשלטון שאינו אלים – בהגדרה).
לפי שיטה זו, הפועלת במקומנו עוד מלפני קום המדינה, כוחות ההגנה והפלמ"ח, למשל, המפליאים מכות, עינויים והרג באויביהם (היהודים) הם כוחות לגיטימיים של העם (?) ואילו אנשי אצ"ל, לח"י וסתם כאלה שאינם רשומים ברשימות ה"עבודה" של השמאל הם כנופיות אלימות כל עוד הם מתנגדים לקובעי שלטון האלימות.
כך או כך, מיסוד האלימות בישראל החל עוד לפני זמן רב ולא בעת "שלטון מרכז הליכוד", כפי שמנסים חוגים מסוימים לטעון. שלטון הכוח החל בנקודה שבה הפסיק השכל הישר לתפקד בפתרון סכסוכים בין בני אדם, כלומר בעת הקמת המערכת השלטונית הבולשביקית בעקבות זו של המנדט וזו של התורכים. שיטת הסוציאליזם המפא"יניקי מיסדה את האלימות וחיסלה את האפשרות להקמת חברה לא-אלימה אמיתית, כלומר חברה צודקת.
האלטרנטיבה לאלימות היא צדק. דבר זה נכון גם לילדים וגם לבוגרים. מי שמאלץ את ההורים לשלם קנסות על אלימות ילדיהם מתעלם, כנראה במזיד, מכך שאין בקיום הישראלי אמת-מידה אובייקטיבית לבדיקת אלימות ולאבחנה בינה לבין צדק. בהקשר של חינוך, אין חמור מלחנך ילדים לכך שלא יפעילו כוח בהקשרים שבהם הפעלת כוח היא מעשה צודק. זוהי משמעות אמירותיהם הגורפות של פסוודו-מחנכים הגורסים: "אסור להרים יד" ו"בשום מקרה אסור לך לעשות דין לעצמך", אשר, בסופו של דבר, הן מופיעות כאותן אמירות אשר על-ידן מביאים אנשים בוגרים לדין על כך ש"נטלו את החוק לידיהם" רק מכיוון שנקטו בהגנה עצמית מיידית, שהיא פעולה לא-אלימה המקובלת כזכות יסוד בכל מדינה חופשית.
מטרת סוג זה של "חינוך" איננה יצירתו של אדם צודק אלא של אדם שהפעלת כוח לגיטימית ניטלה מידיו והוא מאמין שכל פעולה כוחנית היא אלימה. אדם כזה הוא קרבן מיועד להתעללות אלימה מצד אויבים מבית ומחוץ – והוא נעשה כזה על ידי מערכת חינוך אלימה שגרמה לו לחשוב שאין לו זכות להשיב מלחמה שערה או להגן על עצמו.
ועד שתהיה ישראל חפשית, היא תמשיך להיות ארגון של אלימות ממוסדת שבו נשללה זכות ההגנה העצמית ממבוגר - או מילד – שחפצ/ים להגן על עצמו/ם מפני אלימות – ובה מי שמנסה לחנך את ילדיו להתגונן עלול למצוא את עצמו משלם קנס ומוקע מוסרית על ידי מחנכיו-כביכול של ילדו, ברוח תקופתנו, שבה מצדיקים את האלים ומוקיעים את קרבנו...