ישראל כעסק רע

פרטים
עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
כניסות: 765

 

ישראל כעסק רע

ההפסד המצטבר של האזרח

עסק רע הוא כזה שלא רק שאינו מרוויח אלא גם גורם לבעליו להפסדים. זהו מצבה של מדינת ישראל. מבחינה כלכלית-מציאותית מדינת ישראל היא בית עסק רע, הגורם לבעלי המניות המושקעים בו – אזרחיה משלמי המסים - הפסדים כבדים. ויותר משסופג האזרח הישראלי נזקים בחומר, גדול במיוחד הוא חשבון ההפסדים המצטבר שלו בתחום הרוח, שבא לידי ביטוי הן בירידה במעמדה המוסרי של המדינה והן באשראי המתדלדל שלה.

גם מדינות, בשל העובדה שהן אינן משוחררות מחוקי הכלכלה, מתפקדות כמו בתי עסק – וכמו בתי עסק נבחנות אף הן באיכות רווחיהן. הסיבה לכך שמדובר באיכות ולא בכמות היא שאמת המידה של הרווחים שנעשים על ידי מדינה היא רוחנית ולא חומרית. למעשה, מדובר בדרך הניהול הקובעת את מוסריותה של החברה, וזו נוגעת יותר לאיכות פעולותיה מאשר לכמות הנמדדת של הרווח החומרי שנוצר על ידה. במקרה של ישראל במיוחד קיימות פעולות רבות שבאמצעותן משיגה היא כסף רב אך צדקתן המוסרית מפוקפקת כמו, למשל, ייצור ואספקת נשק למדינות המדכאות בני אדם. מאידך, קיימות פעולות שבהן מוציאה המדינה משאבים חומריים גדולים מבלי שיוחזרו, אך מרוויחה בהן אשראי גדול הן מבחינה לאומית והן בקנה מידה בינלאומי, שכן ברור שהן מוסריות.

בראיה מקיפה של מפת הערכים הקיימים בעולם מהוות ההשקעות המוסריות את אלה הנושאות את הרווחים הגבוהים ביותר. אלא שעובדה זו לעתים קרובות נסתרת מעיניהם של מנהלי עסק המדינה. מנהלים אלה, המשליכים ביחד עם יהבם גם את משאבי האזרחים על השקעה בתחומים שבהם נעשים רווחים בעיקר בתחום החומר, מוצאים כי לעתים קרובות יוצר שכרם בהפסדם, שכן שיקוליהם העסקיים מוכחים כשגויים. ואם השקעות חומריות אינן מחזירות תמיד את מלוא עלותן וקל וחומר שגם לא מביאות רווחים למבצעיהן, הרי שבן-בנו של קל וחומר הוא שלא רק שאין בהשקעות מסוג זה רווחים רוחניים אלא שיש בהן הפסדים ונזקים כבדים מאד לאזרחי המדינה.

דוגמה מובהקת לסוג כזה של השקעות שבהן היתה מדינת ישראל מעורבת היא כל מערכת ההשקעות שבהן סייעה מאז הקמתה למשטרים לא מוסריים, המדכאים את זכויות האדם של נתיניהם – ולא זאת בלבד אלא שישראל ממשיכה לממן ביד רחבה ועל חשבון משלמי המסים שלה גם את אויביה שאינם מפסיקים לתקוף אותה. מבחינה זו נמתח קו ישר של פעולות גרועות מבחינה מוסרית מאז המשאבים שהעניקה ישראל למשטרים כמו זה של אוגנדה של אידי אמין ועד לתמיכתה כיום במשטריהם של שונאי ישראל הפלסטינים.

ברור שבהחלטות מסוג זה העריכו קובעי המדיניות של ישראל (שחוזקו בהחלטותיהם גם על ידי לחצים משכנעים מבחוץ) העריכו כי על אף הפסדים אפשריים בטווח הקצר יהיו השקעות מסוג זה רווחיות לטוות הארוך, אך הם לא לקחו בחשבון את אי המוסריות הכפולה שקיימת בפעולה שבה פוגעים במשלמי המסים על ידי שימוש במשאביהם בניגוד לידיעתם וגם בפעולה שבה מספקים לאויב לא מוסרי שמהימנותו מעולם לא הוכחה נשק שבאמצעותו יוכל לחזק את עצמו. בהקשר זה, למשל, מופסד הישראלי גם מבחינה מעשית וגם מבחינה מדינית:

מבחינה מעשית חש הישראלי על בשרו הן את סבל המיסוי הנושך בבשרו והן את פגיעתם הרעה של כלי הנשק שמימן אשר נמצאים בידי אויביו – ומבחינה מדינית הוא הולך ונחלש ביחד עם היחלשות מעמדה של ישראל, ההולך ומיתדרדר ככל שהיא נתפסת כתומכת טרור.

אם היתה מדינת ישראל פועלת כעסק לכל דבר היא היתה מספקת לאזרחיה דו"חות ברורים לגבי דרך ניהולה את משאביהם ופותחת את עצמה לפני ביקורתם. סביר שבמקרה כזה היו מחדלי הניהול של מדינת ישראל מאז קומה צפים על פני השטח וגורמים לשינויים משמעותיים במבנה המדינה, החל מפיטורי מנהל מקיפים וכלה בשידוד מערכות כללי שיבטיח את הפסקת הפסדי האזרח ויביא למדינת ישראל רווחים. אך דבר זה, שלאור המשאבים הגדולים שקיימים בישראל ראוי היה שיקרה כבר מזמן, איננו מתרחש; על אף ההפסדים הגדולים שצוברת מדינת ישראל בחומר וברוח, הנהלת עסק המדינה נותרת על מקומה מבחירות לבחירות בשל ניצולם של מנהליו את עוורונם של משקיעיו.

עוורונו של האזרח הישראלי לגבי ניהולה הכושל של מדינתו נובע הן מאי הבנתו את ההשלכות העסקיות של פעולות המנהל והן בשל המדיניות הבטחונית הנהוגה בישראל, שבגללה אין הוא נהנה מידיעה מלאה על המהלכים המתרחשים מאחורי הקלעים בה. מדיניות זו משמשת בידי מנהליה כתירוץ להסוואת חלק גדול מהשחיתות המוסרית המעורבת בפעולות הממשל. שחיתות זו, המסתתרת מאחורי ההסכמים, הבריתות וההסדרים הנסתרים שנעשים מאחורי גבו של האזרח מסתכמים בהחלשת מעמדה המוסרי של ישראל בעולם.

בשני העשורים הראשונים לקיומה של מדינת ישראל הצליחו קברניטיה לנווט בים המדיניות הסוער ולהצליח לצבור לטובתה אשראי שהתבסס על קשר בין יכולתם, תעוזתם ונחישותם של אזרחיה, שביטאו את הכוח היוצר של "הראש היהודי" ביחד עם האומץ

הוא איננו י העסק המדיני בלסוג כזה של עיסקה הן ל אלה המהוות השקעות ממדינות אופן רק בתחומים שחיזקו את שליטתם ואת מעמדם והגדילו את משך זמן פעולתם נגד מתנגדיהם. בזמן שסיוע ממשלתי בתחומים כמו תרומה הומניטרית באופיה לנתיניהן של מדינות נחשלות בעולם השלישישלטונם ועוצמתן מבחינה לא תמיד

בהשלכה לטווח ארוך מהווים רווחים מסוג זה מקור משיכה לגופים

על ידי מדינת ישראל מבוצעים דברים רבים שקשה לחשב את רווחיותם. קשה להעריך את עלותה החומרית של פעולה כמו חטיפה והעברה לישראל של אזרח זר על ידי סוכני חרש כדי לברר מפיו את מקום הימצאותו של חייל שבוי, אך אף כי לא ניתן להבטיח את הצלחתה ורווחיותה של פעולה מסוג זה בהווה מבוצעות החלטות כאלה על ידי העומדים בראש המדיניות הבטחונית הישראלית. מנהלים אלה מניחים כי משלם המסים הישראלי – המשקיע שלהם – מעניק להם גיבוי מלא לגבי סוג כזה של החלטות. בנוסף לכך יש לפעולות מסוג זה השלכות לעתיד הרחוק על המדיניות הלאומית כי היא תהיה בין הדברים שיקבעו את מדינותו העתידה של האויב בהקשרי פעולה מסוג זה.

לכאורה אין שוני עקרוני בין מוסד בעל אופי כלכלי פרטי לבין מוסד ציבורי, שהרי בכל מקרה חייבים מוסדות להניב רווחים. אך העולם הפוליטי – ובמיוחד בזה של ישראל – דברים מתרחשים באופן שונה מעט; אמנם בעולמנו הפוליטי, שבו המדינה משתמשת בכספם של האזרחים כדי לממן פעולות רבות, פועלת המדינה כחברה כלכלית לכל דבר, אך התנהגותם של בעלי המניות בהקשר זה רחוקה מלהיות מרוסנת וזהירה כזו של בעלי המניות שלעיל.

כשמדובר במדינה כמו ישראל, שהאזרחים משלמי המסים הם בעלי המניות שלה, שוכחים הם לעתים קרובות, בצד ידיעתם כי הם זכאים לדיווח ראוי לגבי רווחיה, כי יש דברים רבים שבהם הם אינם מבינים כלל. דבר זה מתבטא בשיפוטם המתמיד של אזרחי ישראל את ההיבטים הכלכליים של פעולות המדינה, אף כי מכיוון שאין בידם ידע כלכלי מלא, אין הם יכולים להחליט באמת אם השקעות כאלה או אחרות היו מוצדקות או לא.

נושא ההשקעות מבוסס בכל צורותיו על אמון. הן בהשקעותיו של האדם הפשוט והן באלה הנעשות בתחומי המומחיות העסקית הגבוהה ביותר, קיים ביסודן האמון שנותן אדם באמצעות משאביו בבני אדם שעושים דברים המניביפ רווחים. עקרון זה מעורב בתחומים רבים מכפי שבדרך כלל משערים, שכן הוא קיים לא רק בתחום המוצהר של השקעות בבורסת המניות אלא כמעט בכל פעולה המערבת את הוצאת צשאביו של אדם, החל מניהול חשבון בבנק וכלה ברכישת מזון. שכן בכל פעולה ממונית מוסר אדם את כספו לידי בני אדם שמשתמשים בו כדי לממן פעולה כלכלית כלשהי.

באופן טבעי, אין לרוב הציבור הבנה רבה בענינים כספיים המערבים סכומים גדולים. לפיכך, מתארים לעצמם אנשים רבים כי בעלי הון כמו המליונר או המיליארדר מחזיקים את הונם כמוהם בחשבונות בנק שבהם שקלים, דולרים או מטבעות אחרים, המייצגים כלכלות לאומיות. אך מכיוון שממשלות אינן גורמים יצרניים, לרוב אין בעלי הון סומכים על שיפוטם של גורמים ממשלתיים ומעדיפים לשים את מבטחם בהשקעות טובות, כאלה שמניבות רווחים הגונים.

בעולם הכספים מקובל על בתי עסק או מפעלים גדולים להתבסס על משקיעים, הרוכשים באמצעות כספם שליטה ברווחים. לרוב מקבלים משקיעים אלה, המחזיקים במניות, דיווח קבוע לגבי מהלך ניהול השקעותיהם ואף מחזיקים בזכות הצבעה לגבי ההחלטות המעורבות בתהליך. לעתים מזומנות קורה שהמשקיעים אינם מחזיקים בידע המקצועי הנחוץ לצורך הפעלתו של העסק שבו רכשו מניות. אך לרוב, מודעים המשקיעים בשוק הפרטי למגבלות הידע שברשותם ופועלים באופן שאין בו כדי לפגוע בהתנהלות הרווחית שלו. בהקשר זה, למשל, אם רוכש פועל חסר השכלה מקצועית את מניותיו של מפעל לייצור תרופות או את אלה של חברת הזנק, הוא יניח למומחים מקצועיים לקבל את ההחלטות הנוגעות להפעלת העסק מבלי להםריע את ה"שקט התעשייתי" שלו הם נזקקים.

 

 

נתונים נוספים