יז המיתוס הסוציאליסטי

פרטים
עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
כניסות: 715

 

המיתוס הסוציאליסטי


תוצאת שליטת הממשל במנגנוני המידע הציבורי ואמצעי התקשורת השיגה הצלחה מושלמת בהבאת התושב הישראלי לעיוורון בראיית העובדות. הטלת מום זו גם היא אחד הפשעים החמורים שעליהם יקבלו המעורבים כגמולם ביום הדין; הם גרמו לאזרחי המדינה, שרובם יצרנים, להתייחס בחשד אל חבריהם היצרנים במקום להפעיל את החשד דוקא כנגד אלה שעלולים לפגוע בו.

הממשל הסוציאליסטי דאג, בשיתוף פעיל של הסתדרות העובדים, להציג את היצרנים הגדולים ביותר והמועילים ביותר לחברה באור שלילי כנושאי הסכנה הגדולה לאדם העמל. סיסמאות שדופות שהובאו ממהפכת העריצות של רוסיה הסובייטית עדיין משמשות את הנהגת כוח השיטנה הזה המוקיע את בעלי המפעלים והכוחות הפרטיים במשק כמי שאינו עמל וכמי שפוגע בזכויות העמלים.

הנושאים את השקר העתיק וחסר ההוכחה הזה עוד לא הובאו לדין בישראל על אף שהנפגעים סובלים ממנו זה למעלה מארבעים שנה. זה רק אחד מן השקרים בהם גרמו השלטונות לאזרח לקבל את מעשי חבריו האזרחים בחשד נטול יסוד. מאידך, גרם השלטון לעם להתייחס לנבחריו המזיקים לו יומם וליל באימון מלא, עיוור ונטול יסוד. אימון זה, שדאג השלטון להשריש בעם, אינו מתמוטט אף כאשר הם מוליכים אותו להיהרג במלחמות יש ברירה.

מכיוון שחייו של היצרן העבד תלויים בהחלטותיהם יודעים אנשי הממשל שכך או כך מובטחים חייהם על חשבון עבודתו, ומנת הדם שלהם על חשבון גופו. כך, חולקים המדינאים הבוזזים את ארוחותיהם עם היצרנים אך מעבר להצגת החיוכים, הנימוסים הנאים ויחסי הידידות המוצגת כלפי חוץ זוהי מערכת יחסי אויבים של שודד ונגזל. מעבר לכל המילים היפות ולטפשות קיים הרוע של אנשים שאינם מייצרים הלוקחים מאלה שכן. יצרן שאינו מרשה לעצמו להכיר באמת זו הוא פחדן ואם הוא מתפתה לעזור לבוזז מעבר למה שהוא מוכרח על ידו הוא גם שותף לפשע. אנשים רבים שהתחילו כיצרנים הפכו לבוזזים בפועל; דבר זה מעודד תדיר ע"י הבוזז, המעוניין למשוך לצידו כל אדם בעל כושר פעולה.

איש הממשל יודע יפה על קיום המלחמה בינו לבין הציבור. הוא יודע כי אם יגלו התושבים את מלא מעלליו הם יבינו כי הוא מזיק להם לא פחות מכיבוש ערבי כלשהו ובמשך זמן ארוך הרבה יותר משכיבוש כזה עלול להימשך. לכן הוא דואג להסתיר מעיני הציבור עובדה זו - אך הוא עירני ביותר לגבי מי שמסוגל להזיק לו. זו הסיבה שבגללה הוא מושך לצידו את בעלי היכולת. לכן הוא מציע, לפעמים, ליצרנים להצטרף אל ממשלתו - אבל בהתאם למגבלות שהיצרן אינו משערן לעצמו עד שכבר מאוחר מדי.

כשמוצעת משרה ממשלתית בכירה ליצרן גדול שהפליא לעשות בעסקים נראה הדבר בעיני כל כפעולה רציונלית ונדיבה של הממשלה; זו נתפשת בעיני הציבור כמי שמכירה חלקית ביתרונות שוק ההון הפרטי ובוטחת ביחיד שהוכיח את עצמו עד כדי נתינת כוח פעולה גדול יותר בידיו אך זו תרמית נוספת ומלכודת שפעלה כבר פעמים רבות בהיסטוריה של מדינת השחיתות הממוסדת; היצרן, שהיה גם הוא תמים עד כדי לראות את התפקיד שהוצע לו כמחמאה ואת נתינת הסמכות בידיו כהגדלת כוחו למעשים חיוביים של יצירה ובניין מגלה עד מהרה כי במדינה שבה המשרתים הם האדונים, כבולות גם ידי המנהיגים ע"י משרתיהם: אף השר איננו יכול להוציא אל הפועל את רעיונותיו מבלי להעביר אותם דרך סבך ביורוקרטי אפל ועמום ודרך מסדרונות אין קץ של סמכויות, הליכים ומחבלים שונים. מחבלים אלה, הפועלים כמחתרת רבת עצמה שאנשיה אינם ניתנים לאיתור, הם אמנים בהעלמת עקבות והסרת אחריות מעצמם אך הם דואגים יפה יפה לבלום כל פעולה שעלולה להקימם ממרבצם. כך מוצא היצרן שהפך לשר כי על אף רצונו הטוב הוא אינו יכול להזיז דבר.

מה שבמיוחד נמנע ממנו הוא ביטול חלק כלשהו של המערכת המנופחת; הוא אינו מורשה לבצע קיצוצים אך מצפים ממנו שכקוסם, יצליח לבצע את השינוי מבלי שישנה. הוא מגלה שאינו יכול לפטר פקידים, לצמצם הליכים, לקצר זמנים או לעשות כל פעולה משמעותית בתחום היעול - ושאי הצלחתו תיזקף אך ורק לרעתו בגלל שהוא איש הפעולה, בגלל שהוא זה שהבטיח שינוי. כך, זה שיכול לעשות, הופך פעם נוספת לשעיר לעזאזל המשלם עבור מחדלי אלה שאינם עושים.

כך קורה תדיר שמי שהוכנס אחר כבוד לממשלה בכדי "לשנות" נבעט ממנה לאחר שלוש, ארבע או חמש שנים בטענה שלא קיים את התחייבותו ו"נתגלה" כחסר אונים. בתהליך זה שבו הפסידו האזרחים זמן וכסף ובו הותווה אות קין שקרי של חוסר יעילות על מצחו של יצרן חף מפשע הרוויחו רק הבוזזים: הם הרוויחו את אמון הציבור הבור על כך ש"נתנו ליחיד לנסות חופש", הם נפטרו ממי שהיה עלול לאיים על יציבותם בשלטון הם הרוויחו את שלוש, ארבע או חמש השנים שארך התהליך – זמן יקר, בו המשיכו במעלליהם באין מפריע וגבו את שלהם מכל גבר, אישה ונער במדינה.

כפי שהוזכר לפני כן, משיכת הזמן היא הגורם החשוב ביותר לבוזז. מן הפקיד הזוטר שאומר לאזרח לבוא מחר עבור חתימה שהוא יכול לעשות ברגע ועד לפקיד הגבוה המריץ את האזרח במשך עשר שנים על תהליך אישור אחד שצריך היה משוך קו הרוע שמטרתו להרויח לטובת הפקיד הממונה עוד יום, שבוע, עשור או חיים שלמים על חשבונו של האזרח. בענין זה משתפים פעולה פקידי כל המדינה, מקטן ועד גדול, בתיאום מופלא של אי עשייה וסחבת, בהרמוניה של שיתוק ועקרות.

האזרח התוהה מה קרה לתהליך ומה הסיבה לכך שמריצים אותו עד תשישות מאמין כי הפקידים רוצים אף הם בסיום התהליך אך הוא תמים; הוא אינו מבין את טבע התהליך מכיוון שהוא מתבונן עליו מנקודת המבט של זה שעושה. אם היה מסתכל עליו מנקודת המבט של הפקיד שאי עשייה היא אומנותו הוא היה מבין מיידית את הענין: מנקודת מבטו של הבוזז עדיף להאיט את מהירות תנועתו של הקרבן כי כך מבטיחים שהוא יהיה בסביבה לשחיטה וחליבה נוספים. איש הממשל אינו רוצה שקרבנו האזרח יפעל יותר מדי מכיוון שאז זה עלול לפתח מהירות ואולי אף לברוח מן המקום. מבחינה זו, הגשמת חלומותיו של האזרח במסגרת פעולותיו איננה עולה בקנה אחד עם טובת הממשל ועל כן הפקיד מנסה למנוע אותה עד כמה שהחוקים מאפשרים לו זאת.

מחשבת המזימה של הפקיד הבוזז היא כזו: אם האזרח היה יכול להגיע לדירה משלו במשך, נאמר, חמש שנים - הוא היה עלול לצאת את כלא המדינה כבר בשנה הששית, אך אם הוא יצטרך להשקיע 20 שנה מחייו בכדי להגיע לקורת גג הוא יהיה אז כבר תשוש, זקן ובעל משפחה. לאחר 20 שנה כבר יהיו בניו, שעד אז יטופלו באמצעות מערכת החינוך, בדיוק בגיל גיוס, מוכנים להיכנס כדור הבא לעדר הכבשים הנגזזות על ידי הממשלה. במצב זה אין סיכוי שירצה או יוכל לחשוב עדיין על הגירה כעל פתרון משמעותי - ולמעשה הוא כבר נסחט עד כדי כך שמבחינת הממשל הוא חשוב כמת. הוא עשה את שלו - שילם לבוזזים בעמלו, חייו והביא להם את צאצאיו כעבדים. עכשיו הוא יכול, מבחינתם, ללכת...

כך בוזז אותך, האזרח, הפקיד הממשלתי באין מפריע או ערעור, כשהוא נהנה מבטחון בלתי מסוייג בכך שיום המחר יביא לו טובות הנאה שלא הוא עמל עליהן - על חשבונך. השליט יודע כי במאבקך לשמור את ראשך מעל פני המים, בשאיפתך להסתדר כלכלית, לפרנס את ילדיך, לבנות משהו בחייך - תחזיק גם אותו בחיים. על מזימה תרמית זו, כרבות אחרות שמבצע השליט, לא תישפט בבית המשפט ובספר החוקים המקובל במדינה הישראלית אין לה ציון. במצב הקיים השיגו הפקידים את חופש הפעולה המלא על חשבון הגבלת האזרח. הפקיד יודע כי הוא יכול להעלות מיסים, להגביל פעולות, להטיל מכסים ומלוות, לחייב בכספים לעתיד או רטרואקטיבית, לפחת את המטבע, לעקל חשבונות בנקים, להוציא רשיונות, לגבות כסף עבור מקומות חנייה, בעבור אפשרות מעבר, הליכה, יציאה, כניסה ונשימה, הוא יודע כי באפשרותו לחייב את האזרח בכספים על שמורות טבע, בתים, מפעלים, שטפונות, מחלות, ייצוא, ייבוא, הוצאת סחורות, הובלת סחורות, הכנסת סחורות, ייצור מוצרים, מתן שירותים, קנייה, השאלה, שכירות והשכרה. בידי הפקיד ים אפשרויות גדול לגיוס כספים במסגרת החוק ובכל מקרה הוא יכול להוסיף עוד כאוות נפשו - וכל זאת עוד לפני שיש מצב חירום.

אם הוא מרגיש צורך בכסף נוסף מכריז הפקיד על מצב חירום כלכלי, מוציא כמה מליונים לפרסום שישכנע את האזרח בענין - והדרך לגבייה מוכנה. על האזרח לדעת כי זו רק שאלה של זמן עד שיחפוץ הבוזז בכל רכושו, עד שמספר הפקידים יהיה גדול פי כמה ממספר היצרנים ויזדקקו לבתיהם, לאדמותיהם ולכל מה שנותר להם מרכושם. הסיבה היחידה שבשלה נהנה עדיין האזרח מרכוש ומחופש פעולה כלשהו היא שגם עבד צריך לאכול - אך אפילו על כך מתנהלים דיונים בבית הנבחרים ולא כל נבחרי הציבור מסכימים ביניהם על מידת השחת שנזקק לה סוס העבודה הפרטי שלהם, האזרח. אין בישראל שום חוק האוסר על חקיקה כזו או אחרת ובמדינה נטולת חוקה אין שום דרך בה יכול האזרח להבטיח את פרי עבודתו או את הדרור האישי שלו: הוא חשוף וחסר נשק לגמרי.

הפקיד אינו מחוייב בביקורת כי מה שמוגדר כשחיתות הוא רק מה שנמדד מעבר למה שמסוכם כי ייבזז. כשהביזה והשוד מעוגנים בחוק הרי אף אם איש בממשל לא יחרוג מתקציבו, אף אם לא תהיה "שחיתות" המזוהה ככזו באופן רשמי - תהיה שחיתות כי אין בממשל מה שאינו שחיתות מלכתחילה. רעיון הכפייה הוא השחיתות בה"א הידיעה וכל הליך ממשלתי המבוסס עליו - וכולם מבוססים - מושחת כמוהו.

נתונים נוספים