י תקומת ישראל לאור עובדות המציאות

• | הדפסה |

פרטים

עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37

כניסות: 719

 

תקומת ישראל לאור עובדות המציאות

פעמים רבות מעלים על נס את האומץ שבהקמת מדינת ישראל בעיצומם של קרבות מלחמת השחרור אך אם מתבוננים מעבר לזהרו המסמא של המיתוס וניגשים לענין מנקודת מבט מציאותית יותר, ניתו לראות כי מה שקרה אז באמת הוא הרבה פחות הירואי ממה שנהוג לחשוב; מדובר בפעולה שיגרתית למדי של מדינאי לא מוסרי שניצל מועקה ציבורית לקידום מטרותיו האנטי-ציבוריות.

מלחמות היו מאז ומתמיד לחם חוקם של פוליטיקאים ומרכז הכובד של הצדקת קיומם - וזו עדיין שאלה פתוחה אם המדינאים פותרים את בעיות המלחמה או שאולי הם אלה שיוצרים אותן מלכתחילה; כך או כך, מדינאי ישראל אינם שונים מאחרים ומדינאי ישראל הצעירה ניצלו בדם קר את הבלבול והמבוכה ששררו במלחמת השחרור בכדי לתפוש לעצמם חזקות שלטוניות דיקטטוריות תחת הכותרת "סמכויות חירום" ובתירוץ הדאגה לעם.

בכך שהפכה את תפישת החזקות הלא מוסרית ללגיטימית, בכך שהרשתה ליחידים וקבוצות לתפוש רכוש זר ואף עודדה אותם לתפוש חלקות אדמה, בתים ורכוש שנעזבו על ידי הערבים שנמלטו מחשש לחייהם במלחמת השחרור, הפכה ממשלת ישראל את העם לשותף לפשע. כך הוכתמו כל אזרחי ישראל, שחלק מהם לא היה שותף לפעולת הביזה או לרווח ממנה, בפשע הקולקטיבי ועל כולם נגזר לשלם עליו עד היום – כולל הבנים שעוד לא נולדו כשבוצע. אלה שאיפשרו את השוד, מדינאי ישראל, הטילו על הצעיר הישראלי שעוד לא נולד כשקרו הדברים לשאת באשמת פעלם מאז ועד היום. כך היה רגש האשמה הלאומי לתרומתה הראשונה והקטלנית של ממשלת ישראל לגאווה הלאומית היהודית/ישראלית.

מאז 1948 ועד היום ניצב הצעיר הישראלי בפני השאלה מדוע הוא אינו מחזיר לערבים את השטחים והרכוש שלא גנב. בעיייה בלתי-פתירה זו מוטלת עליו כשאר העול שתכנן הממשל להניח על כתפיו זמן רב לפני שנולד. האזרח הישראלי מוצא את עצמו מרגע לידתו נושא באחריות וגם משלם בחייו על פשעים שבוצעו ע"י אנשים זרים לו שנים רבות לפני שנולד. לאזרח ישראל אין, אישית, רווח כלשהו ממה שהתרחש על אדמתו לפני שני דורות ובכל זאת מהווה הוא נושא הטענות והתביעות - כאילו פשע.

מבלי לשאול לדעתו ולרצונו הפכו אותו אנשי השלטון לצד מעורב בסכסוך שהם היו אלה שפתחוהו מלכתחילה; לכן מפוצל היום העם היהודי בישראל כפי שלא היה מפוצל מעולם, מסובך בברירה שהונחתה עליו ע"י אלה ששולטים בבחירותיו מרגע לידתו. לכן נאבקים היום ביניהם לבין עצמם ישראלים שאיש מהם לא נישל אדם מעודו כשהם נאנקים תחת עול השאלה האם להחזיר רכוש ואדמות לבעליהן והאם נגנבו או לא נגנבו וממי - בזמן שאלה שבאמת גנבו והחומסים שאיפשרו גניבה, שבזזו ומחזיקים עד היום בשללם, נהנים מחיי פאר ומנוחה ורואים עצמם פטורים מנקיפות מצפון ורגש אשמה כלשהו.

אנשים כאלה הם המתפקדים בזרועות השלטון של מדינת ישראל ו/או בהתאמה להן, לפי מה שנראה להם רווחי ביותר באותו רגע. הם אינם מעסיקים עצמם בבעיות המוסר המציקות לאדם אמיתי והחשוב להם מכל הוא יוקרה. לפעמים יחשוב האזרח הישראלי כי בני אדם כאלה ניתן למצוא רק במשטרים כגון גרמניה הנאצית, רוסיה הסובייטית או מדינות ערב - או בתקופות הסטוריות שעברו מן העולם. זוהי הנחה מוטעית שלא רק שאין לה על מה לסמוך - אלא ששפע עדויות מוכיחות את ההיפך הגמור לה.

לדאבון הלב, עיוורון ראייה אינטלקטואלי, תמימות וטפשות חברו להתיר מצב ענינים חמור במדינת ישראל והיא היתה לדיקטטורה. ההבדל היחיד בין מדינת ישראל של היום לבין דיקטטורה בנוסח שלעיל הוא ההכרח של מנהיגיה בשמירה על תדמית של מדינה חפשית ותרבותית כלפי העולם החיצון אשר בו, מאמינים אנשי הממשל הישראלי, היא תלוייה לצורך קיומה.

אך הכרח זה גם הוא מוגבל. צריך האזרח להכיר במציאות החברתית - חייב הוא לעצמו ולאלה שאהבה נפשו את ההכרה באמת - ואת התחלת נסיון השינוי. הדבר הראשון שעל האזרח להכיר בו הוא הימצאו בתווך של חברה עריצה בה רודים השליטים באזרחים כשהם מתרצים את שליטתם בכך שהמצב הוא מצב של חירום. השליט, שרואה את האזרח כחיית קרבן אכן פועל רבות לשכנעו להקרבה עצמית - אך הוא דאג לשריין את עצמו למצב שבו לא יסכים יותר האזרח לראות עצמו כשה לעולה. על מי שמסרב להמלצה זו או אחרת של הממשל מופעלים חוקי כפייה.

המושג "המתנדבים בעם" היה אחד מאבני הפינה של תרבות ישראל בכל הדורות. בשעות קשות הועלה המתנדב שנחלץ לפעולה על נס כדוגמה לאומץ ולאחדותיות. גם כיום מהללים ומשבחים את המתנדבים בכל תחום - אלא שבמדינת ישראל של היום יצרו השליטים מושג חדש: התנדבות כפוייה. מושג זה, המכיל בתוכו סתירה פנימית, הוא המצאה ישראלית מובהקת שבאה לסחוט את הפעולה הרצוייה מן האזרח בין אם חשקה נפשו בה ובין אם לאו.

בתוך מיתוס הגאולה של מלחמת השחרור מתטשטשת העובדה שאת מירב המלחמה עשו מתנדבים. המצאת גיוסי החובה באה לאחר מכן, להגנת השלטון שחשש ממלחמות עתידות ומכך שבהן אולי לא ירצו בני העם הזה להשתתף מרצונם ויותירו את אנשי הממשלה להילחם לבדם במלחמות שהם יצרו; ואכן, במלחמת לבנון ובמלחמה האחרונה והארוכה ביותר שישראל מעורבת בה, כנגד תושבי השטחים המוחזקים, ברור יותר ויותר תפקידם של חוקי הגיוס בכפיית אלה הממאנים לשתף פעולה עם העריצים.

יש אי מוסריות איומה המעורבת בעיקרון הכפייתי של גיוס החובה לצבא - העיקרון שבו שמעון שולח את לוי למות על מה ששמעון לבדו רואה כמוצדק, העיקרון שלפיו מחזיקה קבוצת אנשים אחת בזכות לחייב קבוצה אחרת לסכן את חייה במלחמה על ערך שאינה מאמינה בו. מעבר לעובדת הפשע המחריד הזה כשלעצמו קיימת גם רמת השימושיות שלו בידי השלטון: ראשית כל מאפשרת ההסכמה האילמת של הציבור לפשע זה את כל שאר הפשעים שמבצע עליהם השליט - מכיוון שאם מרשים בני אדם לתת בידי זרים את ההחלטה על מה שייעשה בחייהם - הרי שקל וחומר שהם יסכימו לכל החלטה של אנשים אלה לגבי כל דבר אחר. שנית, מאפשר גיוס החובה להמעיט בערך תרומתם של אלה שהיו מוכנים להלחם מרצון.

בכך שהפך את הגבורה והאומץ לענין של חובה הוציא אותם הממשל מידי בחירתו של היחיד; כך, אין יותר דרך להבדיל בין האנשים שבוחרים להילחם על מה שנראה להם צודק לבין אלה שנלחמים בלית ברירה; כך מושווים הגיבורים והפחדנים למעמד אחד; כך קופחה תהילת אלה שלהם יאתה תהילה. כך נגזל שכרם של הטובים והמעולים שבבני העם היהודי. כך קופחה זכותם לומר: "אני בחרתי" ע"י זה שאומר להם: "ממילא לא היתה לכם ברירה."

הממשל עשה כמיטב יכולתו לנשל את האדם בישראל מכל זכות שהיא - ובמקרה זה מבוטאת שלילת הזכות למעשי גבורה וצדק שעליהם יוכל הגיבור לקרוא בשמו ולומר בגאון: "אני בחרתי לעשות את מעשה הגבורה הזה." הממשל, החושש מכך שזה שעשה יחפוץ בשכר עשה כמיטב יכולתו למנוע את אפשרויות הגאווה העצמית של היחיד; בחוש, כנראה, מבין הבוזז כי הגאה אינו מסכים שינשלוהו ולכן, בכדי לזכות בתודתו והודאתו הרשמית של השלטון בגבורה ואומץ לב על היחיד ליפול במלחמה.

מבחינת הממשל גיבורים הוא דבר חיובי לצורך הנעת העם לכיוון הרצוי לו – אך בו בזמן גם דבר מסוכן. במיוחד מסוכן לממשל גיבור חושב - כזה שמחד יכול לראות את ליקויי השליטים ומאידך אינו חושש ללחום. מאלה שאין השלטון יכול למשוך לצידו מבחינה פוליטית הוא מתעלם והם לעולם לא יקבלו את הכבוד שלו הם זכאים. היחיד הגאה מוכן לסבול כמעט כל נישול חמרי אך כאשר אין הוא יכול להיות אפילו גאה במעשיו - הוא פורש. זו, אולי יותר מכל ענין חמרי, היא אחת הסיבות הראשיות לגלות העם מארצו במאה העשרים - והעולם מלא בגיבורים ישראליים גולים שחרפו נפשם במלחמות ישראל אך עזבוה לאחר שנפגשו ביחסו המזלזל של הממשל.