ז טבעו של המאבק

פרטים
עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
כניסות: 775

 

טבעו של המאבק


שני סוגי אדם, רע וטוב, בוזז ויצרן, נאבקים במדינת ישראל מאז קומה; בינתיים, מנצחים הבוזזים. בזמן שבו נלחמים צעירים ישראלים על שרידה חמרית ורוחנית כדי לחיות חיי יצרן, פותחת הפקידות את שעריה לצעירים אחרים הנכנסים אל מעגל הבוזזים החדש בכדי למלא את מקום הבוזזים הזקנים. למול חיי המאמץ והיצירה של טובי בני החברה העמידה המדינה אלטרנטיבה של חיי עצלות וביזה: הפקידות והממשל. זו הברירה המשחיתה המועמדת כיום בפני האזרח המנסה לבור את דרכו במדינת ישראל: להיות גוזל או נגזל, עבד או שליט - להיות זה שהוא שודד וקבצן באמת, הפקיד הממשלתי - או זה שמאשימים אותו בשוד ובקבצנות על לא עוול בכפו: האזרח.

כשהפקיד הנוכל דר לו בבטחה ובשלווה בביתו המהודר מחפש איש העסקים בגמלאות מחסה כלשהו מתשלום מסי העיריה, מסי הרכוש, מס ההכנסה, מס ירושה - וגם אם הוא מצליח להעלים איזשהו אחוז ממה ששלו בזכות לטובת ירושה לצאצאיו - הוא בד"כ אינו יכול לשמוח על כך בלב שלם כי השלטון כבר דאג לכך שיחוש אשמה על מעשהו כאילו הוא מנשל בו יתומים ואלמנות. ככל שאר אזרחי מדינת ישראל המאולפים חיים אנשי העסקים בבושה אם הם מצליחים לשמור לעצמם סכום כסף כלשהו.

כי בישראל דאגו השליטים להביא את האזרח לחשוב כי כל רצון שלו לפעול ו/או להרוויח הוא לא מוסרי ועל כן יש לקנוס אותו. אם רוצה האזרח לנוע צעד אחד קדימה - הוא ישלם על כך קנס. הוא ישלם על הליכה ועל ישיבה. על בניית בית, שכירתו או רכישתו, על פתיחת עסק או רווח אחר כלשהו, על קנייה או קבלת שירות, על רכישת מזון או ייצורו, על קניית רכב או יציאה לטיול. הקנס מוטל על היצרן על ידי אלה שאינם מייצרים. הוא מוטל על כל מי שרוצה לבצע שינוי אמיתי או לשפר את חייו בצורה משמעותית. על כל בחירה שהיחיד יכול לחשוב לעשות חשבה כבר ועדת מומחי בזיזה שבדקה אפשרויות הוצאת טובות הנאה.

היחידי שאינו נקנס הוא זה שאין לו דבר, זה שאינו מייצר. אדם כזה, ברחוב או בממשלה, נתמך סעד נטול הצדקה או בוזז ממשלתי אחר - מקבל נתח יפה מרכושו של זה שיש לו, מרכושו של מי שעמל ומייצר. על עיקרון זה יש הסכמה כללית בבית הנבחרים, מה שמראה כי כולם שותפים לאי המוסריות.

מסורת היא שממשלה אחת בישראל מכבדת את הטלת המיסים של כל ממשלה קודמת אף אם היא מנוגדת לה מבחינה אידאולוגית; מכיוון שממשלה חדשה איננה מבטלת את חוקי המיסים של קודמתה, אך גם איננה מוותרת על הטלת מיסים חדשים לבקרים - משלם פעמים רבות האזרח שלוש וארבע וחמש פעמים על כל ערך שהוא חפץ בו: הוא משלם מס גם על הכסף שהוא נותן למוכר, גם את מלוא מחירו המופרז של הערך, הכולל את המיסים ששילם בעל הרכוש הקודם על רכישתו, הרכבתו, חמרי הגלם שמהם הוא עשוי ו/או המכס עליהם - ועל כך הוא מוסיף את מס הרכוש המוגדל הכולל את הרכוש החדש. כך מרבה האזרח דאגה ככל שהוא מרבה נכסים וגם אם ינסה להמעיט בנכסיו כדי להמעיט בדאגותיו הוא ימצא כי השלטון עושה כמיטה יכלתו להרבות גם בדאגותיהם של היצרנים מיעוטי הרכוש.

במדינת ישראל בוטל לגמרי עיקרון המנחה המוסרי המחבר עבודה ושכר. הדבר מבוטא בכך שמחד מונע השלטון מן העמלים את קבלת מלוא השכר המגיע להם, ומאידך זה שאינו עובד מקבל בישראל שכר שמן, ועוד פטור מן הדאגות הטורדות את היצרן. בראש נתמכי הסעד הישראלים ניצב הפקיד הממשלתי שהפך עצמו לנתמך סעד מקודש החי על חשבון תומכיו מבלי שיחוייב להצדיק זאת בעבודה כלשהי.

הממשל בישראל בולם את התקדמותם והתפתחותם של אזרחי המדינה וגורם לכל צועד לשבת ולחכות. במסווה העזרה לכל עוזר השלטון רק לקומץ נבחרים ודואג לנפח כל תרומה קטנה שלו לנזקק למימדי ענק באמצעות כלי התקשורת שמפעיליהם שותפים גם הם בעוגת סמכויות השלטון. התקשורת, שדואגת להעצים כל פעולת תרומה ונדיבות של השלטון כלפי נתיניו, איננה שולחת את כתביה למסדרונות האפלים של מס ההכנסה, מקום בו מבוצעת ביזת העריצים דרך קבע. כך נוצר בעיני האזרח התמים הרושם כי העם מקבל הרבה תמורת מתת קטן. כל מה שעליו לעשות, בעצם, הוא לבדוק את החשבונות ולפקוח את עיניו לבזבוז העצום הנהוג בסקטור הציבורי - אלא שבמדינת ישראל אין האזרח מחזיק בסמכות כלשהי לבירור הנעשה בכספו.

במדינות המערב, בהן נשמרת מידה מסויימת של חופש והגיון, מוסבר כל היטל ותשלום שבהם מחוייב האזרח בשירות מסויים שנותנת לו המדינה באותו ענין - והפקיד חייב להראות תוצאות מציאותיות למעשיו ולפעול לפי נהלים שניתן לבדקם בכל עת. אך בישראל, על כל פעולה שיבחר לעשות יידרש היצרן לשלם עבור רשיון פעולה כלשהו סכום הנקבע ללא קשר לקבלת ערך או שירות מסויים כלשהו מן הממסד:

גם לאחר ששילם, לא תביא עובדה זו לאיש העסקים תועלת רבה, למעט הסרת האיומים המקובלים עלב את הפקיד לעשות משהו מסויים כמו השלמת שירות לאזרח. כתוצאה מכך מהווה המשרה הממשלתית גן עדן לעצלנים.

אך על האזרחים לדעת כי לא רק שהממשל אינו פועל לטובתם אלא להיפך: הוא נלחם בהם עד חרמה. הוא עושה זאת בדרכים רבות ומתוחכמות ששוכללו ע"י עריצים לאורך ההיסטוריה. כבכל מדינות הרשות (בניגוד למדינות של זכות) מוצא עצמו האזרח הישראלי חייב לבקש רשות עבור כל פעולה שבחברה חפשית הוא רשאי לבצע כזכותו החפשית.

ההכרח ברשות, בהיתר וברשיון הם חלק מפעולה מתוחכמת ומורכבת ביותר שמפעיל השלטון על האזרח. פעולה זו איננה מכוונת רק כנגד גופו ורכושו החמריים אלא גם כנגד רוחו וערכיו; הממשל דואג ליצור מצב שבו, בגלל בעיות טכניות, לא יוכל האזרח למלא את כמות ההוראות וההליכים העצומה המציפה כל צעד שלו - אפילו אם ירצה בכך. בכך משיגים השליטים שתי תוצאות החשובות למטרותיהם:

א. הם מתישים את כוח ההתנגדות של האזרחים-האסירים וגורמים להם עייפות כה גדולה עד שהם אינם יכולים, גם אם רצו, לבדוק את שפע האותיות הקטנות בו מוצף כל מסמך ממשלתי. כך, בתקווה לזכות במעט זמן פנוי ושלווה, מוותרים האזרחים על המשך הטיפול ופעמים רבות מאבדים בתהליך זה חלק מזכויותיהם.

ב. הם גורמים לאזרחים החפים מפשע לחוש אשמה ולחשוב שהם פושעים בגלל שלא מילאו את התקנות וההוראות עד תומן. כך הם יוצרים תנאים נוחים לשיעבוד כי הם יודעים שאדם יסכים לקבל את הקנסות והעונשים שהם מטילים עליו רק אם הוא מרגיש באמת כפושע.

לאחר טיפול זה יכולים אנשי הממשלה וזרועות השלטון של מדינת ישראל להרשות לעצמם להתנהג אל האזרחים כאל פושעים: הם יודעים כי לרוב האזרחים המותשים ייראה הדבר הגיוני; העומס העצום של חובות המוטלות על כתפי כל אזרח יחיד מבטיח כי הוא לא יוכל למלא את כולן במלואן. כך נוצר מצב שבו כמעט כל אזרח חושש שמא יתמקד השלטון בקנס שלא שילם או בהליך שלא השלים - ומחמת החשש הוא מסכים לכל מה שיעשה בו השליט - אם לאחר מכן יניח לו בשלום לשעה, יום או לשבוע. זו הדרך שבה, במשך ארבעים שנה, הפכה מדינת ישראל לכלא אמיתי במסווה של חברה חפשית.

מזה שנים רבות הושם עם ישראל במעצר ע"י מנהיגיו והממשלה, הפועלת כממשלת סוהרים לכל דבר, עוסקת בשיטור ופיקוח על תנועתם של האסירים. בדיוק כפי שהוא עוצר את זמן החיים של פושע בכלא כך עוצר הבוזז את זמן החיים של היצרן בחייו ע"י האטה מכוונת של פעולתו בכך שהוא מחייב אותו למלא טפסים, לעמוד בתור ולצפות לרשיונות במשך שבועות, חדשים ושנים.

השליט הסוהר מבטיח את הישארותם של אסיריו בכלא המדינה ע"י כך שהוא מונע מהם אפשרות להגר ע"י מצבם הכלכלי הירוד; בשל העובדה שהוא מעיק תדיר על כיסו ואפשרויותיו הכלכליות של האזרח הוא מבטיח בצורה מתוחכמת זו שהאזרח לא יוכל להמלט מכלא המדינה לזמן ארוך יותר מחודש טיול בארה"ב או שבוע באירופה. זולת זאת שותפה מדינת ישראל בהסכם הסגרה פושע עם מדינות אחרות המפעילות פשעים דומים כנגד אזרחיהן; הסכם זה אינו מאפשר לאזרח הישראלי המעוניין בהגירה אשרת שהייה בחו"ל ומכריח אותו לחזור לכלא המוצא שלו.

היהודי שבחר להגר לישראל מקום המדינה ועד היום מוגבל באפשרויותיו ודן את עצמו ואת צאצאיו לגורל עגום של עוני ומאבק קיום קשה שלא באשמתם. הוא אינו יכול להגיע לשום הישג שווה ערך לזה של אזרח אירופאי או אמריקאי אף אם ישקיע מאמץ גדול פי כמה מהם בעבודה ויזמה מכיוון שהוא צריך לפרנס עדת עלוקות גדולה ורעבה הרבה יותר מאלה הקיימות בארה"ב ובאירופה. בצורה זו מסיים הבחור הצעיר שעלה לארץ ישראל עם קום המדינה חיים מלאי עמל ויזע כשהוא ישיש עני וחסר כל - ואחיו התאום, שהחליט לבחור בחיים קלים יותר בארה"ב, נמצא במצב חמרי טוב הרבה יותר אחרי השקעה פחותה בהרבה של מאמצים וזמן.

נתונים נוספים