ו להיות עם חופשי בארצנו
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 761
"הוו זהירין ברשות, שאין מקרבין לו לאדם אלא לצורך עצמן, נראין כאוהבין בשעת הנאתן, ואין עומדים לו לאדם בשעת דחקו"
(פרקי אבות)
להיות עם חופשי בארצנו
לכאורה מעוגן החופש במדינת ישראל במסגרת התפישה הדמוקרטית אך, למעשה, מדינת ישראל ממוסדת ככלא שבו יכול האזרח האסיר רק לבחור בין הסוהרים שינהלו אותו אך לא להרוס את קירותיו. אין לאזרח שום סמכות, זכות בדיקה או ערעור משמעותיים על מסגרת השיעבוד עצמה: המינימום הזה, מינימום הביקורת האזרחית המעשית, המקובל במדינה חפשית אמיתית, אינו קיים בישראל. אם רוצה אדם לחיות בישראל חובה עליו להסכים לכך שעל האזרח הישראלי לקבל את השהות בארץ ישראל כחלק מעיסקת חבילה שחלקה השני הוא מאסר עולם.
כתוצאה מעובדה מחרידה זו מבותרת החברה הישראלית לשני סוגי אזרחים: סוג אחד הוא התמימים והשוטים המאמינים שביכלתם להשפיע ולשנות ומנגחים את ראשם בקיר האטימות הפקידותית של המנהל. סוג שני הוא המיואשים והמתוסכלים שהבינו במה מדובר ונמלטו, איש איש כפי יכלתו, הרחק מיד הבוזז; חלק מהם ברח לחיי דלות רוחנית ושתיקה בארץ ישראל גופה וחלק לחיי רווחה חמרית יחסית בארצות חוץ.
מטעמים של רצון בסיוע חוץ, מורך לב כללי ונסיון להסתיר פשע מציגה עצמה מדינת ישראל כלפי העולם כמדינה חפשית אך מתחת לקישוט הסיסמה הריקה של החופש קיימת בישראל עריצות לכל דבר. ממשלת העריצים של מדינת ישראל מכריחה את צמיתיה האזרחים לשלם מיסים מן הגבוהים ביותר בעולם, לשרת בצבא אף כשהדבר מנוגד לרצונם, לקבוע מה ילמדו ילדיהם כהכנה לחיים, לציית לה בהחלטות הנוגעות לחייהם ורכושם, להוציא מהם את כספם בכדי להשתמש בו למטרות לא מוסריות כגון תמיכה במשטרי עריצויות אחרים ולגבות מהם, בין שאר העוולות, כופר נפש בכל פעם שהם רוצים לעזוב את ישראל - אף לתקופה קצרה. בעוולה אחרונה זו השיגה מדינת ישראל אף את העריצות הסובייטית הגובה את כופר מעבר הגבול מנתיניה רק פעם אחת.
ממשלת ישראל מוצאת לנכון לפקח, בתירוצים של בטחון ודאגה לחיי האזרחים, על כל מעשיהם, להתערב בעניניהם הפרטיים ולא להתיר לרצון מרצונותיהם לעבור חפשי וללא בדיקה, אישור מגבוה והיתר מיוחד. ליחיד הישראלי לא נותר תחום חיים אחד בו לא תשלח הממשלה את ידה. כבכל מדינת משטרה לא שמורה לאזרח הישראלי הזכות להטיל ווטו של ממש על מעשי השלטון או לערער על החלטות הפקידים - אך לשלטון יש סמכויות נרחבות להצרת צעדיו של האזרח ככל שימצא לנכון וללא כל מחוייבות להסבר או התחייבות של ממש לאחריות במקרה של תקלות או מחדלים.
כל זה נעשה בשם תקומת ישראל - הכתר שכמה אלפי עסקנים עלובים מצאו לנכון להכתיר בו את עצמם. ארץ ישראל שנקנתה ונעבדה מחדש בסוף המאה שעברה ובתחילת המאה הזו נכבשה ע"י בוגדים מבית באמצע המאה. המדינה המתיימרת להיות יהודית הוקמה על ידי אנשים שלא רק שאין להם מושג יהדות מהי אלא שדאגו להשריש בה ערכים אנטי יהודיים וללבות את שנאת הדת במפגיע.
עסקני המדינה, שקנו לעצמם במשיכה את זכות מלכי ישראל, הצליחו למשוך אשראי אימון עצום מן הציבור. לאחר ארבעים שנה של חשבון אשראי פתוח שקיבלו מהאזרח הישראלי הוא שבוי לחלוטין. כילד, הם מלעיטים אותו בשקרים והוא, שאיבד כל חוש לביקורת עצמאית מאמין לכל מה שיאמרו; הם בונים מגדלים פורחים של תוכניות תקומת ישראל באווירה של חלומות באספמייא - והאזרח מאמין להם. הם מבטיחים הבטחות בפזרנות שנה אחר שנה ואינם מקיימים את דבריהם - והאזרח עדיין מאמין להם. הוא מאמין שיצילו את הכלכלה ע"י הורדת פיקוח והוא מאמין שיצילו אותה על ידי הגברת פיקוח. בשנה אחת מספרים לו כי העתיד הוא המדע ובשנה אחרת כי הוא ענין של גילוי נפט. אנשי הציבור מציגים תכניות בלתי מעשיות והאזרח אינו מוחה כאשר מוציאים למימונם את המיליארדים מכיסו שלו - וכשהם בוכים כאשר מתמוטטים מגדלי תוכניותיהם הוא משתתף בצערם...אך באגם דמעות התנין שלהם טובע זה שבאמת משלם את החשבון - האזרח, שעדיין מאמין.
האזרח הישראלי הוא השלם הכללי של הממשל. מיום היוולדו הוא משלם, משלם ושוב משלם. הוא משלם ישירות ובעקיפין בדרכים רבות יותר משהוא יודע, על מה שהמדינה, כביכול, עשתה בשבילו. במשך ארבעים שנה טורחים הפוליטיקאים להראות לו מה המדינה (כלומר הם) עשתה בשבילו כשהם דואגים להציג את הדברים כך שישוכנע שמה שקיבל עולה בהרבה על מה שנתן. על האזרח לדעת כי זהו שקר כפול כי:
א. הוא תמיד מקבל פחות ממה שנתן.
ב. מה שקיבל לא ניתן לו ע"י המדינה או פקידיה אלא ע"י אזרח אחר.
על האזרח לדעת שאם הוא חייב - אין חובתו מופנית כלפי הפקיד הממשלתי ; לא רק שזה לא נתן לו דבר אלא שעוד עיכב רווח כל שהוא שלו ודאג להקטין אותו. אם האזרח חייב - הוא חייב לאלה שבנו באמת ולא למתווכים; הוא חייב לאלה שעבודתם ועמל כפיהם הביאו לו את מה שהפקיד מתיימר לתת לו.
אכן, הגיע הזמן לשלם לאלה שנתנו באמת ולא לאלה שמשקרים ומציגים עצמם כנותנים בכדי לשדוד את זה שזכאי לשכר.
במדינת ישראל של היום נמצאים הרבה אנשים שנתנו הרבה במשך כל ימי חייהם ולא קיבלו די ממי שהתיימר לתת להם. חלק מהם הם היום אנשים בני שישים ומעלה שהיו בני עשרים כשהוקמה המדינה. לאחר שלחמו להקמת המדינה, נבזזו אנשים אלה במשך למעלה מארבעים שנה ע"י מסים ישירים ועקיפים. בסופו של דבר, כשהם מזדקנים ונחלשים הם נופלים בין כסאות הפקידים כאבן שאין לה הופכין.
זה מה שקורה היום לבני ישראל בארצם: כשהם צעירים לוקחים מהם וכשהם זקנים משליכים אותם ככלי אין חפץ. לאחר עמל חיים בחברה שהקימו במטרה לחיות בחופש ובתנאי צדק אין הם יכולים לנוח מעמלם: הם חייבים להמשיך לעבוד ולעבוד או לטבוע ברעב ובצמצום של הקצבאות העלובות שלהם. קשישים אלה חייבים היום להתחנן על נפשם כאילו לא נתנו מספיק, כאילו מה שנלקח מהם במשך תקופת חיים אינו יכול לשחרר אותם מההכרח המשפיל של בקשת טובות מפקידים, כאילו שנים של תשלומים שנכפו על ידי המדינה למטרת ביטוח לימי זקנה היו כלא היו...
יזכור האזרח כי זה מה שקרה לאלה שהאמינו להבטחות.