תחרותיות ו/או שיתופיות
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 916
תחרותיות ו/או שיתופיות
על שיטת "הפרד ומשול" בכלכלה
ניגוד ענינים ו/או שיתופם? מהו העקרון היסודי יותר מבין השניים במציאות? על שאלה כמעט נצחית זו משיבים הפילוסופים תשובות שונות ומגוונות, הקובעות השקפות חיים וצורות ארגון שונות של הכלכלה.
אחד מנכסי צאן הברזל של הפילוסופיה הכלכלית השלטת בימינו הוא זה הנמצא בהנחה שבעולם הכלכלה ניגודי ענינים בין הגורמים המעורבים בה הם מובנים, כלומר מהווים את יסודותיו של עולם זה. תפישת ניגודי הענינים הזו רואה את הכלכלה כשדה קרב שבו נלחמים הכל בכל: העשירים בעניים, היצרנים בצרכנים, בעלי ההון באלה שאינם כאלה ועוד. מאידך, רואים הכלכלנים את התחרות החפשית כמה שעומד ביסודה של כלכלה בריאה.
ביחד עם תפישת הכלכלה כשדה-מאבק, הנחת היסוד של השיטה השולטת היא שיש ניגוד ענינים מובנה בין היצרנים לצרכנים – ולכן, שכל שיתופיות בין התעשיינים תהיה מכוונת ממילא כנגד עניניו של הצרכן. (ונראה שאיש אינו מבחין בסתירה שיש בין שיתופיות זו בין תעשיינים לניגוד עניניהם המוצהר, ומתוך כך: לאותה סתירה מוצהרת שיש בין עניניהם של היצרנים לצרכנים).
לאור זה, ובהנחה המקובלת בימינו שמתפקיד המדינה לדאוג למצב כלכלי בריא, מקיימת המדינה, כהנחייתה השלטונית, מדיניות של "הפרד ומשול", שמתפקידה לשמור על אש המריבה בין הגורמים בעלי הענינים המנוגדים, כדי שתמשיך "להחיות" את הכלכלה.
ברוח זו, אחת האידיאולוגיות המוצהרות העומדות מאחורי הניהול הכלכלי של המדינה היא עידוד התחרותיות. עידוד זה נתמך בסוכנות ממשלתית שמתפקידה לשמור על כך שגורמי התעשיה לא יוכלו לתאם ביניהם עמדות ולהקים בריתות.
זוהי למעשה הפעלתה המעשית של הפילוסופיה הטוענת לניגוד ענינים בין יצרן לצרכן, גם כאשר המעורבים אינם מבחינים בניגוד כזה ואפילו חושבים על שיתופיות. למעשה, קיימים במדינות של היום חוקים המחייבים את גורמי הכלכלה להיות שרויים במלחמה מתמדת גם אם הם מוצאים לנכון לשתף פעולה.
שאלה שיש לשאול היא האם אין חוקי הכלכלה חלים גם על סוכנויות הממשלה; האם משרדי הממשלה אינם מציעים שירות לאזרח, כלומר לצרכן המוצרים שלהם? האם הם אינם משתפים פעולה ביניהם? ואם כך, האם דבר זה חיובי? ואיך יתכן ששיתוף פעולה בין משרדי ממשלה הוא חיובי ובכ"ז אין הוא פוגע בעניניו של האזרח?
התשובה לכך חייבת להיות שבדרך פלאית כלשהי אין משרדי הממשלה, על אף שהם מצרים את צעדיו של האזרח בדרכים שונות, פוגעים בשום דרך בעניניו של האזרח.
למעשה, אף כי זה פשוט לא נכון עובדתית, כנראה שזה נתפס ככה. במלים אחרות, משרדי הממשלה נהנים בעיני האזרחים ממעמד שהוא מעין אקס-טריטוריאלי, כמו זה של האו"ם: הם נתפסים על ידי רוב בני האדם כגורמים "מחוסרי אינטרסים" או, במלים אחרות, שאין להם ענין ברווחים הנעשים על חשבון פגיעה באחרים.
כך, על רקע המצב שבו התפיסה השלטת בכלכלה היא תפיסת ניגוד הענינים, נהנה הממשל ממעמד חיובי, המשלים סימטרית את הסוחר; זה האחרון נתפס בצורה שלילית בשל היותו "בעל אינטרס" ואילו איש הממשל, שאיננו מחפש רווח לעצמו, מקבל מן האזרח אשראי מוסרי כמעט בלתי מוגבל.
באשראי זה אמור איש הממשל להשתמש כדי לזרוע פירוד בין אזרחי החברה – וזה מעלה שאלה מוסרית קשה לגבי הענין החברתי כולו: האם אין תכליתה של החברה עולם של ידידות, שלום וחברות, שמשמען שיתופיות.
הרי בזריעת ניגודים וסכסוכים בין גורמים כלכליים יש משום נסיון מוצהר להגן על האזרח מפני מסחר בלתי הוגן – אך האם אין גבול ומידה למאמץ להגן על ענינו של אזרח אחד אם בנסיון מתבצעת פגיעה בענינו של אזרח אחר.
כדי לבצע את תפקידו, איש הממשל מצטייד על ידי האזרח ברשיון ציד ויוצא אל עולם הכלכלה כשמשימתו, למעשה, לבצע צו של "הפרד ומשול"; הוא אמור להביא כל ניגוד ענינים בכוח למימושו בפועל ולהגדילו כדי לפתור את בעיית "מיעוט התחרותיות" בתחום.
להבהרת הבעיה המובנית יש לבחון מה שנראה כסתירה: הפילוסופיה הרואה את שדה המסחר כשדה של ניגוד אינטרסים תר אחרי איחוד אינטרסים בין סוחרים כדי לפגוע בו. קודם כל, איך יתכן שאנשי המסחר אינם רואים את ההפסד שבאיחוד אינטרסים זה? מן הסתם יש בכך רווח. שנית, האם אין בשיתופיות זו – ובשיתופיות בין בין בני אדם בכלל משום דבר חיובי ורווחי? אם כך, אולי יכולה שיתופיות כזו, בהקשרים מסויימים, להיות רווחית גם בין יצרן לצרכן?
ואולי העולם הכלכלי הוא , באופן יסודי, עולם של שיתוף פעולה? אולי הרווחיות היא יותר פועל יוצא של שיתופיות מאשר של ניגוד ענינים? אולי התחרותיות איננה מבטאת ניגודיות אלא שיתופיות, כמו, למשל, במאמציהן של חברות מתחרות להאכיל או להלביש אוכלוסיה מסויימת? האם הצלחתה של אחת מהן – ורווחיותה – פירושה ההפסד ההכרחי של מתחרתה?
כי אם מדידת הרווח וההפסד בכלכלה מתבצעת עפ"י יחסי ההשקעה-פדיון, אז הקשר בין מדידה זו לגורם מתחרה היא בעלת חשיבות משנית. אם כך הוא, אז קיומו של המתחרה, שלא כמו זה של לקוח-צרכן, איננו בבחינת הכרח כלל.
הבה נדמיין עולם דמיוני של רווחים ושל שיתופיות, שבו מרוויחים אנשים מרווחיהם של אחרים. בעולם כזה יתכן, אולי, שיש ליצרן משקאות אינטרס שמשקאותיו יהיו טעימים וזולים גם יחד, כי הדבר יגדיל את כמות המכירות שלו וכך גם את הרווח שלו. במצב כזה יש גם תואם ענינים בינו לבין לקוחותיו כי ככל שיהיו משקאותיו טעימים יותר וזולים יותר יהיו הלקוחות רבים יותר ויקנו יותר ממשקאותיו? בעולם זה יהיה אף תואם ענינים בין כל מגזרי המשק – ואף בין הממשל ליצרן, כי יש לממשל ענין שהיצרן ירוויח ככל היותר כדי להגדיל את נתח המס של הממשל?
אנו רחוקים מתפיסת עולם זה בדיוק כמרחק שבין תפיסת העולם כמורכב מניגודי ענינים ותחרותיות לבין תפיסתו כביטוי של שיתופיות ורווחיות. אך מה יהיה על תפישת ה"הפרד ומשול" הכלכלית אם יתברר באמת ששיתופיות מתאימה יותר למציאות מתחרותיות?
תחרותיות ו/או שיתופיות
על שיטת "הפרד ומשול" בכלכלה
ניגוד ענינים ו/או שיתופם? מהו העקרון היסודי יותר מבין השניים במציאות? על שאלה כמעט נצחית זו משיבים הפילוסופים תשובות שונות ומגוונות, הקובעות השקפות חיים וצורות ארגון שונות של הכלכלה.
אחד מנכסי צאן הברזל של הפילוסופיה הכלכלית השלטת בימינו הוא זה הנמצא בהנחה שבעולם הכלכלה ניגודי ענינים בין הגורמים המעורבים בה הם מובנים, כלומר מהווים את יסודותיו של עולם זה. תפישת ניגודי הענינים הזו רואה את הכלכלה כשדה קרב שבו נלחמים הכל בכל: העשירים בעניים, היצרנים בצרכנים, בעלי ההון באלה שאינם כאלה ועוד. מאידך, רואים הכלכלנים את התחרות החפשית כמה שעומד ביסודה של כלכלה בריאה.
ביחד עם תפישת הכלכלה כשדה-מאבק, הנחת היסוד של השיטה השולטת היא שיש ניגוד ענינים מובנה בין היצרנים לצרכנים – ולכן, שכל שיתופיות בין התעשיינים תהיה מכוונת ממילא כנגד עניניו של הצרכן. (ונראה שאיש אינו מבחין בסתירה שיש בין שיתופיות זו בין תעשיינים לניגוד עניניהם המוצהר, ומתוך כך: לאותה סתירה מוצהרת שיש בין עניניהם של היצרנים לצרכנים).
לאור זה, ובהנחה המקובלת בימינו שמתפקיד המדינה לדאוג למצב כלכלי בריא, מקיימת המדינה, כהנחייתה השלטונית, מדיניות של "הפרד ומשול", שמתפקידה לשמור על אש המריבה בין הגורמים בעלי הענינים המנוגדים, כדי שתמשיך "להחיות" את הכלכלה.
ברוח זו, אחת האידיאולוגיות המוצהרות העומדות מאחורי הניהול הכלכלי של המדינה היא עידוד התחרותיות. עידוד זה נתמך בסוכנות ממשלתית שמתפקידה לשמור על כך שגורמי התעשיה לא יוכלו לתאם ביניהם עמדות ולהקים בריתות.
זוהי למעשה הפעלתה המעשית של הפילוסופיה הטוענת לניגוד ענינים בין יצרן לצרכן, גם כאשר המעורבים אינם מבחינים בניגוד כזה ואפילו חושבים על שיתופיות. למעשה, קיימים במדינות של היום חוקים המחייבים את גורמי הכלכלה להיות שרויים במלחמה מתמדת גם אם הם מוצאים לנכון לשתף פעולה.
שאלה שיש לשאול היא האם אין חוקי הכלכלה חלים גם על סוכנויות הממשלה; האם משרדי הממשלה אינם מציעים שירות לאזרח, כלומר לצרכן המוצרים שלהם? האם הם אינם משתפים פעולה ביניהם? ואם כך, האם דבר זה חיובי? ואיך יתכן ששיתוף פעולה בין משרדי ממשלה הוא חיובי ובכ"ז אין הוא פוגע בעניניו של האזרח?
התשובה לכך חייבת להיות שבדרך פלאית כלשהי אין משרדי הממשלה, על אף שהם מצרים את צעדיו של האזרח בדרכים שונות, פוגעים בשום דרך בעניניו של האזרח.
למעשה, אף כי זה פשוט לא נכון עובדתית, כנראה שזה נתפס ככה. במלים אחרות, משרדי הממשלה נהנים בעיני האזרחים ממעמד שהוא מעין אקס-טריטוריאלי, כמו זה של האו"ם: הם נתפסים על ידי רוב בני האדם כגורמים "מחוסרי אינטרסים" או, במלים אחרות, שאין להם ענין ברווחים הנעשים על חשבון פגיעה באחרים.
כך, על רקע המצב שבו התפיסה השלטת בכלכלה היא תפיסת ניגוד הענינים, נהנה הממשל ממעמד חיובי, המשלים סימטרית את הסוחר; זה האחרון נתפס בצורה שלילית בשל היותו "בעל אינטרס" ואילו איש הממשל, שאיננו מחפש רווח לעצמו, מקבל מן האזרח אשראי מוסרי כמעט בלתי מוגבל.
באשראי זה אמור איש הממשל להשתמש כדי לזרוע פירוד בין אזרחי החברה – וזה מעלה שאלה מוסרית קשה לגבי הענין החברתי כולו: האם אין תכליתה של החברה עולם של ידידות, שלום וחברות, שמשמען שיתופיות.
הרי בזריעת ניגודים וסכסוכים בין גורמים כלכליים יש משום נסיון מוצהר להגן על האזרח מפני מסחר בלתי הוגן – אך האם אין גבול ומידה למאמץ להגן על ענינו של אזרח אחד אם בנסיון מתבצעת פגיעה בענינו של אזרח אחר.
כדי לבצע את תפקידו, איש הממשל מצטייד על ידי האזרח ברשיון ציד ויוצא אל עולם הכלכלה כשמשימתו, למעשה, לבצע צו של "הפרד ומשול"; הוא אמור להביא כל ניגוד ענינים בכוח למימושו בפועל ולהגדילו כדי לפתור את בעיית "מיעוט התחרותיות" בתחום.
להבהרת הבעיה המובנית יש לבחון מה שנראה כסתירה: הפילוסופיה הרואה את שדה המסחר כשדה של ניגוד אינטרסים תר אחרי איחוד אינטרסים בין סוחרים כדי לפגוע בו. קודם כל, איך יתכן שאנשי המסחר אינם רואים את ההפסד שבאיחוד אינטרסים זה? מן הסתם יש בכך רווח. שנית, האם אין בשיתופיות זו – ובשיתופיות בין בין בני אדם בכלל משום דבר חיובי ורווחי? אם כך, אולי יכולה שיתופיות כזו, בהקשרים מסויימים, להיות רווחית גם בין יצרן לצרכן?
ואולי העולם הכלכלי הוא , באופן יסודי, עולם של שיתוף פעולה? אולי הרווחיות היא יותר פועל יוצא של שיתופיות מאשר של ניגוד ענינים? אולי התחרותיות איננה מבטאת ניגודיות אלא שיתופיות, כמו, למשל, במאמציהן של חברות מתחרות להאכיל או להלביש אוכלוסיה מסויימת? האם הצלחתה של אחת מהן – ורווחיותה – פירושה ההפסד ההכרחי של מתחרתה?
כי אם מדידת הרווח וההפסד בכלכלה מתבצעת עפ"י יחסי ההשקעה-פדיון, אז הקשר בין מדידה זו לגורם מתחרה היא בעלת חשיבות משנית. אם כך הוא, אז קיומו של המתחרה, שלא כמו זה של לקוח-צרכן, איננו בבחינת הכרח כלל.
הבה נדמיין עולם דמיוני של רווחים ושל שיתופיות, שבו מרוויחים אנשים מרווחיהם של אחרים. בעולם כזה יתכן, אולי, שיש ליצרן משקאות אינטרס שמשקאותיו יהיו טעימים וזולים גם יחד, כי הדבר יגדיל את כמות המכירות שלו וכך גם את הרווח שלו. במצב כזה יש גם תואם ענינים בינו לבין לקוחותיו כי ככל שיהיו משקאותיו טעימים יותר וזולים יותר יהיו הלקוחות רבים יותר ויקנו יותר ממשקאותיו? בעולם זה יהיה אף תואם ענינים בין כל מגזרי המשק – ואף בין הממשל ליצרן, כי יש לממשל ענין שהיצרן ירוויח ככל היותר כדי להגדיל את נתח המס של הממשל?
אנו רחוקים מתפיסת עולם זה בדיוק כמרחק שבין תפיסת העולם כמורכב מניגודי ענינים ותחרותיות לבין תפיסתו כביטוי של שיתופיות ורווחיות. אך מה יהיה על תפישת ה"הפרד ומשול" הכלכלית אם יתברר באמת ששיתופיות מתאימה יותר למציאות מתחרותיות?