קוים לדמותו של הבוזז

| הדפסה |

פרטים: עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37; כניסות: 699

הבחנה חשובה שהעניקה לנו הפילוסופית הגדולה של המאה ה20, אין ראנד, היא שמבחינה אתית-פוליטית קיימים שני סוגי בני אדם: יצרנים ובוזזים.

חלוקה זו איננה קולקטיבית אלא אינדבידואלית והיא נתונה לחלוטין לרשותו ובחירתו של היחיד האנושי; כל אדם בוחר אם לחיות חיי יצרן או בוזז.

חיי בוזז אינם חיי אנוש אמיתיים: בזמן שחיי אנוש הם חיי עצמאות, עמידה על שתי רגליים, חיים של חופש מתלות ומימוש מתמיד של בחירה עפ"י הרצון האישי של היחיד, אין כל אלה בגדר האפשרי למי שבוחר בחיי בוזז, כי הבוזז הוא איש של תלות – הוא תלוי ביצרן, כדי שיקיימו.

ההבדל בין יצרנות לביזה איננו של מידה אלא של עקרון מוסרי: הבחירה היצרנית היא בחירה של אדם המוכן להתמודד עם המציאות ולקיים את עצמו בכבוד. הבחירה הבוזזת היא זו של מי שבצורה זו או אחרת חי חיי תלות.

היצרנות היא הדרך לחיים. הביזה לא. מדובר בתנאי בל יעבור; גם אם היחיד האנושי אינו בוחר לייצר, הוא תלוי ביצירתם של אחרים. זו עובדה שאיננה ניתנת לערעור שחיי אדם דורשים התמודדות עם עובדות המציאות בצורה היסודית שלהם, שהיא חוקי הטבע.

אין אדם שאינו זקוק ללחם ולחם אינו ניתן להשגה על ידי ביזה בלבד. כל הערכים היסודיים שהאדם זקוק להם בחיים מקורם ביצרנות: מזון, בגד, בית או ידע מופשט, הם כולם תוצרים של תהליכים ופעולות אנושיות הצורכות בחירה, מחשבה וזמן. היצרן מפיק את ערכיו מהיחס בין כוחו היוצר לעובדות המציאות.

לכאורה, נראה כי הבוזז יכול לקחת מן היצרן את כל הנחוץ לו ולחיות חיים שלמים המבוססים על ביזה, על ידי שליטה בחייו של היצרן; אך המציאות היא רוחנית ביסודה, ושום אדם, שהוא המהות הרוחנית ביותר במציאות, אינו יכול לעקוף עובדה זו, שמשמעותה היסודית היא שמכיוון שסיפוקיו של האדם כאדם אינם נמצאים בתחום החומר, הוא מוגבל מבחינת המידה שבה הוא יכול להצליח בביזה, שהיא, ביסודה, חמרית; אדם יכול להצליח להשתלט על נכסיו של אדם אחר, אך הוא אינו יכול להשיג את מידת הסיפוק של היצרן שנהנה ממוצריו.

גם אדם שחייו מבוססים על כך שאחרים מפרנסים אותו, צריך להעניק להם שווה ערך תמורת פרי יצרנותם; שווה ערך זה אינו חייב להיות חמרי, אך הוא חייב לנבוע ממנו באמצעות בחירותיו. כך הוא המצב לגבי ילדים שהוריהם מפרנסים אותם, או איש רוח שהציבור תומך בו בשל פעולותיו הרוחניות. בכל מקרה, הוא מהווה את המקור לערכים שבשלהם הוא נתמך ולמעשה, בעצם עובדה זו הוא בעל עצמאות קיומית.

האושר, המבוסס על ההכרה של היחיד במעשי ידיו או בהצלחותיו בתחומים שנובעים ממנו באופן בלעדי, כמו הקמת משפחה, חברה ויחס אוהב של ציבור, נמצא, למעשה, מחוץ להישג ידו של הבוזז. גם אם ניתן להשיג ערכים חמריים על ידי אלימות, המציאות איננה מאפשרת להשיג אושר על ידי ביזה.

דבר זה מכריח את הבוזז לעלות בסולם הביזה מן החומר לרוח כדי להשיג את אשרו במרמה באמצעות ערכים מופשטים כמו הערכה, כבוד ותחושת אדנות, הנובעים מהערצת אחרים. כדי לעשות זאת, הוא מציג, לעתים קרובות, חזות של מי שאינו נוגע בעולם החומר והענין האישי. בוזזי רוח רבים מציגים עצמם כלפי חוץ כמסתפקים במועט וכבעלי רכוש דל כדי לשכנע ציבור מאמינים כי הם בעלי אופי נאצל, אלא ששוב, אין בכוח פעולה כזו לקנות לו אושר; המציאות אינה מאפשרת לבוזז רוחני את הסיפוק שיש למי שערכיו אינם נובעים מהונאת קהל אלא מהישגים אובייקטיביים.

אם חפץ אדם בחיי אדם מאושרים, עליו לבחור לייצר, בצורה זו או אחרת, ערכים שיש בהם משום קיום והצדקה עצמיים. הוא צריך להיות במעמד שבו יכולה אישיותו לומר אל מול מראת המציאות: "אני" מתוך גאווה בעמל כפיה.

ההבדל בין היצרן לבוזז בא לידי ביטוי ברור ביותר ברמה הפסיכולוגית: בזמן שהיצרן נהנה מבטחון עצמי פנימי, הנובע מעצמאותו, סובל הבוזז ממחסור מתמיד בסיפוק ובשל כך עליו לדאוג ולייצר תמיכה קבועה לאישיותו מן החוץ. הדבר בא לידי ביטוי בתלותיות פסיכולוגית, המתנגשת עם העובדה שפעמים רבות הבוזז נמצא בעמדת שליטה פוליטית שבאמצעותה הוא יכול להשיג משאבים שאין באפשרות אחרים להשיג.

לכן, הדמות הנפוצה בחיים החברתיים שלנו היא דמותו של המדינאי, שברשותו יכולת לחיות ברמה גבוהה ביותר, אף גבוהה בהרבה מבני אדם שיש ברשותם עושר חמרי גדול משלו, אך עם זאת הוא תר באופן קבוע אחר חיזוקים והצדקות ציבוריות למעשיו; אדם כזה תלוי ביותר במה שנאמר אודותיו על ידי אנשי החברה ולעתים קרובות הוא חסר חוט שדרה עצמאי מבחינת תפישת מציאות וקל להניאו מעמדותיו.

מנוגד לו הוא היצרן, אשר מייצג את רוב הציבור; לעתים קרובות הוא נחבא אל הכלים מבחינה חברתית ומבלה את חייו באלמוניות המתאימה את עצמה לתנאים ולאפשרויות המוצעים לו על ידי המציאות. לעתים קרובות אין הוא נוטה למשרה ציבורית ואף כי הוא מתאים להחזיק בתפקידים מורכבים אין הוא נמשך לעסוק בעניני ציבור וגם אינו מתרשם מהמידה שבה שאנשים מעריכים אותו.

הערכתו האובייקטיבית של היצרן טובה ויעילותו גבוהה יחסית ליעילותו של הבוזז. ההבדל העקרוני בין שניהם הוא בכך שבזמן שהיצרן עוסק עם המציאות העובדתית ואתגריה, עסוק הבוזז בהתייחסות לדבר שבו הוא תלוי לצורך קיומו – החברה הסובבת אותו. עם זאת, חשוב להיות מודע לעובדה שמכיוון שהיצרנות, ביסודה, היא תנאי קיומי, הבוזז איננו יכול לבטלה אלא רק להעבירה למימד אחר; משמעות הדבר היא שבמקום להתעמת עם המציאות החיצונית ולהפיק ממנה מוצרים, מתעמת הבוזז עם מציאות שונה, שגויה, של החברה או של תדמית פנימית שלו – ורואה את תמונות המציאות האלה כמה שממנו צריך הוא להפיק את המוצרים שעליהם יחיה. כך, למעשה, גם אם אין הבוזז יכול לבטל את עובדת התנאי המטפיזי האובייקטיבי, הוא מתחמק מכך פסיכולוגית על ידי יצירת מימד מלאכותי סובייקטיבי.

את המימד הזה משרת הבוזז ברמה הפוליטית, כאשר הוא כופה את דעתו על בני אדם אחרים או נכנע לכך שהוא חלק מחברת כפיה, הנכנעת ללחצים ציבוריים יותר משהיא מצייתת לחוקי המציאות. במובן זה, מהווה הבוזז גם המשרת – ובדרך כלל המייסד – של חברה בוזזת ושל הדורות הבאים של ביזה עתידה.