קווים לפסיכולוגיית הבוזז
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 667
קווים לפסיכולוגיית הבוזז
הרגש הראוי לביזה מוטבע בשורש המלה עצמו: בוז. אך בוז זה איננו פוליטי אלא מטפיסי. במידה והשפה משקפת מציאות אובייקטיבית מטפיסית היא מגלמת קודם כל וראש לכל יחסי אדם-מציאות. יחסי אדם-אדם מושלכים מאוחר יותר כפועל יוצא מבחינה היררכית. מכאן ניתן להסיק כי הבוז הוא קודם כל ובעיקרו של דבר של הבוזז לעצמו.
מקור הבוז כרגש הוא בזיהויו העצמי של הבוזז מהות שאיננה מותאמת למציאות מבחינת כושרה להישרד ומתלותה של ישות זו בישויות אחרות לצורך שרידותה. כשמופנה הרגש הזה כלפי עצמיותו של היחיד, יהיה המקום להימלט אליו בכדי שלא לחוות את הכאב הרגשי הזה - החברה.
אם לא היה הדבר כך, לא היה היחיד הבוזז מבצע מאמצים גדולים כל כך להסתיר את משמעותם הלא מוסרי של פעולותיו. דבר זה, הנראה כלפי חוץ כפעולה שמטרתה להתחמק מעונש חברתי או ממעצר על ידי אנשים אחרים, הוא למעשה קודם כל נסיון להסתיר את אי המוסריות מפני העצמיות – ונסיון להצדקה עצמית.
לרוב, הבוזז מסביר לאחרים שהוא מוסרי. זהו גם הקשר שלו למטפיסיקה חברתית, שבה הוא אוחז פעמים רבות; כמטפיסיקן חברתי הוא מניח כי מכיוון שהמציאות היא חברתית הרי די בשינוי דעות האנשים בכדי שהמציאות כולה תשתנה לטובתו. הוא מניח, בחלק מסוים של נפשו, כי אם די אנשים יקראו לשחור "לבן" ילבינו חטאיו כשלג. שיטה נוספת ומתוחכמת יותר, הנפוצה בימינו, היא לשכנע את הקרבנות שרכושם איננו שלהם אלא של החברה - כלומר: הכחשת תוקף הרכוש האישי לטובת רכוש חברתי ציבורי.
את היקפה של שיטה זו מבחינה חברתית כולנו חשים במרחב הטיעון הסוציאליסטי, המתבסס על המסורת הנוצרית המקורית, שבה אחז ישו ב"ברית החדשה", בה ציווה לאנשי קהילתו לוותר על רכושם הפרטי. במובן זה, מתאחד הבוזז נפשית עם הדברים.
למעשה, הבוזז מפיק את הרעיון מכך השצליח לשכנע אדם אחד לשנות את דעתו. הוא לא חשב על כך שמסננת הניפוי עבדה ביעילות בכל כיוון: שמי שלא הסכים לדבריו היה בדיוק זה שראה את טעויותיו ומי שהסכים העיד על עצמו שאיננו ברמת אבחנה גבוהה - במקרה הטוב. זהו המקרה שבו הרמאי כורת ברית עם השוטה, שבה שניהם מתחייבים שלא לגלות איש לרעהו מה שיבזה כל אחד בפני עצמו. כך, בקשר נסתר ולא מוצהר, נשמרת ברית של "שמור לי ואשמור לך" אשר מקבעת את שיתוקו של העולם מבחינה הכרתית.
עד כמה שמדובר בחברה שבה מעוניין הבוזז לשלוט, הבוזז הרעיוני מנסה לפעול בשיטת "הפרד ומשול" ומנסה להשמיץ יצרן באזני שותפיו, מכריו ולקוחותיו בכדי שאלה ינתקו עימו מגע, יעברו לצידו של הבוזז ויותירו את היצרן בבדידותו. בהקשר זה הבוזז נופל בפח דומה לזה שבו נפל לפני כן: הוא יצליח במזימתו עם השוטים, התמימים וחסרי הנסיון. הוא יצליח חלקית ולזמן קצר שכן מערכות היחסים שהוא יכול לפתח הן ביזתיות בעיקרון ולא יצרניות ושיתופיות - אך כאשר הוא ירצה להשלים את המשימה הוא לא יצליח מכיוון שאז הוא ייתקל באנשים פחות תמימים, חכמים יותר - ובעלי נסיון רב יותר, אנשים מצולקי נסיון שחוו יותר מפעם אחת את חויית ה"אני אומר לך משהו רע עליו ואתה אל תגלה...".
הדבר חמור במיוחד כשהדבר בא במופגן בצורת ב המלעיז באזני ג אודות א בו בזמן שב חי בזכותו של א ובלעדי א לא היה לו לב קיום. היכן מצליח המעשה הזה? היכן שג הרשה לעצמו להתחבר עם ב מבלי שזיהה את הקשר ההכרחי לא. דומה הדבר להתחברות עם שודד על סמך זהבו מבלי לעסוק בזיהוי מקור עשרו, שהוא היצרן. זה קורה בחיי אלה הנוהים להתרועע עם אנשים השייכים לפוליטיקה הגבוהה ושאר שועי ארץ, שהם, למעשה בוזזים בחומר וברוח – וגם כאשר מזימתם מצליחה הם מוצאים עצמם ניצבים לפני שוקת שבורה של יחסי אנוש שהם חסרי כוח ליצירה אמיתית.
ולכן, בכל אחת מדרכי ההתמודדות הללו עם הבעיה היסודית של העמידה מול המראה, לא מצליח הבוזז, בסופו של דבר, להתחמק מכך שאין הוא מהות עצמאית בעלת קיום יחידאי במציאות – ועליו לבלות חיים שלמים של הגנה על שקר. בספרה "אטלס" מראה אין ראנד איזו השקעת משאבים פסיכולוגית עצומה נדרשת לבוזז כדי להציג את עצמו כיצרן בעל זכויות לפני בני החברה שבה הוא חי. למעשה המחיר שעליו משלם הבוזז על עובדת היותו כזה הוא המחיר של "חיי שקר" במובנם העמוק ביותר: בכך שאין הוא יכול ליהנות באופן חופשי, ישיר וגלוי מן החיים בצורה האפשרית לאדם עצמאי, המתקיים כתוצאה מיצרנותו.