נכי הרוח

 

נכי הרוח

על הקשר בין הפוסט מודרניזם ואולימפיאדת הנכים

רבים הם המברכים על קיומה של אולימפיאדת הנכים ורואים אותה כדבר חיובי, אך בדיקת הרעיון שביסודה יציגה כתוצר של מחדל רוחני יסודי האופייני לתקופתנו – המחדל של תפישת האדם כמהות חומרית, שהיכולת הגופנית היא המאפיין הראשי שלה. בזמן שפציעה או נכות נגרמות על ידי פגעי גורל שלנפגע מהם אין שליטה עליהם, מייצג הרעיון שעליו בוססה האולימפיאדה המודרנית בכלל וזו של הנכים בפרט את נכות הרוח. להבדיל מנכות גופנית, נכות רוחנית איננה אלא מיסוד של טעות השקפה וככזו היא איננה הכרחית כלל – וקל וחומר כאשר היא פועלת כמכשיר להפצת רעיון מוטעה.

אולימפיאדת הנכים היא מוסד שהרעיון שהוא מייצג הוא שעובדת מגבלתו הגופנית של האדם אינה מונעת ממנו להגיע להישגים משמעותיים בתחום היכולת הגופנית. לכאורה מהווה עקרון זה סמל לרוחו הבלתי נכנעת של האדם, כשם שהיכולת הגופנית הזוכה לתהילה בספורט מסמלת את היכולת הרוחנית של האדם, אך למעשה, מהווה תחרות של נכים עלבון לאדם, כי היא מצהירה שיכולת הגוף היא הדבר היחידי שיש לו לאדם. עלבון זה גדול במיוחד כאשר פונים לנכה ואומרים לו שהיכולת האנושית היסודית היא היכולת הגופנית, במקום להדגיש דווקא את העובדה שנכותו אינה פוגעת ביכולותיו הרוחניות.

במובן זה מהווה ארגון תחרויות בין נכים צעד נוסף בהתדרדרות התפיסה המודרנית את האדם, שבאה לידי ביטוי בחידוש-כביכול של האולימפיאדה הקלאסית, מה שמלכתחילה מהווה כתם גדול על תפישת המהות האנושית, באשר הוא מצמצם את כל הערכת האדם, שיכולתו הרוחנית היא היכולת המיוחדת לו, לרמת הדרגה הגופנית, המבטאת את ראייתו העכשווית כגוף.

הצורה העכשווית של המשחקים העתיקים מהווה חטא ליכולת האנושית ולאמת ההסטורית גם יחד, כי האולימפיאדה ביוון העתיקה לא הגבילה, כמו זו המודרנית, את התחרות על היכולת האנושית לתחום הגוף. ביוון העתיקה, שהמאפיין את תרבותה היה היכולת הרוחנית של האדם, היתה היכולת הגופנית רק אחד מההיבטים שבהם נבחר בעל היכולת האנושית. למעשה, בהתאם לרוח התרבות היוונית ולאידאל ההרמוניה הקלאסית התקיימו באולימפיה גם תחרויות מוזיקליות-מקהלתיות, הופעות תיאטרליות, נאומים פילוסופיים וכדומה. במובן זה היה האדם שנתפש על ידי התרבות הקלאסית מהות רוחנית ביסודה, על אף הפרסום שנחל ההיבט התחרותי הגופני.

האולימפיאדה היוונית נחלה את תהילת העולם שלה דווקא בשל העובדה שהעניקה למשחק הגופני, מעמד של סמל כלל-עולמי, המסמל את היכולות האנושיות שאינן מוגבלות על ידי לאומיות, גזע, מעמד או מוצא. במונחים של ימינו היה זה פלורליזם חדשני, אך שלא במונחים של ימינו התבסס זה על אמיתות מוחלטות, מוקפדות, שהספורט סימל את מוחלטותן בצורה שגישת ימינו לאמת אינה מאפשרת זאת: בהתחרויות שנערכו באולימפיה היה יכול מלך להתחרות בפשוט-עם, אך איש מהם לא זכה ב"הנחות" כלשהן מתוקף מעמדו ושניהם היו צריכים להוכיח את יכולתו האישית. בהקשר זה, היווה הכושר הגופני את המוחלט שקבע בין אנשים שונים את דרגת הישגיהם.

הנכות הרוחנית האנושית בתחומי תפישת היכולת הרוחנית האנושית הביאה לפירות ביאושים חמורים בתרבותנו והדבר הראשון המהווה סמל לכך הוא האולימפיאדה: האולימפיאדה המודרנית, החדשה, העלתה על נס את היכולת הגופנית האנושית ובכך גרמה לעולם כולו לבחון את הישגי נציגי אומות העולם על פי ערכי הגוף. גורמים טכנולוגיים כמו אפשרויות מדידה מתוחכמות הביאו למצב שבו מבחינים בין מתמודדים שאין, למעשה, הבדל בין הישגיהם בהבדלים של אלפיות שניה, כאלה שהעין האנושית אינה מסוגלת לתפוס – ולהשלכות רבות נוספות ממין זה, אשר נובעות מהגבלת כל הקידמה האנושית למסגרות של פעילות גופנית.

בהקשר זה, יש דמיון לא מקרי בין יצירת מסגרות המתאימות לנכים, שמטרתם המוצהרת ליטוע בפגועי גורל גאווה לגבי הישגים שמלכתחילה אינם מסוגלים להגיע לכאלה של בני אדם בריאים, לבין השוויוניות כביכול בין בעלי דעה שונה, הנובעת מהגישה הפוסט-מודרניסטית, הקובעת כי יש לכל דעה מעמד לגיטימי. בזמן שכל נכה היה מחליף בשמחה את המדליה שקיבל בתחרות שבה ניצח נכה אחר במצב של בריאות גופנית, אין נכי הרוח שבין ההוגים מוכנים להסכים על קיומה של אמת מוחלטת, שלאורה יש למדוד את כל הדעות והמחשבות.

תרבות של אומות ומדינות המעלה על נס את מדינת הרווחה, שבה מקבל (כביכול) הנזקק את מלוא צרכיו היא תוצר המחשבה שהפילוסופיה אינה אלא מדינת הרווחה של המלומדים, שבה נותנים לכל בעל מלה מעמד "שויוני" של בעל דעה, כסעד רוחני – ושאף המחזיקים בעמדות שקריות, הזויות ובלתי-שייכות, מוגנים ב"כבודם" מפני הלוחמים לאמת המוחלטת. בתרבות זו אלה האחרונים הם הזוכים לגינוי כללי, כאילו, כביכול, הם הפוגעים במעמדם של "מיעוטי היכולת" – אלא שהטעות האופיינית לכל אלה היא אחת: ראיית האדם כגוף ולא כרוח.

והנה בא אלינו בצעדי ענק השלב הבא של השחיתות העולמית בצורת האולימפיאדה שעומדת להיערך בסין. הארגון האולימפי הכלל-עולמי, המשליך את יהבו על יכולת הארגון של הדיקטטור הענק, אינו רואה שום סתירה בעובדה שחגיגת היכולת הגופנית האנושית שאמורה להיערך בסין גובה כבר היום קורבנות רבים בנפש מהאוכלוסיה האזרחית הסינית, שחלק ממנה מגורש ממקום מגוריו על ידי התכנון הריכוזי הדורש מקום להקמת עיר המשחקים המודרנית שבה ידורו אורחי האולימפיאזה העתידה.

שלא לדבר על כך שהמשטר הסיני, זה שאמור לארח את המשחקים העתידיים ובכך לייצג את ערכי האולימפיאדה מציג כבר היום קבל העולם כולו את העובדה שאין הוא רואה בגוף האדם סמל ליכולת הרוחנית האנושית אלא מכשיר שבו הוא משתמש לצרכיו הפוליטיים בצורות שונות של דיכוי מחריד. העובדה שאין העולם קורא לסדר את המשטר הדוחף לסתירה הברורה הזו, בין שירת התהילה לגוף האדם לבין הפגיעה בזכויותיו, מהווה אף היא דוגמה למצבה המתדרדר של האנושות בתחום הבנת האדם.

מה שנמצא היום בין הכרתה הלקויה של האנושות בערך האדם כבערך מוגבל לבין הכרה מחודשת בהיותו מהות רוחנית בעלת יכולת אינסופית, הוא הכרה מחודשת ברעיון של אמת מוחלטת, הגוברת על כל האחרות – ושל צדק הנובע ממנה. סוג כזה של הכרה הוא זה שיכול להביא לתפיסה חדשה והערכה חדשה של היכולת האנושית. במיוחד יביא הדבר להבנת האדם – וכל אחד ואחד מבני האדם – כמהות בעלת זכות קיום עצמאית וכשרים המיוחדים לה, אשר לשום כוח תרבותי אין זכות לפגוע בו או לערער עליו.

נתונים נוספים