כוחו של הרע

• | הדפסה |

פרטים

עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37

כניסות: 740

 

כוחו של הרע

התפיסה המציאותית מניחה סימטריה בין מגמות המוסר והיכולת, שלפיה ככל שאדם מוכשר יותר ולפיכך שולט יותר במציאות הוא גם טוב יותר (לפחות מבחינה פוטנציאלית), אך יש הסוברים כי כשרון עשיה תואם התדרדרות מוסרית – ועדות לשכיחותה של גישה זו קיימת בהופעות רבות של דמויות המשלבות איכות טכנית גבוהה עם רוע.

מבחינה תרבותית הצליחה המגמה הנוצרית לשכנע את הציבור המערבי כי יש קשר בין העולם הזה לחומריות ולפיכך שיש קשר בין שליטה בחומר לבין אי מוסריות, מה שמקנה לוירטואוזיות כבר מאז פגניני מעמד של חשד בקשר עם השטן ובכלל עושה להגיוני בחוגים מסויימים כי אם ניחן אדם בכוחות שליטה טובים בעולם הזה יהיה לו קשר עם הרוע.

בהקשר זה עושות מדינות עריצות או ממשלים ריכוזיים רבות כדי לתמוך בתודעת הציבור את המיתוס הזה, על ידי גיוס לצרכיהם את המוכשרים והמיומנים שבנתיניהן כדי לנצל אותם לצרכיהן. זו הסיבה שבגללה ניתן למצוא בחלונות הגבוהים בני אדם רבים בעלי יכולות טכנולוגיות גבוהות, אשר מעדיפים את הבטחון שבמשרה ממשלתית על פני חוסר הבטחון של השוק החופשי - במיוחד כאשר זה האחרון נדשלט על ידי הראשון.

באמצעות המחשבה שהרע חזק חודרת ההנחה המהופכת סימטרית שגם החזק רע – נוסחה אשר כמו כל נוסחה, היא תוצאה של היות כל מטבע בעלת שני צדדים. בהקשר זה מטילים אלה החוששים מכוחו של הרע האשמה ברוע גם על מי ש"חטא" בבעלות על כוח. לפיכך, אחד התוצרים המובהקים של גישה זו ניתנים לזיהוי בתרבות באמצעות האשמת בעלי יכולת בתחומים שונים כאילו אינם מוסריים.

את חוזקו (לכאורה) של הרוע מעודדת האמנות כשהיא מציגה - מתוך ההנחה של "צרכים דרמטיים" - את הרוע כבעל כוח. אחת מבעיותיה של גישה זו טמונה בעובדה שעליה בסולם הדרגות של ארגון כלשהו מחייבת עליה במידת הידיעה והיכולת וזו – בניגוד להנחה שהיכולת והמוסריות עולות בקנה אחד- מחייבת עליה במידת המוסריות. על כן, מפגש בין טוב ורע ששניהם ברמת ידע גבוהה יחייב תחושת התנצלות וקרבה של הרע לטוב, וזו מחייבת ידיעה מתגברת של הרע שהטוב בעל מידת ידע יותר גדולה משלו – ושהטוב מחזיק את מפתחות ישועתו.

אין לאדם אפשרות להיות רע ולהרגיש חופשי. בדוגמה לצורך הענין מעבודות אין ראנד כדאי לראות את משיכתו של אנדרי לקירה ב"אנו החיים" ואת התנצלויותיו של ואיננד לדומיניק ורוארק ב"כמעיין המתגבר". באלה ממחישה ראנד כי פעולה מוסרית שלילית של אדם מכניסה אותו למצב של חולשה הכופה עליו צורך בהתנצלות, בשל הפקפוק העצמי המחוייב מתוקף ההתרחקות מן המציאות.