הקרבה: הרעיון וחיי היחיד
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 687
הקרבה: הרעיון וחיי היחיד
ברגע שמסכימים בני אדם עם הרעיון שלעתים אין ברירה אלא להקריב מישהו נוצר המצב שמוזכר בבדיחה הידועה של ברנרד שואו, האומר לאשה "מה את אנחנו כבר יודעים, עכשיו אנחנו מתווכחים על המחיר" – הרעיון הפך לעקרון. כשהפך רעיון, באמצעות הסכמה, לעקרון, הופכת כל בעיה מסויימת לשאלה של מספרים ולמעשה לצורה של אלימות, כי המספרים מבטאים עוצמה כמותית ולא עקרונית.
בענין זה אין הקצינים הנאציים, אשר החליטו כי מוטלת עליהם חובה להשתתף בהקרבת חייהם של בני אדם (אחד או מליונים) שונים, עקרונית, מקצינים אמריקאיים או ישראלים – כל עוד ויתרו כולם על ראיית היחיד האנושי כמייצג עקרון מקודש, שאסור להקריבו או להתפשר עליו, ולא משנה כמה עומדים מולו.
אם בני אדם מותרים על עקרון היחיד האנושי - הם מסכימים ותומכים בהחלטות שמביאות להרג בני אדם ללא ידיעתם, ללא הסכמתם - ובעיקר בניגוד לרצונם. אין זה משנה, לצורך הענין, שאנשים שמסכימים עם עקרון ההקרבה. לעתים הם גם מסכימים, בהקשרים מסויימים, גם לכך שהם עצמם יהיו מוקרבים.
בהקשר זה מן הנמנע הוא שלא להדגיש את ההבדל הקיים בנושא זה בין הנצרות, המעלה על נס את עקרון הקרבת האדם, כאשר היא מייחסת את ראייתו כצודק לאל – וזאת בניגוד ליהדות, האוסרת באופן מוחלט וחסר פשרות על קרבנות אדם. מבחינה זו יש הבדל עקרוני בין חברה פראית, אוכלת אדם, אשר אינה מעריכה את חיי היחיד, לבין חברה אנושית ראויה לשמה, שבה חש היחיד כי חייו בטוחים.
רק בחברה שבה נדחה על הסף רעיון הקרבת האדם, אפילו אם מדובר בהקרבה עצמית, יכול אדם לחיות חיים הראויים לאדם. אחרת, כל חברה שבה מקובל על בניה שיש ערך גבוה מחיי היחיד, היא כזו שבה כל היחידים נמצאים כל העת בסכנה שחייהם יוקרבו למען חייהם של אחרים.