הבעייה הרוחנית של הסוציאליזם

| הדפסה |

פרטים: עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37; כניסות: 561

במדינה הסוציאליסטית של זמננו מקובל להניח כי בין תוצר העבודה הפיזית והפועל שליד המכונה שהפיקה אותו יש קשר זכויות בלתי מעורער וניתן לראותו כעובדה יסודית מוגמרת. בו בזמן, הקשר של המוצר עם מנהל המחלקה כבר צורך הצדקה, הקשר של המוצר עם מנהל המפעל ו/או בעליו מפוקפק לגמרי והקשר עם ההוגה הראשון של רעיון המוצר הוא ענין לנושא פילוסופי שיכול להיות מוכרע רק על ידי מאבק "פועלי-דמוקרטי". ביסוד הבעייה הקושי לראות את הקשר הרוחני. צורה נוספת של קושי זה היא הקושי בראיית הסוחר כאדם יצרני. לסוחר יצא באלפיים השנה האחרונות שם רע שאפלטון, ישו ומרכס שותפים בחלקה הגדול של האחריות בענין זה.

ההנחה שמסחר איננו ייצור והוא אף מנוגד לו היא הנחה חמרנית-סוציאליסטית מסוכנת אשר נותנת את המסחר בידי המדינה כאילו מדובר בגורם משחית אשר לאנשים בעלי אינטרסים פרטיים אסור לעסוק בו. הדבר נובע בדיוק מן העובדה שבזמן שבו יש קשר פיזי ישר בין היוצר בחומר ליצירתו המסויימת, הסוחר איננו קשור חמרית למושא היצירה החמרית ועל כן פוטנציאל העיסוק שלו באובייקטים גדול הרבה יותר. טרקטור, כסא או עגבנייה, הם עבור היצרן יחידות שהוא נוגע בהן בידיו והוא מחוייב, על כן, להיות צמוד לדבר ברמה חמרית ועל-כן נקודתית. הסוחר, לעומת זאת, יכול לטפל בכמות אינסופית של פריטים מתוך עיסוק חשבונאי ברמה המושגית ומבלי להיזדקק למגע היד. אך דווקא דבר זה, המאפשר לסוחר היקף גדול יותר של טיפול במהויות מזה שיש למפעיל המכונה, מרחיק אותו בעיני המטריאליסט (שלפי תפיסתו החומריות היא הקובעת את אופי המתרחש) מקשר של זכות עם מושא העיסוק שלו.

על המסחר יש להיתפש כייצור - וכצורה הנעלה ביותר של הייצור – כייצור הרוחני, כלומר: כהתאמת המוצר לצרכן במובנה העמוק ביותר. התאמה זו לא תיתכן בלעדיה שום יצרנות שיוצאת מגדר ד' אמותיו של היצרן. רק בהקשר כזה יכולה להיות התאמה בין היצירה לבין הצורך הרוחני של הצורך אותה. ספר, סימפוניה, או רעיון מופשט אינם יכולים להיות מותאמים לצורכים אותם כמו חולצה או ככר לחם.

האדם מתקדם כאשר הוא נע מרמת הייצור ההכרחי לשרידותו החמרית לרמת הייצור ההכרחי לצרכיו הרוחניים ואז לרמת הייצור העשוייה להידרש על ידי אחרים, לפי אותו סדר - קודם כל לשרידותם החמרית ולאחר מכן לחייהם הרוחניים. השרידות, מבחינה זו, אפיינית לרמת בעלי החיים, הרמה של השאיפה לשמור ולהגן על קיום המהות החומרית, הראשונית, המהות שהיא התנאי לכל דבר אחר. מהות זו, גוף החי, היא סופית בחמריותה ועל גם בצרכיה ובמאפייניה.

החיים מהווים הרחבה משלימה של עיקרון השרידות כי הם מוסיפים לשאלת הקיום הפיזי את שאלת זהות הקיים מבחינת טבעו ומתמקדים, על כן, באופן מסויים במאפיינים ועל כן בצרכים של כל יחידת חיים. כמו שכל מגדל חיות בית יודע שהעובדה שחתול שותה חלב איננה אומרת שכל חתול שותה תמיד חלב או כל חלב בכל מקום ובכל זמן, ויש לקחת עיקרון זה בתוך הקשר מסויים של חתול מסויים, הקשר שלפעמים אף יוציא מן התמונה את החלב בכלל. כך גם, וקל וחומר - לגבי האדם. כל יחיד אנושי מהווה הקשר מסויים אשר צורך ערכים שונים ומיוחדים. אפילו ברמת הקיום החומרי לא ניתן להניח לגבי בני אדם שאותו מוצר יספק אותם בלי קשר להקשר מסוים; איש לא יסכים לאכול אוכל אחיד כל ימיו, ללבוש אותו לבוש או להשתמש בדיוק באותם רהיטים, כפי שלא יסכים לבצע את אותן פעולות כל יום בחייו - והדבר נובע מהדרישות המיוחדות של חייו המיוחדים והאישיים - וקל וחומר שמדרישותיו הרוחניות המיוחדות, כמו תחומי ענין והנאה אשר, למעט תחומים ידועים מסויימים, שונים כל כך מאדם לאדם עד שרק הם יכולים להיות ההסבר לריבוי העצום של מקצועות, התמחויות וטעמים שמרכיבים את האנושות.

את ההקשר המורכב הזה אין הסוציאליזם מזהה כאשר הוא עוסק במדע הכלכלה; מנקודת המבט של התכנון הסוציאליסטי אין הישות הרוחנית האנושית נלקחת בחשבון כלל. כאשר מעוניין הסוציאליסט לקבוע את תוי המתאר הערכיים של חברה עתידה הוא מחשבן ערכים הנוגעים בחומר – ורק במידה והם ניתנים להשוואה מאדם לאדם על יסוד פיזי.

זו גם הסיבה לאחד המיתוסים החביבים על הסוציאליזם המרכסיסטי ובכלל: המיתוס על הייצור המיותר של הקפיטליזם. במסגרת מיתוס זה מתואר היצרן הקפיטליסט כמי שממציא דברים שאינם נחוצים לצרכן רק למטרת העשרת בעל ההון, אפילו אם בדרכו הוא ימוטט מבחינה כלכלית את צרכניו. לצורך איור הדבר שולף תמיד הסוציאליסט מוצרי מותרות מתוך שפע ההיצע הקפיטליסטי במדינות עשירות ומשווה אותם לצורך בערכי יסוד שנפוץ במדינות עניות, כאשר הוא מתיימר לקבוע, על יסוד ההשוואה החומרנית, כי הקפיטליזם אחראי ליצירה של ערכי מותרות רבים כאשר עדיין אין אספקה ראויה של צרכי יסוד החיוניים לשרידות האדם במדינות נחשלות.

אין, כמובן, הסוציאליזם רואה את זכויותיהם של בני האדם לרצות ולהחזיק במותרות כלגיטימיות, אף שבימינו הוא לא יתערב בכלכלת השכבות החלשות עד כדי למנוע מהם מותרות כגון שתיה קלה ולכפות עליהם לשתות מים בלבד. אף כי יש לציין, בהקשר זה, כי הסוציאליזם לא יראה כלגיטימית את הצריכה בהנאות רוחניות כמו אמנות מסוג מסוים, פשוט מכיוון שאין הוא רואה ערכים כמו אמנות, בתיאוריה שלו, כערכים בעלי מעמד אובייקטיבי בתמונה הכלכלית של עולמו. תמונה זו היא חומרית וחברתית בו בזמן. בהקשר זה, גם אם יגיעו סוציאליסטים להכרה בנחיצותה של פעילות רוחנית היא תהיה כזו שתקדם בני אדם לעבר פוליטיקה של חלוקת משאבים – ובמובן זה אינסטרומנטלית, כלומר ככלי למטרה חברתית-פוליטית.

כל אלה מסתכמים בחוסר היסודי שקיים ברעיון הסוציאליסטי לגבי מהותו של האדם: חוסר בתפישת האדם כמהות רוחנית במובן המסוים של אישיותו היחידאית; מבחינת הסוציאליזם אין עיסוק בהסטוריה האנושית ארוכה – שימיה כימי הקיום האנושי – של עיסוק בחקירה פילוסופית ומדעית, ביצירה אמנותית ובחוויית האמנות. דורות על גבי דורות של אנשי רוח, אמנים ובני אדם העוסקים באמנות, אשר מאז ומתמיד היו מוכנים למכור את פת לחמם עבור מלה, צליל או תמונה.