על הרס הפילוסופיה
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 695
על הרס הפילוסופיה
מי מאיתנו לא שמע את האמירה "תפסיק להתפלסף!" אשר הופנתה אליו בדרך של נזיפה על ידי בן-שיחו כשניסה להסביר לו משהו?
אמירה זו מבטאת את מקומה של הפילוסופיה בעולמו של האדם בן תרבותנו: מקום שמוענק למלל חסר משמעות – לצבר מלים לא מעשי. אך התייחסות זו, המבוטאת ברובד ההווייה של הציבור הרחב, איננה היחס המבוטא כלפי הפילוסופיה בעולם האקדמי; בעולם זה המצב גרוע יותר: האקדמיסט הממוצע גם הוא מזלזל בפילוסופיה אך הוא, להבדיל, מקפיד להציג כלפיה יחס של כבוד...
מעמדה העכשווי של הפילוסופיה בעולם האקדמי - ובכלל - משול למעמדו של אדם זקן שהכל חולקים לו כבוד על דברים שעשה אך איש אינו זוכר מה זה היה בדיוק – ומעבר להבל פה איש אינו לוקח את הידע שלו ברצינות; הוא, הישיש, מקבל אותות כבוד, משתתף בטכסי מדינה גבוהים ומקבל זכות לשבת בשורה הראשונה בכל קונצרט חגיגי, אך איש אינו סבור שהוא באמת מבין מה מתרחש במציאות. למעשה, סוברים כל המכבדים כי בזקן זה כבר מזמן אחזה סניליות.
אין להמחיש מעמד זה של הפילוסופיה כמו העובדה שפילוסופיה הוא התחום האקדמי היחידי שבו מקבלים תואר של כבוד, שמשמעה הודאה בכך שאין מאחוריו שום ידע אובייקטיבי. ראיתם פעם פוליטיקאי שמקבל תואר דוקטור של כבוד לפיסיקה גרעינית?
מצבה זה של הפילוסופיה אינו מקרי: הוא תוצר סופי של מלחמה על השכל האנושי, אשר כוחות אנטי-שכלתניים ואנטי-אנושיים החלו בה שנים רבות לפני שבאה הפילוסופיה, כפי שהיא, לאויר העולם; כוחות אלה, העוינים את האנושות, את המדע ואת שילובם: ההתפתחות הידיעתית האנושית – השקיעו מאמץ אינטלקטואלי מרוכז בן מאות שנים לניגוח חומת הפילוסופיה.
הצלחתה של מתקפה פילוסופית זו, ידעו המתקיפים, תשמיט מידי האנושות את מה שעומד בעצם מהותו היסודית של תחום הפילוסופיה – השכל. במעשה המלחמה המתוחכם הזה של אויבי האדם השתמש האויב, כפי שהוא עושה תמיד, בכלי הנשק של המותקף: השכל. כוח השכל הגלום בפילוסופיה קועקע ומוטט באמצעות השכל.
כתוצאה מכך, סבור היום הציבור כי הפילוסופיה – והשכל – אינם מעשיים. כי הפעולה השכלתנית איננה מכשיר של בניה אלא, במקרה הטוב, מכשיר של "התפלספות" (פטפוט חסר משמעות מעשית) או, במקרה הגרוע, מכשיר של הרס – מכשיר שבאמצעותו מבלבלים, מטשטשים ומטעים בני אדם זה את זה.
היום, בשל מפלת הפילוסופיה, מחזיק הציבור כולו – וזה כולל גם את אנשי השכל המובהקים: האינטלקטואלים, אנשי הרוח ואנשי המדע – ביחס מעורב של זלזול וחשש כלפי הפילוסופיה. שני אלה מייצרים חגורת צניעות פסיכולוגית כמעט בלתי-עבירה המולבשת על תחום הפילוסופיה כולו ו"כבדהו וחשדהו" נעשה סיסמתה הבלתי מוצהרת בפרהסיה של התייחסות הציבור לתחום זה.
באופן מעשי, נמצאת היום הפילוסופיה במגדל-שן אקדמי מבודד אשר המדרגות המובילות אליו נהרסו ואין בידי איש, כמעט, הכוח להוריד את המידע הצבור בו אל שדה המציאות החיצונית.
מצב ענינים טראגי זה מועיל לברברים המודרניים – וחלק מהם מצא לו את מגדל השן הזה כמקום מסתור נוח לבוגדים ברוח האדם. הפקולטות לפילוסופיה במוסדות האקדמיים מלאו עצלני רוח, המקפידים, כדי שלא לתת לשכל דריסה במחוזותיהם, להצהיר דרך קבע כי הפילוסופיה היא ממלכת הלא-מוחלט.
משמעותה המעשית של הצהרה מסוג זה היא אי מעשיות: אינך יכול לפעול עפ"י תרשים לא מוחלט, או לרפא אדם על ידי אנשים שאינם מסוגלים – או מעוניינים – להסכים ביניהם על מושגי יסוד הנוגעים לכלי הניתוח, וקל וחומר לגוף האנושי.
וכל זה מסתכם בבלימת השכל באמצעות הקפאת הפילוסופיה באמצעות האקדמיה.
פילוסופיה היא מדע מדוייק; העוסק בפילוסופיה עוסק בזיהוי מושגי של עובדות המציאות עפ"י נוסחאות מוסכמות המהוות את בסיס המדע הזה, הקיימות בו כפי שהן קיימות בכל מדע.
אחת הסיבות היסודיות למשבר בתחום הפילוסופיה – וללא ספק אחד ממאפייניו הבולטים – הוא החלשתו עד כדי דיכוי מוחלט כמעט של גוף הידע האובייקטיבי של מדע זה לטובת חיזוקו עד כדי שליטה מוחלטת של ההיבט המחקרי שלו.
כמו בכל מדע אחר, יש בצד הידע הפילוסופי המקובל והמוסכם על העוסקים בתחום זה חלק מחקרי העוסק בבירור נוסחתי חדש, שעליו עדיין אין הסכמה. אי הבנות חמורות, שסיבותיהן הסטוריות ופוליטיות, גרמו לכך שמדע הפילוסופיה נכבש על ידי "מחלקת המחקר" שלו וכל הפילוסופיה כולה נתפשת היום על ידי הציבור כגוף בעל אופי מחקרי גרידא.
בעולם האקדמי של היום, המעמד של "מחקר" מאפשר מצב של "אכילת העוגה והשארתה שלמה" מבחינה ידיעתית – מעמד הקוסם לברברים של הפילוסופיה החדשה, כי הוא אינו מחייב להציג תוצאות ומאפשר זרימה בלתי פוסקת של שלמונים, המכונים בעגה הממסדית "תקציבי מחקר". אך מבחינת הידע האובייקטיבי משמעות הדבר ריקון מתמיד של כל ערך אמיתי שיכול למצוא את דרכו לכדי התגבשות פילוסופית מוצקה – ולמעשה עיכוב של התפתחות הענף כולו.
כך, בשל המאפיין ה"חקירתי" של הפילוסופיה, נתפש היום כל שדה הפילוסופיה כחקירה לא מוגבלת בזמן, אך בשל ההתמשכות חסרת-ההגדרה, הביקורת והתכלית של ה"מחקרים" הללו – איש אינו מצפה מהחקירה הפילוסופית האקדמית שתביא תוצאות מעשיות כלשהן. מצב זה של חוסר תכלית מעשית, אשר נתפש כקטלני – ובצדק – על ידי מי שהיה רוצה לראות את הפילוסופיה מביאה אל מציאות העולם האנושי מסקנות מעשיות, נוסחאות שניתנות ליישום כדי לקדם את עניני האדם בעולמו – נתפש ככורסא עתיקה ונוחה לתרדמה קונספטואלית על ידי הבוזז האקדמי, שכל ענינו שרידות נוחה.
מה שקרה לתחום הפילוסופיה היה קורה לכל מדע שגוף הידע היסודי שלו היה מתערער. העובדה שדבר זה קרה לפילוסופיה באמצעות החקירה הפילוסופית-כביכול משמעה סוג מיוחד של בגידה: בגידה של איבר בגוף, משל תחליט העין, האמורה להגביר את יעילות הגוף שהיא חלק ממנו, להוביל את הגוף, שהיא חלק ממנו, לתהום כדי לרסק אותו...
וזה, למעשה, סיפורה של הפילוסופיה – והסיבה למצבה הירוד בימינו.
חשוב, בהקשר זה, לציין כי רבים יתנגדו לאמירה זו בטענה כי לפילוסופיה מקום מכובד בתרבות ימינו ויביאו כראייה עדויות רבות לגבי ההיבטים החמריים של מעמד זה. התשובה לגישה זו חייבת להיות חמורה, נוקשה ובלתי מתפשרת; עליה להצביע על העובדה שהפילוסופיה איננה מופעלת היום על ידי האנושות כמדע אמיתי ולפיכך היא איננה במצב של חיים אלא במצב של מוות – שהפילוסופיה, היום, נתונה בכלוב אשר אינו מאפשר לה חיים אמיתיים של חופש ופעולה.
המעמד המדעי המעורער של הפילוסופיה מחוזק היום על ידי הגישה הפוסט-מודרניסטית לא רק בהנחלת לגיטימציה שוות-ערך לכל רעיון שהוא – ולא משנה עד כמה הוא נטול יסוד ומשמעות – אלא בהסוואת הידע הנכון האצור בתחום זה מקדמת דנא ועד ימינו.
כשנשאל, פעם, אריסטו "מה מרוויח השקרן משקריו?" השיב: "שאין מאמינים לו כשהוא דובר אמת". וזוהי גם דרך מלחמתו של הברברי בשכל: בנסיונו למנוע את האמת הגלומה בפילוסופיה מלצאת אל העולם, דאג להסוותה ולטשטשה על ידי טעינת השדה כולו בכמויות גדולות של שקרים, המוסווים כשאלות ובעיות, אך ערוכים בצורה שלא ניתן להשיב עליהן תשובות של ממש. אלה הופכים חלק גדול מהעיסוק בפילוסופיה ללא מעשי.
העיסוק הלא מעשי בפילוסופיה הבאיש את ריחה באנושות – הוא הביא את בני האדם למסקנה שהפילוסופיה איננה מעשית וגרם לאנשי שכל רבים להדיר את רגליהם ממחוזותיה. בכך הסגירוה לשליטת המתנגדים לשכל. הניגוד המובנה-כביכול בין גוף לנפש ובין חומר לרוח, שהושלט בחברה המערבית באלפיים השנים האחרונות, הקל על יוזמיו, הברברים המתוחכמים, ליצור את הרושם שניתן לחיות ללא רוח, שכל או פילוסופיה –ולדאבון הלב רושם זה הוא נחלתו הרעיונית של רוב הציבור בזמננו; רעיונית, אך לא מעשית, מכיוון שמעשית אין האדם יכול לחיות ללא רוחו, שכלו, או הפילוסופיה שלו – אך הוא יכול להאמין שהם אינם קיימים, לא יעילים או לא מעשיים – שהם היינו הך. מה שמחזק גישה זו הם מיתוסים פוסט-מודרניסטיים פסוודו-פילוסופיים, המצויינים במשפטי-מפתח כמו "כל אחד והאמת שלו", "שום דבר אינו מוחלט" ו"על כל דבר אפשר להתווכח". אלה, המקובלים בציבור כמאפייניה של הפילוסופיה, פשו כסרטן בגופה וערערו כליל את מעמדה כמכשיר אובייקטיבי לטיפול במציאות.
מיתוסים, סיסמאות ושאר מגמות ממין זה מחזקות את הרעיון שאין לרעיונות משמעות אובייקטיבית ממשית. כל אלה שותפים במלחמה האנטי-רוחנית שתכליתה למנוע מבני האדם לתפוש את עניני הרוח כאובייקטיביים ומציאותיים כמו "עניני החומר" – ובכך לא לאפשר להם את הפעלתו המודעת של שכלם בתחום הראשי של פעולתו: מימוש המופשט למוחש.
בשל קשיי ההפשטה, אשר, בשל תפישה חמרנית ומיקוד בסבלות העולם הזה, גדלו באנושות בצורה חמורה במיוחד במאות שנות שליטת הנצרות הניאו-אפלטוניסטית, היה הניתוח שסירס את היכולת השכלית האנושית במערב ככריתת איבר שכבר מזמן היה מדולדל וחסר שימוש. לכן, היה הרס הפילוסופיה גדול כל-כך שקני-המידה שלפיהם נבדקות איכויות החיים היסודיות של הגוף החי של הפילוסופיה נשמדו אף הם. זו הסיבה לכך שרוב בני האדם מאמינים שהפילוסופיה עדיין חיה – משל לאמונתו המוטעית של אדם בבעל חיים מת הצף, משומר, בצנצנת פורמלין, אמונה כזו יכולה להתקיים רק אם אין המאמין יודע שהגוף החי צריך לנוע וסובר כי שימורו החיצוני מעיד על חייו...
אך שרידות איננה חיים. הפילוסופיה איננה סתם מדע – אלא מדע חיוני. הפילוסופיה מבטאת את התפתחות היכולת השכלית האנושית והיא המפתח ליישומם של הישגי השכל האנושי למציאות עולמו. כל עוד לא תשוב הפילוסופיה לחיים, לא יוכלו בני האדם להנות מפירותיה. כדי לחזור ולחיות על הפילוסופיה להשיב לעצמה את מעמדה המדעי האובייקטיבי. כדי שזה יקרה על הפילוסופים האמיתיים – אלה המנסחים אמיתות ופועלים ליישמן – להוציא מן הדרך את אלה הבולמים את הפילוסופיה, וקודם כל את אלה המתיימרים לשמור עליה בממסד האקדמי.
במלחמה להשבת השכל אל העולם, יש לתקוף קודם כל את המונופול הממשלתי של הפילוסופיה – את המוסדות האקדמיים, המחלקים תארים של כבוד במקום לעבוד – ולפעול למען הפיכת האמת לצדק באמצעות המוסר.