זהות ערכית

פרטים
עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
כניסות: 1331

זהות ערכית

חוסר המוסריות היסודי הקיים בפעולתו היזומה של אדם נגד בני אדם אחרים קיים בעובדה שפעולה זו היא הפסדית ופוגעת בו, ולפיכך מנוגדת למוסר. דבר זה נובע הגיונית מהיות מטרת המוסר תועלת ולא נזק. אך רבים הם אלה הטועים לחשוב שהקיום הוא חומרני ולפיכך שרווחיו – כמו הפסדיו – גם כן.

יש רבים אשר טועים לחשוב על רווח והפסד במונחים חומריים שכן, אם היו אלה חומריים – די היה בהשגת רווח חומרי מפגיעה בבני אדם בצורה שאין מבצעה נכשל בה כדי להפריך עקרון זה. אך הרווחים החומריים של האדם מייצגים חלק קטן ביותר של הערכים שלו, והדבר נובע מהיות החומר חלק קטן ושטחי ביחס של העולם, שבו הרוחני הוא העיקרי.

בחיי האדם, שהוא מהות רוחנית בטבעה, מהווה החומריות חלק קטן ביחס, שכן הוא אינו חי למען גופו אלא שגופו הוא המאפשר לו לחוות את עושרו הרוחני. רוחניותו של האדם – המתייחסת להיקף המלא של היחסים הקיימים בינו לבין המציאות, הכוללים את פעולת תודעתו – היא זו שבה קיימים התנאים החשובים לאיכות חייו, שכן היא זו הקובעת את מידת התועלת, הרווח ואיכות חייו שקובעים את אושרו.

כיצור רוחני רווחיו העיקריים והראשיים של האדם הם רוחניים. רווחיו החומריים, כמו האמצעים שהוא מפעיל להשגת סיפוקיו הגופניים, מבטאים את תנאי קיומו כחי בעולם אך לא את מלוא אנושיותו. במקרה הטוב מצליחים היבטי קיומו החומרי לשמור על תנאי קיומו כאדם אך ביסודו של דבר אין הם מספקים לו את איכות החיים האנושיים. אלה מבוססים על היותו בעל רוח אדם וזו, מלכתחילה, היא אשר מקנה לו את כל רווחיו, החל מן הקטנים והיסודיים ביותר.

כי גם לצורך השגת הערכים היסודיים ביותר, הנדרשים לצורך קיומו הגופני, חייב האדם לפעול באופן רוחני, ופעולת תודעתו החושבת והבוחרת היא אשר מכוונת אותו לכך. ההישגיות האנושית מבוססת על הרוח הן מבחינת היותה מונעת על ידה והן מבחינת קביעתה של זו את מידת הרווחיות המציאותית שיש בפעולת הרווח. בהקשר זה מהווה אחד מהערכים המעורבים ברווחיות באשר היא מעמדה של תחושת הקנין המבוססת על יצרנות; ההחזקה בנכס שנבעה מפעולת הקנין שביצע היחיד לגביו הוא מקור העונג הנפשי שלו. לפיכך משיגה יצרנותו דרגת הנאה ועושר מציאותיים הגדולים מכל מה שיכול לחוש לגבי נכס אדם לא מוסרי שהשיגו במשיכה ממי שייצר אותו. מבחינה זו מתבטאת אי המוסריות של גזלן לא רק בכך שפגע על ידי פשעו במי שייצר את מה שגזל אלא קודם לכל בכך שהחמיץ את אפשרות ההנאה והרווח הקיימים במצב שבו הוא זה שהביא את הדבר לידי קיום.

אי מוסריות החמצה זו של רווח מכל ערך אפשרי קיימת בכל בחירה של פעולה שמתבססת על פעולתו של אדם אחר במקום למצות את אפשרות ההנאה הקיימת בקשר הישיר, הנכון והמוסרי הקיים בין אדם ישר למה ששייך לו בזכות. אפשרויות אלה קיימות, למשל, בהערכתם של בני אדם כלפי היצרן על דבר טוב שעשה. הערכה זו מתבטאת הן בתשלום שמוענק לו על ידי מי שמעריך אותו כיצרן ורוכש ממנו את פרי עמלו והן בתשלום רוחני בטבעו שמתבטא בצורות של כבוד ואהבה על ידי הקרובים אליו כמו בני משפחתו ואף הרחוקים ממנו כמו בני האדם שמרוויחים מפעולתו. כל אלה – אם וכאשר הם נעשים בין בני אדם מוסריים, שהם רווחיים לכל הצדדים המעורבים בהם מבחינה מציאותית - מוחמצים על ידי בני האדם הלא מוסריים.

הרמאי, הגזלן והרוצח, המבססים את רווחיותם על פגיעה בבעליהם האמיתיים של הנכסים שאותם הם גוזלים, אינם ממלאים את תנאי היסוד המאפשר לאדם ישר ליהנות מהשייך לו בזכות. בעצם עובדה זו קיימים החמצת ההזדמנות לעושר רוחני ולפיכך בחירה בהפסדיות.

אך מה אם מצליח אדם רע למצוא דרך שבה יוכל לנכס לעצמו דברים ששייכים לאדם אחר מבלי שיתפסוהו? התשובה לכך היא שכפי שכדי להעריך נכוחה את רווחיות האדם יש לראותו כרוחני ולא כחומרי, יש להעדיף את ההערכה המציאותית על פני החברתית. כלומר: גם אם יצליח אדם כזה לחמוק מבני אדם הוא לא יצליח לחמוק מן האמת. זו תתבטא בכך שהוא יהיה חייב להתמודד עם עובדת חוסר המוסריות שלו, אשר תזכיר לו הן את החמצת ההזדמנות לרווח רב והן את הפגיעה באחרים. מנגנון הבקרה העצמית האנושי של השכל והמצפון יזכיר לו קודם כל באופן מתמיד את ההפסד שבו בחר על פני הרווח שהיה יכול להרוויח - ויביא אותו לסבל גם על העקרון שבו בגד בכך שפגע באדם אחר.

בהקשר זה תהיה העובדה שהאדם חושב בעקרונות המחסום העובדתי הראשי שיעצור בו מלחשוב שיהיה רווח בתכנית חיים המבוססת על פגיעה בבני אדם אחרים. עובדה זו אומרת, למעשה, שגם אם יצליח להתחמק ממעשה הפוגע בבני אדם מבחינה מעשית ופוליטית – כלומר שלא יתפסוהו בפשעו – הוא לא יוכל להתחמק לעולם ממנגנון הבקרה הפנימי שלו עצמו; זה, המהווה חלק מתודעתו, לא יאפשר לו להעלים את היות האנושיות אחד מהערכים היסודיים של חייו, ולכן את הסתירה שיש בפגיעתו באדם אחר.

בעשותו זאת הוא פוגע בערך האנושיות, החשוב לו ברמה העקרונית, כי הוא איננו יכול שלא להזדהות עם זה שבו הוא פוגע בשל העובדה שמדובר באדם כמוהו. האנושיות מייצגת את הערך שהאדם פועל למענו מבחינה עקרונית בעצם היותו פועל למען עצמו מגיל צעיר, שבו מתחיל התהליך שבו האדם מבלה את חייו בפעולות למען צלם האדם, אשר מתחילות בפעולתו למען עצמו, המבטאות את צלמו הוא. בהקשר זה, עובדה היא כי הכרתו הפנימית קושרת עקרונית בין ערכי האדם שבהם הוא מחזיק ולמענם הוא פועל לבין בחירותיו, בין אם הן מתבצעות למענו ובין אם הן מתבצעות כלפי אחרים.

לפיכך, פעולות נגד אדם אחר תהיינה בגדר פגיעה בערכו של צלם האדם המהווה חלק מערכיו שלו, גם אם הוא איננו מכיר את האדם המסויים שכלפיו הוא פועל. קשר זה, המתקיים באופן מציאותי במערכת הערכים האנושית, מבטא את זהות הערכים שקיימת בין בני אדם לטוב ולרע. מבחינה זו, מה שאוסר עליו לפגוע באדם זר הוא בדיוק גם מה שגורם לו להשליך חייו מנגד כדי להציל אדם זר – העובדה שאדם זר מייצג במציאות את ערך האנושיות שמתבטא גם באישיותו שלו.

נושא זה מתבטא בכל מצב אנושי שבו מעורבים בני אדם אחרים, קרובים או זרים, אם יש בהם ערכים שחשובים לו. ערך כזה מתבטא בכך שהאדם האחר מזדהה עם ערכים שקיימים גם בעולמו שלו. למשל, דוגמה לסוג כזה של ערך הוא השתייכות לאומית: כפי שאדם מוצא לנכון לפעול עם בני עמו לבטוח בהם גם במצבים קשים הוא נמנע מלהסב נזק לבני עמו על יסוד זהות ערכים.

הקשר בין אי הרצון של אדם מוסרי להסב סבל לאדם אחר בשל זהות ערכים אנושית קיים ברמות שונות של מודעות עצמית: החל ממודעותו של אדם לכך שבני אדם אחרים הם בעלי ערכי אנוש הזהים לאלה שיש לו כאדם ועד לכל מידה שבה הוא מכיר בכך שעצם קיומם של בני אדם כחברה מועיל לו מבחינה עקרונית ולפיכך תהיה פגיעה בהם בגדר הפסד כי היא פוגעת ביכולתו להרוויח. ברמת יסוד יש לבני אדם מטבע קיומם יחס חיובי לבני אדם אחרים, הקיים הרבה לפני שהם מגדירים את הדבר לעצמם באופן מפורש, ברמה התחושתית-רגשית. אך במצב החברתי של זמננו בני האדם אינם מגיעים לדרגת הכרה גבוהה בהיות כלל בני האדם בעלי ערך עבורם. גם כאשר בגלל נסיבות מיוחדות הם מוצאים עצמם סובלים מבדידות הרי שלרוב אין הם מגיעים מכך למסקנה לגבי היות החברה ערך.

למעשה, די אם יבחן אדם את יחסיו לבני אדם אחרים בהוויית קיומו כדי למצוא שיש דרכים רבות שבהן הוא מפיק תועלת מקיומם, ולו רק מההנאות הרבות הנגרמות לו באמצעותם בתחומים שבהם הם גורמים לו להרוויח באמצעות מעשיהם. חלק חשוב של פעילות זו קיים באמנות ומוכיח את עצמו באמצעות מצבור החוויה האמנותית שנוצר בהסטוריה על ידי האנושות. מתחת לשכבות היצירה האנושית האסתטית הקיימת בעולם כולו, מה שמאפשר לבני האדם להרוויח זה מקיומו של זה הוא תוצר של זהות ערכים בעלת אופי מטפיסי. דבר זה מבטא את אותו עיקרון שמבסס את הרווח של אדם יחיד בעצם קיומם של בני אדם אחרים בתחום האמנות, שבו מהווה סיפור חייו של אדם אחד מקור של ענין והנאה ישירה לאדם אחר.

בטבע המציאות האנושית-חברתית קיימת העובדה המציאותית-אסתטית שאמירתו של יחיד אחד לגבי המציאות היא בעלת ערך למליוני בני אדם אחרים – וקל וחומר כל יצירה בתחומי אמנות אחרים, כמו שירה, נגינה, ספרות, דרמה, מחול וכיו"ב. העקרון המרכזי העובר כחוט השני בכולם הוא היותו של כל יחיד אנושי מקור לרווח, הנאה ועושר לרבים אחרים ביחס ישר למידת הקיום של זהות הערכים היסודית שיש בינו לבינם. כך, בדיוק מה שעושה את קיומו של אדם אחד, אלמוני ביחס, למקור של רווח לבני אדם רבים, עושה את הפגיעה בו לפעולה הפסדית ולא רווחית. זוהי, בנוסחה פשוטה, ההופעה של העובדה שפגיעה באדם איננה מעשה רווחי ולפיכך גם לא מוסרית.