עשה לפי הטוב ולא לפי הרוב
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 622
עשה לפי הטוב ולא לפי הרוב
על בחירה דמוקרטית, זכויות, ידע וסמכויות החלטה
הכותרת הראשית של מאמר זה היא עתיקת יומין; היא מציגה, בקצרה, את האמת לגבי הרעיון הדמוקרטי: שהאמת והצדק אינם דמוקרטיים באופיים. למעשה, בנקודת ההתגלות האפיינית של האמת בהסטוריה, היא נמצאת לרוב בידי מיעוט.
בחברתנו, שבה נתפש מושג הדמוקרטיה כאבי כל מדיניות נכונה, מן ההכרח להציג את המגבלה העקרונית הזו של הדמוקרטיה; בשל אי מחוייבותה להתאים לאמת ולצדק, הדמוקרטיה, כעקרון, לא רק שאיננה מכסה את מכלול אפשרויות ניהול עניני בני האדם, אלא שגם אין בה יעילות מעשית. לא מדובר רק בכך שיש אמיתות שלא ניתן להגיע אליהן באמצעות בחירת רוב, אלא שיש גם זכויות כאלה.
ויש זכויות אדם יסודיות שהדמוקרטיה – ובמיוחד הבחירה על פי רוב, הנחשבת ליסוד הדמוקרטיה - מאיימת עליהם.
ליקוי חמור של הבנת כוח בחירת הרוב הוא הרעיון שניתן להפעיל בחירה מסוג זה כדי לקבוע זכויות בתחומים מסויימים; בניגוד לרעיון זה, המקובל בחברתנו, יש לומר בקול גדול כי הבחירה הדמוקרטית איננה קובעת את הזכות אלא הזכות היא הקובעת את הבחירה: לצורך השתתפות בהצבעה על נושא מסויים יש לרכוש את זכות ההשתתפות בה. זה שיש לו זכות להשתתף, משתתף. זה שאין לו – לא.
לא יתכן שבבחירות כלשהן ישותפו אנשים שאין להם זכות בחירה; אפילו בהגרלה לא ניתן להשתתף אם לא קונים כרטיס הגרלה. בארה"ב, למשל, לא די להיוולד כדי לקבל אזרחות וזכות אזרחית לבחור: לצורך זה יש להישבע לעקרונות החוקה האמריקנית.
בהקשרים שבהם יש מקום להחלטה על יסוד רוב, משתתפים בהצבעה כזו רק בעלי זכות ההצבעה. מה קובע ומגדיר את הזכות ולמי תינתן? נושא ההצבעה. הדבר שעליו מצביעים. זה מה שקובע את זהות המצביעים, ובכך גם מגדיר את זכותם להשתתף בהצבעה. בהחלטת צוות רופאים על טיפול בחולה, לא ישתתף נגר – ובהחלטת שופטים על פסק דין לא ישתתף אדם מן הרחוב: את הזכות להשתתף בהחלטת רוב של מומחים קונה המשתתף על ידי היותו מומחה. במצב כזה, הרוב אינו מתימטי שרירותי – אינו תוצר של מספר, אלא קודם כל של ידיעה, ידיעת האמת.
בהקשר כזה, הידע הוא יסוד הזכות.
מטפיסית, אין אפשרות להשיג ערכים ו/או לשמור אותם ללא קיום התנאים היסודיים לשימוש בערכים אלה: אם מדובר בערכים חמריים, יש להחזיק בידע הנחוץ להשיגם ולשמרם, ואם יש בהם חיים, אלה דורשים טיפול וזה, שוב, צורך ידע. יש יחס הכרחי בין זהותה של מהות לבין פעולתה: כדי לאכול בשר עליך להיות בעל חיים טורף וכדי להשתתף בהחלטה של הסנהדרין – כמו בכל ועדה של מומחים, עליך להיות בעל ידע אשר נבחן על ידי מומחים.
המציאות והטבע מציבים תנאים מסויימים לפעולת הבחירה – ואין השתתפות בבחירה פרטית כלשהי שונה מכך בעקרון: כדי לבחור עליך להיות בעל זכות בחירה – וכדי להיות בעל זכות בחירה עליך להיות בעל נתונים ששייכים (רלוונטיים) לנושא הנבחר. בדרך כלל הנתונים יהיו ידע – טבעי או נרכש, גופני / פיזי או רוחני. (*)
המומחה בנושא מסויים הוא בעל הזכות הטבעית להביע עמדה לגבי נושא זה, ולכן, קבוצות של מומחים לנושא מסויים, הן הקבוצות הלגיטימיות האמיתיות המתאימות לבחירת רוב – אך על רוב זה להיות רוב של בעלי זכות, ולא בהכרח של מומחים.
מה, אם כן, ההבדל בין בעלי זכות ומומחים?
יש הבדל בין בעלי זכות ובעלי ידע – ובעלי זכות נדרשים לבעלי ידע בשל עקרון ההתמחות העומד ביסוד יחסי האנוש בחברה; בעל הזכות הוא בעל הסמכות לקבוע: ביכלתם של מומחים יש להציג עמדה ידיעתית, כלומר חוות דעת מוסמכת, המייצגת את הידע המציאותי הנוגע לנושא. אך ההחלטה בנושא תינתן על ידי בעלי הזכות.
לעתים, בעלי הזכות הם גם בעלי הידע, אך לא תמיד זה המצב. לעתים, בעלי הזכות הם אלה שזכו ברכוש, אך לא בהכרח הם אלה שיודעים, בכל תחום, מה כדאי לעשות לגביו; במציאות נזקקים בעלי הזכויות לבעלי ידע כל העת; ההחלטה מה יהיה צבעם של מרפסות בבית משותף תינתן על ידי הדיירים בבית, אך הם יתייעצו לגבי הצבע הכדאי עם מומחי אסתטיקה. לדוגמה: אתה מכניס את רכבך למוסך ומאזין לחוות הדעת של המכונאי – אך אתה הוא זה שעושה את ההחלטה הסופית בקשר למה שייעשה עם הרכב. החלטה זו יכולה לכלול גם העברת רכבך למוסך אחר ולמומחה אחר כי אתה השופט והמוציא לפועל – של המכונית, המומחה ורכושך – אתה בעל הזכות. בעליה של המכונית – בעל הזכות - יקח את מכוניתו לתיקון אצל המכונאי – בעל הידע – והוא, בעל המכונית והזכות להחליט, יהיה זה שיחליט מה ייעשה עימה לאחר שישמע את חוות דעתו של בעל הידע.
דוגמה נוספת: אתה מביא את ילדך אל הרופא ושומע מה יש לו לומר. הוא ממליץ על ניתוח, אך אינו יכול לחייב אותך לעשות זאת, כי אתה בעל הזכות. אתה יכול לבחור לבצע מה שהרופא המומחה החליט או לקחת את ילדך לרופא אחר. זהו ההבדל בין בעלות על ידע לבעלות על זכות.
זהו ההבדל כשמדובר בזכות הצבעה או החלטה לגבי נושא מסויים, אך לא בכל הזכויות. זכותו של עם ישראל על הר הבית, למשל, אינה נגזרת מידע, אלא מפעולת רכישה שבוצעה על ידי אבותינו לפני זמן רב – וזהו נושא לדיון אחר.
במובנים מסויימים, לפילוסופיה עצמה מעמד מטפיסי. הכוונה היא שאמת פילוסופית היא, בד"כ, בעלת מעמד נצחי, כי היא איננה מושפעת – ועל כן גם איננה משתנית – מהשינויים שקיימים בעולם, שינויים שהם בד"כ חומריים. מבחינה זו גם נושאים פילוסופיים בתחום הפוליטיקה, אם הוגדרו כנכונים, כלומר אם עמדו במבחני השכל – יחס נכון של עובדות ומסקנות עפ"י ההגיון – יהיו נכונים בלי קשר למשתנים הפרטיים של המציאות הפעילה. קל וחומר שאמיתות חיים לא יוטו על ידי מה שנקרא במשטר דמוקרטי כוח אלקטורלי.
(*) ב"ידע גופני / פיזי" הכוונה לידע האצור בפעולות עצמן – ידע שהפעולות עצמן מוכיחות אותו. בית בנוי, למשל, מהווה הוכחה לכך שבידי זה שבנה אותו היה הידע לבנותו, וכך הוא בכל תחום עשיה שאדם מבצע; כל עשיה היא הוכחה לידע שביסודה – וידע זה יכול להיות אצור בכל דרך שהיא, החל מרמת הפעולה האינסטינקטיבית, כמו זו של בעלי החיים, שהידע שלהם אינו מושגי. במונחים אנושיים, הידע שאנו קוראים "אינסטינקטיבי" אצל בעלי החיים, יכול להיות הידע של האמן, ובמיוחד זה שבאמצעותו הוא פועל שלא ברמה ממוקדת באופן מושגי.
אם, למשל, מגדירה אין ראנד את תפקידיה של מדינה נכונה כהגנת זכויות האדם של אזרחיה, אז לדבר זה יש משמעות נצחית. כלומר שלא מדובר במקרה של מדינה מסוימת אלא בתפקידה של כל מדינה (כלומר מסגרת הראויה לשם-תואר זה). לפיכך, תפקיד זה של מדינה איננו רק מתיישב עם זהות המושג "מדינה", אלא הוא המדינה עצמו; זוהי הגדרת מהות המדינה ותפקידה. זוהי גם הדרך למדוד מדינה מבחינה מוסרית: ככל שמדינה תגן יותר על זכויות האדם של אזרחיה, היא תהיה יותר מדינה. ולהיפך: ככל שמדינה תמעל באמון אזרחיה ותפקיר אותם, כך היא יותר מדינה גרועה – ולמעשה ספק אם היא איננה אף מדינה מתאבדת, כלומר מאבדת את זכות קיומה כמסגרת חברתית.
כל מהות במציאות מחוייבת לפעולות מסוימות לשמירת זהותה. דבר זה נכון לגבי מהויות טבעיות ומלאכותיות, חומריות ורוחניות, גם יחד: בעל חיים צריך לערכים מסוימים ולפעולות מסויימות כדי להתקיים – זהו חוק הטבע והמציאות. ערכים ופעולות אלה הם המגדירים את זהות המהות המוגדרת וגם מה שמשמר את קיומה. עקרונות אלה קיימים גם בכל הקשר ובכל רמת קיום שבה נמצאת מהות מורכבת, כלומר גם בבחינות הנפרדות של קיום המהות, היבטיה הפרטיים.
ניקח, למשל, את האדם בכלל והיחיד בפרט: האדם הוא יצור בעל רוח מיוחדת, הכוללת, בין ערכיה, את חופש הבחירה. ככל שאדם מממש יותר את חופש הבחירה שנתן לו העולם, הוא יותר אדם. אם יפעל אדם במצב שבו הוא מממש פחות את חופש הבחירה שלו, כלומר במצב שבו הוא משעבד את עצמו לחלוטין לתנאי העולם החיצון הוא יהיה, עד כמה שניתן יהיה לומר זאת, פחות אדם. דבר זה יהיה נכון גם לגבי הפעלת השכל וגם לגבי כוח היצירה: ככל שיהיה האדם שכלתני ויצרני פחות הוא יהיה פחות אדם.
ועתה לרמת היחיד: ככל שהיחיד יותר הוא עצמו, כלומר יותר פועל על סמך הבנותיו היחידאיות והעדפותיו הפרטיות הוא יהיה יותר הוא עצמו כיחיד. היחיד שאוהב מרק עם פלפל, שירי טשרניחובסקי ואת העיר צפת יהיה עצמו כל עוד ייצמד לערכים שהוא אוהב וכל עוד לא יתן לשום כוח שרירותי לנתקו מאהבותיו אלה. אף כי הערכים המסוימים שהוא מחבב אינם בהכרח אלה המבטאים את המהות האנושית בצורה החזקה ביותר, עצם העובדה שמניעיו האישיים הם שהביאו אותו לדבוק בהם היא העושה אותו לבעל זהות יחידאית – ומשלימה זאת העובדה שכל שינוי שייווצר בהשקפתו יהיה על פי מה שהוא מעריך כטוב יותר ולא על פי מה שהרוב יקבע עבורו.
אם יקפיד היחיד להתפתח בהתאם להערכותיו הפרטיות את דרכי ההתפתחות שלו – ולא יסגיר את הערכותיו לציבור אנונימי – תהיה התפתחותו הנכונה ביותר שתיתכן.