מחירה של אי מוסריות

פרטים
עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
כניסות: 822

מחירה של אי מוסריות

רבים בתרבותנו סוברים כי אי מוסריות היא חטא של אדם כנגד בני אדם אחרים ולפיכך מתבטא עונשו של אדם לא מוסרי בדרך שבה מענישה אותו החברה. אך המחיר הגדול ביותר שמשלם אדם על חיים של אי מוסריות הוא היעדר האושר, ואילו העונשים שהוא מקבל מהחברה, אם וכאשר היא מצליחה לתפוס אותו בפשיעתו, הם קטנים ביחס לסבל הקשה שגורם הפושע לעצמו.

בשיטתה המוסרית מלמדת אותנו הפילוסופית אין ראנד כי שדה המוסר, התחום שבו מפעיל האדם את בחירותיו, נמצא ראשית לכל במרחב הרוחני של אישיותו. לפיכך, בניגוד למקובל על דעת רבים בחברה, אין תחום המוסר מתייחס בעיקר – או קודם לכל - לעולם החברתי. פעולות היחיד בשדה החברה הן אחת ההשלכות של תפיסתו המוסרית, הכוללת פעולות רבות שאינן קשורות לבני אדם אחרים או שההשלכות החברתיות שלהן הם משניות. לפי התפיסה המציאותית(*) מוסריות האדם נוגעת למכלול התייחסותו של האדם אל המציאות, שבה הענין החברתי מבטא רק חלק אחד מחיי היחיד ולא את המכלול השלם של חייו בעולם.

כפי שניתן להבין כבר משמה של תפיסה זו, רואה היא את מושג המציאות כמושג הראשוני של ההגות האנושית, ובהתאמה לכך גם את חיי האדם כמבוססים על יחסיו עם עובדות המציאות, כפי שהן קיימות בעולמו; ברוח זו ניתן לראות את עולם המוסר האנושי ככזה שהוא בעל אופי כלכלי, שכן הוא טומן בחובו את אפשרויות הרווח הקיימות בחיי האדם, כפי שהן נובעות מפעולותיו; בהקשר זה מביאה פעולת חיים מוסרית לרווח ופעולה לא מוסרית להפסד.

באופן ציורי ניתן לומר כי אם חיי האדם כמוהם כמסע בנוף מעלים חיים מוסריים את האדם המוסרי לפסגת האושר וחיים לא מוסריים מדרדרים את האדם השפל מבחינה מוסרית לתחתית עמק האומללות. בהתאמה לכך שהמוסר הוא בעל אופי מציאותאי הכולל את ההיבט החברתי רק בחלקו, מתקיימים השכר או העונש על הצלחה או כשלון מוסריים קודם לכל בנפשו של האדם. משמעותה של הבחנה זו חשובה קודם כל כדי להצביע על היות אושרו של אדם כפוף לבחירותיו המוסריות ולפיכך נמצא קודם לכל בידיו. אף כי יש גורמים שאינם בשליטת האדם, אשר יש להם השפעה על חייו, האדם הוא הגורם הראשי הקובע לעצמו את מידת אושרו.

ההתחשבות בעובדות המציאות היא בעלת חשיבות גדולה לחיי האדם, על אף שהיא לקיחה בחשבון של תנאים חיצוניים לו, ששומה על האדם לשלבם בתפיסת המציאות שלו. זיהוי נכון של עובדות המציאות הוא היסוד לחיים מוסריים, כדי שאלה ישרתו את חייו במידת האפשר. לפיכך תיקבע הצלחתה של פעולה אנושית בהתאם למידת הציות של האדם המבצע אותה למציאות. בהנחה שהאדם שואף להצלחה רבה ככל האפשר, תישפט על ידו פעולה מתוכננת בהתאם לציותה לעובדות המציאות, כאשר סירוב להכיר במציאות ולציית לה משמעו הזמנה לכשלון.

חשוב להבחין בכך שמושג עובדות המציאות אינו מצטמצם להיבט החומרי של העולם אלא לכל מה שקיים במציאות, ובכלל זה היבטי הרוח והחומר על כל מאפייניהם, שהם חלקים משלימים של הקיום.

(*) מציאותיות = הפילוסופיה של אין ראנד

לעתים קרובות – במיוחד בשל ההטעיה הנפוצה של הגישה החומרנית - יטעה אדם לחשוב שהעולם החומרי שאותו הוא תופס בחושיו מייצג את כלל המציאות ולא היא; העובדות הראשיות והראשוניות של המציאות הן רוחניות, מן החוקים שביסוד תופעות הטבע, שלפיהם נקבע המתרחש בו, ועד למאווייו של האדם עצמו, אשר בהתאם להם הוא בוחר איך לחיות. בחירותיו הם תוצר של תפיסת המציאות שלו, הבנתו אותה ושיפוטיו, אשר קובעים את פעולותיו – והן אלה המבטאות את מוסריותו.

מנקודת מבט מציאותית, המוסריות אומרת התאמה למציאות ואי מוסריות אומרת התכחשות לה. מוסריות מציאותית מבוססת על ההנחה שהמציאות תומכת במוסר האנושי ומעניקה לו גיבוי; אם תואמות בחירותיו המוסריות של האדם את המציאות, הוא משיג את האושר המבטא איזון נפשי שקיים בין מצבו הקיומי העובדתי לבין תפיסתו הרוחנית את הדברים. אך אם פועל האדם באופן לא מוסרי, כלומר כזה שאינו מותאם למציאות, יהיה מחירה של אי מוסריות זו אומללות ואי-אושר.

בשל תפיסת העולם החומרי בטעות כתפיסת מציאות שלמה, הבלבול בין תפיסת העולם לתפיסת המציאות נפוץ ביותר באנושות. הוא מתבטא במיוחד בתרבותם של אלה שבחיי הרוח שלהם שולטת גישה חומרנית; גישה זו גורמת להם להבין גם את החיים בכלל ואת האדם בפרט, על אף שהוא יצור רוחני, כמהויות חומריות ביסודן. לפיכך מתבטא חלק גדול מאי המוסריות הקיימת באנושות בשאיפה האנושית להשיג את האושר באמצעות פעולות שמתמקדות בתחום החומר, תוך הזנחת ההיבט הרוחני של המציאות.

מכיוון שהעולם הנתפס על ידי החושים מתבטא בעובדות חומריות, נכשלים בעלי התפיסה החומרנית בתפיסת ההיבט החומרי של המציאות כביטוי מלא של המציאות, ונגררים לפעולה מוטעית שלוקחת בחשבון רק את תנאיה החומריים של המציאות. פעולה מסוג זה, בשל התייחסה רק לחלק מהמציאות, מתבטאת בחיי האדם כמו כל פעולה שאיננה תואמת את מכלול המציאות, בליקויים שהם תוצאה של גישה חלקית ולא מלאה; דבר זה, המהווה מוסריות לקויה, מביא להצלחה אנושית חלקית בלבד.

בני האדם הלוקים כך מבחינה מוסרית מבצעים פעולות רבות שמבוססות על ההנחה (או התחושה) שההישג בתחום החומר הוא זה שיעניק להם אושר. לפיכך הם משקיעים את משאביהם בפעולות שמטרתן להגיע להישגים חומריים, תוך אי לקיחה בחשבון של ההיבט העיקרי של המציאות, הרוח. ברוח זו, כדי להשיג את מאוויהם, מתאמצים בני אדם לא מוסריים להתעשר תוך כדי תפיסה חלקית של המציאות. הם עושים זאת על ידי התמקדות בהישג חומרי במנותק מההקשר הרוחני שלו.

כמו חקלאי פרימיטיבי, המצפה לצמיחת הזרע שהוא מטמין באדמה מבלי לראות כל קשר בין הדבר לגשמים, מנסה האדם הלא מוסרי ליהנות מהעושר החומרי שאותו הוא מצליח להשיג, אך מבלי לתת את הדעת על הרוח שמאפשרת אותו. בדומה לכך קיימות צורות רבות של פעולה, שבה מצליח האדם להשיג מטרות במימד החומר אך בשל כך שאין הוא נותן את דעתו על ההקשר הרוחני של ההישג אין זה יכול להביאו לסיפוק מלא. במיוחד נפוץ הדבר בעולמנו בתחום הפעולה למען השגת כסף, כאשר אין המבצעים זאת חפצים שהכסף שבידם יבוא ממקור מוסרי, ואינם מודעים לכך שבהתעלמות זו שלהם הם פוגעים פעמים רבות בעצמם, שכן הם משתפים פעולה עם גורמים לא מוסריים.

אך החטא המוסרי שהוא אולי הגדול ביותר ואין ספק שהוא הנפוץ ביותר באנושות, הוא אי מימוש העצמיות הרוחנית; דבר זה מתבטא ראשית לכל באמונה החומרנית שלפיה תופס האדם את עצמו כיצור שמהותו היסודית היא גופנית, ובכך מחמיץ את המימוש הרוחני של עצמו מבחינת הבאת יכולותיו מן הכוח אל הפועל. כפי שהגוף האנושי המוחשי יכול לסבול ממצב קבוע של תת-תזונה בשל חוסר באחד מיסודות המזון החשובים לקיומו, עלול "גופו" הרוחני של האדם להתקיים במצב דומה של חוסר מימוש עצמו. זהו יסודה של תחושת חוסר האושר של היחיד הנובעת מכך שאדם זה לא הביא את כוחות הרוח הגלומים בו אל הפועל.

המחיר הקשה שמשלם אדם לא מוסרי על תפיסת החיים החומרנית שלו, מתבטא קודם כל בסבלו הקיומי, שמתבטא בתחושת אומללות וחוסר סיפוק; סבל זה, הקיים בנפשו, הוא תוצר הכרחי של חוסר ההכרה של בעל רוח בקיומה של הרוח, שכמוהו כחוסר הכרה של אדם רעב בכך שהוא זקוק למזון. בהקשר זה, תופעות חוסר האושר, אי הנחת והסכסוכים שקיימים בחברת השפע של ימינו, מהוות עדות לאי קיום האפשרות לפתור את בעיות הקיום האנושי ברמת הסיפוקים החומריים. כיצור רוחני מבוססים חייו של האדם על מטרות רוחניות, אשר אין בסיפוק צרכיו הגופניים כדי למלאן. ההישגים החומריים שלו יכולים לכסות רק את הצורך הגופני של קיומו, כמו מזון, לבוש או מחסה. אך הם אינם יכולים להעניק לו את סיפוק צרכיו הרוחניים, הדורשים שיהיה צודק, ישר, נדיב וכיו"ב.

אחד הביטויים העבריים הנודעים הוא "שנת ישרים", המצביע על השלווה שלה זוכה אדם ישר. ביטוי זה הוא עדות לידע שהיה ברשות חכמי העבר, אשר הבינו כי יש קשר ישיר בין מעלה מוסרית לבין איזון נפשי חיובי. הצד השני של מטבע הבנה זו מתבטא בתופעות שעליהן יודע לספר לנו מדע הפסיכולוגיה: אי יציבות נפשית, סטיה רוחנית ושחיתות מוסרית, המתקיימות דווקא ברשותם של בני חברה שהצליחה להתגבר על בעיותיה הקיומיות ברמת החומר. הדבר מצביע על התסכול שחשים בני אדם כאשר הם מצליחים להגיע לסיפוק צרכיהם הגופניים והחומריים אך מכיוון שהם לוקים בבורות לגבי התביעות המוסריות של רוחם הם לא חשים באושר. הם אינם מודעים לכך שחוסר מוסריות מתבטא בחוסר סיפוקו הנפשי של היחיד, המנסה לחוות הגשמה של חיים בתנאים שבהם אין הגשמה כזו אפשרית; דבר זה נובע מהעובדה הפשוטה שכיצור רוחני דרושים לאדם סיפוקים רוחניים ואין הוא יכול לחוש אושר אם לא יהיה מסופק מבחינה זו.

האושר האנושי לא רק תובע סיפוקים רוחניים אלא גם מתנה אותם - וקודם כל ברמת ההכרה: על האדם להכיר בהיבט הרוחני של המציאות ובכך שקיומו כישות רוחנית תובע שמרכיב התזונה הרוחני של כל אבות המזון החומריים שלו יהיו חלק מארוחת חייו. בהקשר זה נכנס לתמונה המוסר. הוא קובע שלא די לאדם בקיומם של מזון, מגורים וחברה אלא גם יש לו צורך בכך שכל אלה הושגו על ידו בדרך מוסרית – והם גם נשמרים על ידו באופן זה. לפיכך, לא די לאדם שתהיה לו מערכת יחסים עם בני אדם אחרים, אלא גם יש לו צורך שיחסים אלה יהיו מוסריים, אחרת לא יוכל להשיג את סיפוקו.

המציאות היא השופטת העליונה של אי המוסריות ובתפקיד זה היא עולה בהרבה על יכולתה של החברה לשפוט את היחיד; בזמן שבני האדם אינם מוענשים על ידי החברה בכל מקרה של אי מוסריות, כי לא תמיד יכולים בני אדם אחרים לגלות את חטאיהם ולא תמיד מחזיקה החברה בידע שיש בו כדי להתאים בין החטא לעונש המתאים, מחזיקה המציאות ביכולת מלאה של ענישה. דבר זה מתבטא בין היתר בקיומן ברשות המציאות דרכי ענישה רבות ומגוונות, המתבטאות בדרגת דיוק עילאי של התאמה בין החטא ועונשו.

למעשה מהווה המציאות מכלול של שיפוט, פסיקת גזר דין והוצאתו לפועל, אשר מהווה חלק מהמנגנון הרוחני הטבעי שקיים באדם, אשר יש הקוראים לו מצפון. מנגנון הענישה המופעל על ידי המציאות בשל אי מוסריות האדם אינו אלא צידה השני של מטבע השיפוט, אשר שופט את כל פעולותיו של האדם ודן אותו אף לכף זכות כשר הוא חי בצורה מוסרית. במקרה של חיים מוסריים, השכר המוענק לאדם הוא האושר, המתבטא בצורות רבות של הנאה ממתת החיים.

במקרה של חיים שבהם שולט חוסר המוסריות, מכה כף החובה של המציאות השופטת את האדם הפועל בדרכים רבות. הקשה בהם היא אומללות קשה וסבל גדול, אשר אינו מאפשר לאדם ליהנות מחייו. מצב זה של חוסר סיפוק, המשולב בתחושה של תסכול, שנובע באופן ישיר מכך שהאדם איננו מממש את היכולות הגלומות בו. זהו המחיר שמשלמים בני אדם על אי מוסריות – והוא עלול להיות עונש רוחני המוטל על חברה שלמה, שהוא מה שמתרחש בעולם של היום, שבו סובל חלק גדול מן החברה האנושית מאי אושר שמקורו בחוסר מוסריות.

יותר מכל מחסור ידוע אחר, מייצגת התפיסה החומרנית השלטת בעולמנו את הבעיה המוסרית הראשית של בני האדם החיים בו. בשל ההרגל התרבותי הכללי של תפיסת החיים כתהליך של סיפוקים חומריים, מחמיצים רוב בני האדם את ההזדמנות לממש את חייהם כיצורים רוחניים. היום, המין האנושי, שמבחינת טבעו היסודי היה אמור, כיצור רוחני, לחיות באושר המבוסס על ערכים כמו טוב, צדק ויצירה, משליך את יהבו על בחירה במטרות ותכליות חומרניות, שהן חלק מהתפיסה המטריאליסטית(*) שכבשה את העולם. במסגרת תפיסה זו, אשר הביאה את האדם להאמין שבעיית היסוד של האנושות היא חומרנית באופיה, הוסטו כל משאבי המוסר האנושי (כלל האנרגיות שלו: האתית והפוליטית) מן המימד האישי למימד החברתי ומן המימד הרוחני למימד החומרי – והאדם לומד להשקיע את כל משאביו הרוחניים ביצירת תנאים חומריים משופרים,

בשל גישה זו, שהסוציאליזם המטריאליסטי הוא רק אחד הביטויים המובהקים שלה, מושקעים בעולם של היום כל המאמצים לפתרון הבעיות הקיומיות של האדם בתחום סיפוקי החומר וגם כל המאמצים הפוליטיים שבהם נוקטות אומות העולם החופשי, הקובעות את סדר היום הפוליטי, מופנים להגשמת חזון השוואת תנאי החיים החומריים שבין ה"מעמדות". בגישה זו מעורב כשל מוסרי כפול, המקיף את העולם כולו: הוא מתבטא ראשית לכל במחשבה האופיינית שמותר וניתן לחלק את קנין העשירים לעניים, מה שמשמעו חוסר מוסריות ברמת החברה, שכן הוא מאפשר פגיעה מקיפה בזכויות האדם של כל בני האדם בחברה – ושנית, במחשבה וההשקפה הנפוצות שהאדם הוא יצור חומרי, מה שמביא את חלק האנושות שמאמין בכך להחמיץ את מימוש אשרויותיו הרוחניות ולאבד בכך את אושרו.

זהו היסוד למצב אי האושר, המבטא את האומללות היסודית שקיימת היום ברוב החברות בעולם; זה גם מה שמסביר מדוע תחושות התסכול, הדכאון וחוסר התכלית נפוצות בקרב בני האדם גם במקומות שבהם, לכאורה, נפתרו במידה רבה בעיותיו הקיומיות-חומריות של האדם. יש משום רמז למפתח לפתרון מצב זה של אי מוסריות, שבגללו אין האדם מממש את הכוחות הרוחניים הגלומים בו במשיכה של כמעט כל בני האדם בעולם אל הדת. זו, שלא תמיד מציעה ערכים מציאותיים, מצליחה בכל זאת לפרוח בעולם בשל הצעתה למילוי החלל המוסרי שחש האדם. כפי שזיהתה אין ראנד, הרי בחלק גדול מהמקרים, הדת היא הצורה הראשונה של הפילוסופיה, כי היא מעניקה לאנושות תמונת מציאות כוללת, שלפיה הוא יכול לבחור את צעדיו. זה מה שמסביר את המשיכה הגדולה שקיימת באנושות לדתות וגם את ההערכה האינטואיטיבית כלפי הפילוסופיה. ניתן לראות בשני אלה רמז לדרך שבה יכול, אולי, האדם לצייר לעצמו מפת-דרכים מוסרית לעתיד, כדי לממש בה את עצמו.

(*) מטריאליזם = הפילוסופיה של מרכס, המהווה יסוד להשקפה הסוציאליסטית