מוסר, אחריות ואשמה

פרטים
עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
כניסות: 1250

 

מוסר, אחריות ואשמה

במאמר חשוב שפירסם לאחרונה פרופ' ואדים רוטנברג הוא דן במנגנוני ההגנה המתוחכמים של המערכת הפסיכולוגית האנושית. "אנשים מפעילים חלק ממנגנונים אלה לצורך שימור הערכתם העצמית הגבוהה במעשים שרחוקים מאד מאצילות" – אומר רוטנברג, ומוסיף: "אך אל תמהרו לשפוט אותם – אין האדם אשם בפעילות מנגנוני ההגנה שלו."

נקודה מסויימת זו היא בעלת השלכות הרות משמעות לתחום המוסר ולכן מצריכה הבהרה פילוסופית; אף כי מנגנוני ההגנה של היחיד פועלים באופן, שהוא, לעתים קרובות, לא מודע, יש, בכ"ז, מקום לשפוט ולהאשים את האדם בפעילות מנגנוני ההגנה שלו, מן הטעם העקרוני שהאדם אינו כפוף אף פעם לכוח חזק מן האדם.

מבחינה פילוסופית, הבעיה הנדונה היא המלחמה בין תפישות הבחירה החופשית לבין הדטרמיניזם.

הגישה הרעיונית הדטרמיניסטית, המנסה "להתחפר" מזה כמה דורות במדע הפסיכולוגיה, מכחישה את הבחירה האנושית ולכן גם מסירה מן האדם את האחריות המוסרית למעשיו. אף כי אין עוררין לגבי העובדה שיש הקשרים שבהם מוצא עצמו היחיד האנושי נכפה על ידי תנאים חיצוניים (סביבה) או פנימיים (מנגנוני הנפש), זה צריך להיות ברור שבמציאות האנושית אין שום כוח שהוא גדול יותר מכוח הבחירה האנושי. לכן, בכל הקשר – כולל זה שבו אנו דנים במנגנוני ההגנה הפסיכולוגיים – עלינו לזכור כי הבחירה האנושית היא השלטת ולכן גם האחריות המוסרית לפעולות האדם, שלעולם חלה על האדם.

זה נכון שמוסר מבוסס על בחירה ושמידת מוסריותו של אדם שקולה למידת בחירתו בטוב, ולכן זה נכון שאין אדם אשם במה שלא בחר; זה נכון גם שמנגנוני ההגנה האוטומטיים של נפשו פועלים בצורה שהוא אינו מודע אליה ולכן שהוא אינו יכול לבחור ולשלוט בה - אך הדבר נכון רק בשעת מעשה, כשכבר מאוחר מדי; אך מנגנוני התודעה האנושית ניתנים לתכנות על ידי האדם לפני מעשה.

יש מצבים שבהם אין היחיד האנושי מתכנת את מנגנוניה של נפשו – במיוחד בגיל צעיר או בחברות ריכוזיות – אך גם במקרה החמור ביותר שאנו מכירים – שהיהדות קוראת לו מצב של "תינוק שנשבה" – מקרה שבו בני אדם יוצרים מצב שבו מתוכנתים מנגנוני ההגנה של היחיד באופן מעוות על ידי החברה הסובבת אותו, עדיין בני אדם הם האחראים לתכנות. מה שחשוב, בהקשר זה, הוא שאין התודעה, באופן טבעי, יכולה לכפות על בעליה אי מוסריות כי אי מוסריות משמעה עיוות של המציאות והתודעה האנושית – כמו כל תודעה – מותאמת מטבעה להיות תודעה, כלומר למלא את הפונקציה של ידיעת עובדות המציאות.

כל מנגנוני התודעה – ואין זה משנה עד כמה הם אוטומטיים או נסתרים משליטתו המודעת של היחיד האנושי – מותאמים לתפישה מוסרית של המציאות, כי המוסר מבוסס על ידע נכון לגבי עובדות המציאות. מכך, הטבעי הוא המוסרי ולא, כפי שאנו עלולים לחשוב, מנוגד למוסר. לכן, אם מנגנון הגנה פועל במשובש כנגד המציאות, השכל והמוסר, קרה דבר זה בגלל תכנות מוטעה (ואין זה משנה, לצורך העקרון אם הטעות שייכת ליחיד שהוא בעליה של התודעה או לאחר שהטעה אותו).

משול הדבר לגישתנו למעשה פשע: האשמה יכולה להיות בפושע, במוריו, בהוריו או בפילוסופיה של עמו – ויתכן כי מדובר בטעות שעשה הוא אישית. אך כמו שאין חטא ללא חוטא אין חטא אנושי ללא בחירה – ולכן ללא אחריות. (וכאמור לעיל, הנושא באחריות אינו נושא תמיד באשמה – אחריות ואשמה הם מושגים שונים). האחריות המוסרית - והאשמה - הם תמיד של אדם שביצע הערכה לא נכונה, בין אם מדובר ביחיד המבצע ובין אם מדובר בזה שהשפיע עליו או על החברה שבה הוא חי.

אין במציאות כוח לא-אנושי – או על-אנושי - שקובע איך יתנהג האדם – לא מחוצה לו ולא בתוכו. מכך, תמיד קיימת אחריות אנושית – כלומר נבחרת - לגבי פעולת התודעה – וזה כולל גם פעולה אוטומטיות, לא מודעות או "תת-מודעות".

ואוסיף מספר מלים לגבי נושא תכנותם של מנגנוני ההגנה הפסיכולוגיים:

המנגנונים האוטומטיים של האישיות מתוכנתים על ידי בעל האישיות על ידי קליטת מידע, מחשבה ובחירה המופעלים על ידו. לכן, אף אם בעת מעשה אין לו ברירה והוא פועל אוטומטית, הוא בכל זאת האשם בתפקוד לקוי בעת פעולתם הרפלקסיבית-אוטומטית של מנגנוניו. האדם, מתוקף היותו יצור בוחר מטבעו, בוחר לפחות בסיטואציה, גם אם לא בפרטיה.

מנקודת מבט מטפיסית, לאדם אין אינסטינקטים(*) או, אם תרצה, ה"אינסטינקטים" שלו הם מיומנויות שרכש, כמו הפעולה האוטומטית של הליכה או נהיגה.

לדבר זה יש השלכות מוסריות חשובות: מנגנוני ההגנה אינם זהים בהיקפם, בעצמתם ובמהותם אצל כל בני האדם ועל ידי כך ניתן לעמוד על עובדת היותם שייכים לחלק הנבחר של התודעה האנושית; התפתחותם של מנגנוני ההגנה – ובמיוחד אלה המניעים את האדם לתגובות שאינן חיוביות - היא, במובנים רבים, תוצר של פעולה אנושית לא מוסרית. רציונליזציה, שהיא, כפי שצויין במאמרו של מר רוטנברג, צורה של תירוץ, היא ביטוי של פיצול אישיות – אך אין המדובר בסכיזופרניה פתולוגית אלא בניגוד פנימי בין שני קטבים: המחויבות המוסרית האנושית הבוגרת מחד והשאיפה הילדותית, הלא-מפותחת, להתנער מאחריות מאידך.

זהו, מכל מקום, סימפטום נפוץ למצב של ימינו, שבו מטילים, פעמים רבות, אחריות על מי שאינו אשם – ומסירים אחריות ממי שאשם.

אם היינו מאנישים את מנגנון ההגנה האחראי לרציונליזציה, מאשימים אותו בחוסר פעולה מוסרית או באי בחירה בפעולה מוסרית, והיינו שואלים אותו לסיבה לכך, הוא היה משיב, כנראה, שאת המסתור הטוב ביותר מפני העימות עם עובדות המציאות הוא מצא בבורות, אחרי שגילה כי מה שאינו יודע אינו מחייב אותו.

אלא שעבור האדם הממוצע של החברה בימינו בורות אינה יכולה להיות הצדקה כזאת כי לבורות עצמה אין יותר הצדקה: הידע רב וזמין – ולכן זה שאינו יודע בחר שלא לדעת. אין אדם בחברות התרבותיות של ימינו היכול להתחמק מאחריות בטענה שהבורות נכפתה עליו.

(*) האינסטינקטים של בעלי החיים אינם אלא ידע לא נבחר , הנמצא באורגניזם של בעל-החיים באופן מובנה ומשרת את תהליכי החיים שלו ללא בחירתו.

הרעיון ש"אי ידיעת החוק איננה פוטרת מעונש" היא אמיתית במיוחד בנושא המוסר האנושי כי אין להרשות חטא אנושי ללא אחראים – ובמיוחד לא נוכל לשחרר מוסרית אדם שלא ידע, כאשר הוא היה צריך לדעת. על דרך המשל, לא נוכל לקבל את טענתו של אדם הנמצא ליד הגה של מכונית דורסנית כי הוא אינו יודע לנהוג ולכן אינו אשם בתאונה. במקרה כזה, אפילו אם זה נכון שהוא אינו יודע לנהוג, שומה היה עליו לדעת, אם בחר לשבת ליד הגה המכונית.

לקורא ברורה ההשלכה שיש לגבי ענין זה למנהיגינו הפוליטיים, אשר יושבים ליד הגאים הגדולים ממידתם ומתחמקים מאחריות בשל "אי ידיעה". בהקשר כזה, אי ידיעה משמעה אי מוסריות – ולכן חשוב להצביע על כך שאסור להתייחס לבורות, מנגנוני הגנה ופעולה רפלקסיבית, כשהם באים לידי ביטוי בצורה שלילית במציאות, כאל טעויות תמימות שמשחררות את בעליהן מאחריות מוסרית.

לסיכום: אין אני כופר בכך שיש מצבים שבהם היחיד המסויים איננו אשם בפעולתם האוטומטית ו/או הלא-מודעת של מנגנוניו. אני רק מזהיר מהמסקנה שעלול להגיע אליה הקורא את הדברים והיא שיש מצבים שלאדם אין אחריות או אשמה על פעולות שהוא מבצע. אני מקווה שהצלחתי להבהיר מדוע תמיד יש לאדם אחריות מוסרית על מעשיו; גם אם תוכנת על ידי אדם אחר, האחראי לפעולותיו של אדם הוא תמיד אדם – ואין אנושיות ללא מוסריות.