ספקנות כמעצור להתפתחות
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 666
ספקנות כמעצור להתפתחות
אין אומללות גדולה יותר מזו של זה שמסרב ללמוד – ואין מצב אנושי נחות יותר מזה של מי שחש איום ישיר בכל פעם שמישהו מציע לו שיטה, רעיון, פילוסופיה או צורה אחרת של אמת. לכן, אחת ממשימותיו החשובות של מחנך הילד הרך הוא פיתוח יסוד הודאות שלו הרבה לפני יסוד הספק.
בפקפוק, בשאלה ובספק הפילוסופי יש חשיבות, אך אין הכרח: סקרנות איננה חייבת להיות ספקנית. לעומת זאת, יש סכנה שספקנות תפגע ביכולת הלימוד. לכן, אסור שישבור המחנך את מושג האמון – במיוחד אם מדובר באמונה שאיננו עיוור. על הילד להיות חקרני אך לא ספקני, ומאמין לא על יסוד טפשות אלא מתוך חכמה.
שני סוגי פתאים במציאות: פתי שמאמין לכל דבר ופתי שאינו מאמין לשום דבר. השני הוא הספקן, אשר מסרב להיעזר בחכמת האחרים, מנסה להמציא את הגלגל בעצמו פעם אחר פעם – ומסרב להיות החכם אשר לומד מנסיונם של אחרים. הספקנות, במקרה זה, היא המעצור הגדול של ההתפתחות.
לא כל ספק מעיד על ספקנות; הספקן – זה שמטיל ספק כעקרון אפיסמולוגי קבוע - הוא הוכחה ועדות לכשלון בחינוך. כדאי לשים לב גם לכך שהספקנים ה"מתמידים" – אלה המתבצרים בפילוסופיה ומגינים על "האמת של אי קיום האמת" במסווה של פתיחות, אינם אלא מאמינים מיסטיים לא רציונליים.
על המחנך לפתח את האמונה השכלתנית, את הבטחון בכך שיש אמת מוחלטת, שבני אדם יודעים חלקים גדולים ממנה – ושהעברת ידע בין בני אדם – מסחר בידע – הוא הדרך האנושית הטבעית להתפתחות יעילה מבחינה ידיעתית.
מצב של אמונה רציונלית הוא מה שראנד קוראת תפישת יקום נדיב, כי אין לאדם אף פעם אפשרות לשלוט במלוא המידע הקיים בכל תחום – ולכן האדם מניח, בהכרח, שהיקום הוא טוב או לא טוב שלא על יסוד ידיעה פרטית מלאה שלו. בהקשר זה, לא רק שאין אי רציונליות מובהקת מהדוגמה של "אני לא אסכים לשום דבר עד שלא אראה אותו בעיני שלי", כפי שאין טפשות פוליטית גדולה יותר ואין הודאה חריפה יותר בתפישת יקום עויין מטפיסית, פסיכולוגית, אתית ופוליטית, מאשר אמירות כמו "מי אתה שתלמד אותי?" ו"אינני מאמין שאתה יכול ללמד אותי משהו שאינני יודע."