לדבר איננו לחיות

 

לדבר איננו לחיות

החזקה ברעיונות פילוסופיים יכולה להיעשות ברמות שונות של התודעה. דבר זה משמעו, קודם כל, שאין החזקה כשימוש ואין שימוש של אחד ברעיון כשימושו של אחר.

אין טעות גדולה וגסה מזו שמבוטאת במחשבה שמי שמחזיק במוצהר בעקרונות פילוסופיים מסויימים באמת מחזיק אותם במערכת החיים שלו: בענין זה אנשים רבים מרמים את עצמם: הם סוברים שאם הם אומרים וחושבים דברים מסויימים, אז משמעות הענין היא שהם גם חיים אותם. הדבר איננו נכון: בין ההכרה המודעת ברעיונות, ותהיה מדוייקת ונכונה ככל שתהיה, לבין יישומם במערכת החיים של האדם היחיד, קיים טווח גדול של תהליכי יישום: ככל שרעיון חדש ונועז יותר יש צורך בתהליך ארוך ומורכב יותר כדי להביא את האדם הרוכש רעיון זה להשתמש בו במציאות – וקל וחומר להפוך אותו לחלק מהויית חייו.

למעשה, מדובר בתהליך לימודי, הכולל שלבים שונים: בכל נושא שהאדם לומד יש לעשות דרך בין השלב הראשון, שבו האדם פוגש בידע לראשונה, לבין השלב המסיים, שבו מתאחד הידע עם אישיותו של היחיד והופך לחלק ממנו.

רכישת פילוסופיה מערבת תהליך פסיכואפיסטמולוגי, כלומר תהליך המאחד את המערכת ההכרתית עם המערכת הרגשית. תהליך זה איננו אוטומטי: הוא תלוי לא רק בהבנתו של היחיד הלומד אלא גם במוכנותו הנפשית. זו הסיבה לכך שפעמים רבות יש בחייהם של תלמידי פילוסופיה צעירים פער גדול בין "לדבר" לבין "לחיות". צעירים אלה אינם מכירים, לעתים קרובות, בפער זה, שכל אדם בעל שכל ישר מכיר בקיומו כשמדובר בלימוד נהיגה, שחיה או אדריכלות: הפער שבין הבנה ליישום.

במצב זה, הקשר בין הימצאו של רעיון בהכרת היחיד לבין הופעתו בחוויית החיים שלו לא רק שאינו הכרחי - ולא רק שלעתים קרובות רופף לגמרי - אלא שלעתים יש אף ממש יחס הפוך ביניהם.