ידיעה, מדידה והתפתחות מדעית אובייקטיבית

| הדפסה |

פרטים: עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37; כניסות: 867

או: בין סובייקטיביות וסובייקטיביזם

במעגלים חברתיים מסויימים מקובל להניח כי מדידה וידיעה קרובים ואף זהים, וכי על ידיעה להתבסס על מדידה. עפ"י גישה זו יש לדבר מדוד עדיפות מבחינה מדעית על פני מה שאינו מדוד. ואכן, מדידה, מבחינה ידיעתית, היא אחד ממאפייני הממסד המדעי המערבי.

אך המדידה מציגה זה לצד זה את הנמדד ואת המודד: את קנה המידה (שלא לדבר על זה שמבצע את ההעמדה הזו) – מה שמראה שהידיעה המדעית, אליבא דממסדנו דהיום, מבוססת באופן יסודי על תפיסה חומרנית, שכן רק בעולם החומר יש הפרדה מוחלטת בין מהויות, כי רק הפרדה מסוג זה מאפשרת להשתמש במהות אחת כמדד או ככלי מדידה לחברתה.

פרשנות מסוג זה היא פרשנות מסויימת ביותר – ומוגבלת ביותר – על מושג הידיעה; היא עלולה להביא אותנו להנחה שידיעה ומדידה הן היינו הך – ואז אנו עלולים להסיק שהיכן שאין מדידה, אין ידיעה. זה סוג המחשבה שגורם לנו לבטל מהויות נצפות היכן שהן יחידות במינן, פשוט מכיוון שאין לנו מהות שתוכל למדוד אותן.

אחת ההשלכות של גישה זו היא ביטולן של כל החוויות הסוביקטיביות, המבוססות על חוויה יחידאית שאיננה ניתנת להשוואה ולכן למדידה, ועצם כך ביטול כמות עצומה של ידיעה אנושית ישירה, אשר, על יסוד תפישת ידיעה לא מדידה, היתה יכולה, ללא ספק, להועיל רבות לאנושות.

אף על פי שהאדם מכיר בקיום רגשות ותחושות אישיים שאינם ניתנים לידי ביטוי מדוייק, הוא אינו מעניק להם מעמד מדעי מכיוון שהוא אינו יכול לכמת אותם מספרית. הביטויים "אין מלים" ו"אין יכולת לשער" הם ביטויים תירוצים נפוצים אשר מחד מעניקים נופך חיובי לחוייה שאותה הם מתארים, אך מודים ב"מגבלה" המושגית שלהם – בכך שהם אינם מסוגלים למדוד אותה, מה שלפי המדע של ימינו משמעו שהם אינם יכולים להצהיר עליה באופן מדעי אובייקטיבי. כך נותרים רגשות ותחושות אלה מחוץ למדע – וגורמים אנטי-ידיעתיים המתבצרים בממסד המדעי יכולים, בשל כך, אף להציגם בתודעת הציבור כמנוגדים למדע.

אך סובייקטיביות איננה סובייקטיביזם והחוייה הסובייקטיבית ייחודית וחד-פעמית ככל שתהיה - היא בעלת ערך ידיעתי אובייקטיבי. למעשה, ככזו, היא המפתח למדע העתידי.

החויה הסובייקטיבית היא קריאת מציאות על ידי בעל חיים שעצמתו השכלתנית היא הכוח המדעי הגדול ביותר שקיים בעולם (ואולי ביקום כולו). ההנחה שמכיוון שהאדם יכול לטעות אז הידע החוייתי של היחיד אינו בעל ערך מדעי כמוה כהנחה שמושא החושים אינו מדעי כי החושים יכולים "לטעות".

אך בדיוק באותו מובן שבו החושים אינם יכולים לטעות אין החויה האישית הסובייקטיבית היחידאית והיחידה במינה יכולה לטעות. כפי שמושא החושים הוא עובדה נצפית שיש לה ערך מדעי כחומר לפני עיבודו, כך גם מושא החויה הסובייקטיבית הוא עובדה ותו לא – אלא שעובדה זו היא אחד הנכסים היקרים ביותר שנמצאים ברשותו של היחיד האנושי – ומתוך כך של האנושות בכלל.

בתחום התפתחות הרוח האנושית יש לחויה הסובייקטיבית תפקיד אובייקטיבי מכריע. במובן דומה יש לתנועה של היחיד כלפי עצמו תרומה גדולה לחברה כולה ולעולם. התמקדות היחיד בעצמו היא, אם תנוצל כהלכה, המפתח להנעת ההתפתחות האנושית חברתית עולמית כולה. היחידאות (האינדבידואליות) היא המפתח לעולמיות (אוניברסליות).

מאותן סיבות שבשלן הכריז חלק מהאנושות מלחמה כנגד האנוכיות, הכריז המדע מלחמה כנגד היכולת האישית היחידאית של יחידים אנושיים מסויימים, אשר מגלים יכולות גבוהות במיוחד אשר אינן ניתנות למדידה חמרית. פרט אחרון זה משמש כתירוץ להתחמקותו של הנוכל הפסאודו-מדעי, אף כי זה האחרון יכול, אולי, לגרום לאנושות לטשטוש היכולת המיוחדת של אדם כאורי גלר, הוא אינו יכול להביא את חובב המוסיקה לטשטש את קיומה של תופעה אנושית כמוצרט.

אך, למעשה, הגאונות האנושית היחידאית והבלתי ניתנת להחלפה קיימת בכל כלי, מכשיר או אמצעי מלאכותי שנמצא בעולם שבו אנו חיים, ואשר מעשירים את חיינו ומאפשרים לנו "לרכב על גבם" של הענקים שהמציאו אותם. על כך יגידו, אולי, המתנגדים, כי גדולה זו מוכחת מדעית ואובייקטיבית מכיוון שהיא באה לידי ביטוי בחומר ועל ידי כך ניתן למדוד אותה. התשובה לכך היא שגם החוייה האישית הסובייקטיבית באה לידי ביטוי בחומר – בעובדה שאנו שומעים את העדות במלים או קוראים אותה כתובה על גבי נייר, כמו תוי המוסיקה של מוצרט, אשר, בשל ייחודיותם ה"סובייקטיבית" עדיין לא הומצא הכלי המדעי שיוכל למדוד את ה"אובייקטיביות" שלהם או של חויית מליוני המאזינים להם... ואת יפיה של המוסיקה הזו עלינו לזכור כשאנו רוצים לבחון את הפוטנציאל העתידי של ההתפתחות האנושית האובייקטיבית.

התפישה שאנו מהווים כלל המהווה חלק מכלל לא רק שאיננה מציגה ניגוד בינינו לכלל הזה, אלא שכמו תפישת ההתאמה בין אברי הגוף, שאין ניגוד מובנה ביניהם, היא מסייעת להבנת העקרון שהכלל והפרט תומכים זה בזה.

תפישת כלל נכונה מעניקה משמעות לפרט – וכל פרט, כשלעצמו, תורם לבניית הכלל. בתפישה הרמונית של סדר הדברים אין דבר מנוצח או מוצא אל מחוץ לתמונה: לכל דבר יש את מקומו, המאפשר את יחסי הגומלין בין הדברים – ואת הרווח ההדדי שיש לכל אברי הגוף מקיום הגוף כשלם. במובן זה יכול כל פרט לראות את עצמו כמייצג השלם.

בחברה בריאה, כל יחיד רואה את עצמו כנציג השלם ולא כנפרד ממנו – ואין הוא מעוניין לכפות את דעתו על שאר חלקי השלם ולנהל אותו בדרכו שלו. זו הנקודה שבה חוברים המעשי והמוסרי, כי בחברה או בגוף חי בריאים ברור לכל פרט, אבר או יחיד כי הם יכולים לעשות לא פחות ולא יותר ממה שזהותם מאפשרת להם – וזהות זו קובעת את מערכת הערכים המוסרית שלהם ואת הפעולות שיביאו להם אושר אישי.

זהו גם היסוד האמיתי להבנת רעיון הערבות ההדדית של חברה בריאה: כפי שבגוף בריא לא יעלה אדם על דעתו שיכולה בריאותו של אבר אחד להיות מושגת על חשבון בריאותו של אבר אחר, כך ברור לכל פרט בחברה בריאה כי כדאי לו שכל הפרטים יהיו מאושרים ולכן שזהו גם ענינו.

חברה אנושית שבה אין אדם אחד מנסה לחיות בניגוד לטבעו או לכפות את השקפותיו על בני אדם אחרים, היא חברה המתאימה לכל סוג של אדם, בלי הבדל מוצא, גזע ומין, זולת זה שמאמין שמה שנאמר כאן אינו נכון, כלומר מחזיק בהשקפה שיש מקום לכפיה ביחסי-אנוש.