עושרם המוסרי של בעלי ההון
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 715
עשרם המוסרי של בעלי ההון
הבכיה הדמגוגית על עשרם של העשירים מעולם לא פסקה מלהיות חלק הכרחי של התרבות המערבית, המבוססת, כזכור, על הצהרתו של מייסד הנצרות נגד העשירים.
לא בלי קשר להצהרה זו יצוק נהי זה גם ביסודות העולם האנטישמיים כמחאה על עשרם של היהודים; מבחינתם של העומדים לצידם של "מדוכאי" העולם – ואין זה משנה אם מדובר בארצות העולם השלישי, בעניי עירנו או בפלסתינים – זה היינו הך אם מדובר בעשירים סתם או בעשירים יהודים ; עבור אלה, העשירים באשר הם, הם האחראים הישירים לעוני העולם.
אין זה משנה עד כמה יתגייסו עשירי העולם לסייע במיטב הונם לענייו, או עד כמה תתמוכנה המדינות העשירות במדינות העניות, ימשיך להיות נפוץ, ציני וזידוני, הרעיון שהעשיר עושה את כספו על גבם של העניים.
אך עובדה היא שמדובר בשקר גס ובהנצחת אי צדק: לא רק שכספו של העשיר אינו תוצר גזילה מן העניים – ההיפך הוא, בדרך כלל, הנכון: כסף זה הוא, קודם לכל, אות ועדות לכך שאלה שאינם עשירים שילמוהו תמורת ערכים שקיבלו. למעשה, הונם של בעלי ההון הוא, לרוב, עדות לאיכות אנושית ולשירות חברתי גם יחד, כלומר לכך שהעשיר פעל כדי להעניק לאחרים שירות טוב; אחרת, מלמדנו ההגיון, לא היה העשיר מגיע להחזיק בכסף זה.
אלה שמצרים על עשרו של העשיר כל כך משוכנעים, בדרך-כלל, שהוא נובע מגזל, שבדרך בדרך כלל אינם מטריחים את עצמם לשאול – על רקע ידיעתם שכספו של העשיר נמסר לו על ידי אנשים רבים - מדוע מסרו לו כה הרבה אנשים את כספם?
התשובה לשאלה זו חייבת להיות שעשרו של העשיר נצבר על ידו כתוצאה מכך שסיפק לאלה שנתנו לו ממיטב כספם ערכים, כלומר סחורה ו/או שירותים שנזקקו להם.
ובתשובה לרבים שבהקשר כזה מעלים תמיד את האפשרות של עושר גזול יש לומר כי אם נלקח הונו של עשיר כלשהו בכפיה מכיסם של בני אדם אזי אין זה עשיר אלא פושע.
"פושע" הוא מושג מנוגד ל"עשיר", באשר הראשון משיג באלימות את מה שהשני מייצר. השודד יכול להשיג עושר, אך הוא ועשרו אינם מוסריים. בימינו יש חשיבות בעמידה בתוקף על עובדה זו בשל היות החברה מושפעת מתפיסה אנטי-קנינית, שבה רבים הרואים במושג "פושע" שם נרדף ל"עשיר", בזמן שכאמור לעיל, מדובר במושגים הפכיים זה לזה, אשר אחד מהם מביא תועלת לחברה והשני מביא לה נזק.
את השודד המודרני המתוחכם ביותר, אשר מצא דרך להשיג הון באמצעות אלימותה של ביורוקרטיה לא מוסרית, ניתן למצוא במספרים גדולים במשרדי המדינה – שם הוא מהווה גורם פעיל בתפקיד נטל על התקציב הציבורי ועל כיסו של האזרח. שם, במשרד הציבורי, מסתתר עשיר-לכאורה זה, כשהוא ממשיך להנות מהבלבול ההסטורי של האזרח, בינו, השודד החוקי של הציבור, לבין העשיר האמיתי, אשר יוצר את הונו בצורה מוסרית, ללא שום צורה של כפיה, ובדרך כלל תוך כדי הענקת רווחים לעצמו ושירות לחברה גם יחד.
עשרם המוסרי של בעלי ההון
הבכיה הדמגוגית על עשרם של העשירים מעולם לא פסקה מלהיות חלק הכרחי של התרבות המערבית, המבוססת, כזכור, על הצהרתו של מייסד הנצרות נגד העשירים.
לא בלי קשר להצהרה זו יצוק נהי זה גם ביסודות העולם האנטישמיים כמחאה על עשרם של היהודים; מבחינתם של העומדים לצידם של "מדוכאי" העולם – ואין זה משנה אם מדובר בארצות העולם השלישי, בעניי עירנו או בפלסתינים – זה היינו הך אם מדובר בעשירים סתם או בעשירים יהודים ; עבור אלה, העשירים באשר הם, הם האחראים הישירים לעוני העולם.
אין זה משנה עד כמה יתגייסו עשירי העולם לסייע במיטב הונם לענייו, או עד כמה תתמוכנה המדינות העשירות במדינות העניות, ימשיך להיות הדבר נפוץ, ציני וזידוני, לחשוב שהעשיר עושה את כספו על גבם של העניים.
אך עובדה היא שמדובר בשקר גס ובהנצחת אי צדק: לא רק שכספו של העשיר אינו תוצר גזילה מן העניים – ההיפך הוא, בדרך כלל, הנכון: כסף זה הוא, קודם לכל, אות ועדות לכך שאלה שאינם עשירים שילמוהו תמורת ערכים שקיבלו. למעשה, הונם של בעלי ההון הוא, לרוב, עדות לאיכות אנושית ולשירות חברתי גם יחד, כלומר לכך שהעשיר פעל כדי להעניק לאחרים שירות טוב; אחרת, מלמדנו ההגיון, לא היה העשיר מגיע להחזיק בכסף זה.
אלה שמצרים על עשרו של העשיר כל כך משוכנעים, בדרך-כלל, שהוא נובע מגזל, שבדרך בדרך כלל אינם מטריחים את עצמם לשאול – על רקע ידיעתם שכספו של העשיר נמסר לו על ידי אנשים רבים - מדוע מסרו לו כה הרבה אנשים את כספם?
התשובה לשאלה זו חייבת להיות שעשרו של העשיר נצבר על ידו כתוצאה מכך שסיפק לאלה שנתנו לו ממיטב כספם ערכים, כלומר סחורה ו/או שירותים שנזקקו להם.
ובתשובה לרבים שבהקשר כזה מעלים תמיד את האפשרות של עושר גזול יש לומר כי אם נלקח הונו של עשיר כלשהו בכפיה מכיסם של בני אדם אזי אין זה עשיר אלא פושע.
"פושע" הוא מושג מנוגד ל"עשיר", באשר הראשון משיג באלימות את מה שהשני מייצר. השודד יכול להשיג עושר, אך הוא ועשרו אינם מוסריים. בימינו יש חשיבות בעמידה בתוקף על עובדה זו בשל היות החברה מושפעת מתפיסה אנטי-קנינית, שבה רבים הרואים במושג "פושע" שם נרדף ל"עשיר", בזמן שכאמור לעיל, מדובר במושגים הפכיים זה לזה, אשר אחד מהם מביא תועלת לחברה והשני מביא לה נזק.
את השודד המודרני המתוחכם ביותר, אשר מצא דרך להשיג הון באמצעות אלימותה של ביורוקרטיה לא מוסרית, ניתן למצוא במספרים גדולים במשרדי המדינה – שם הוא מהווה גורם פעיל בתפקיד נטל על התקציב הציבורי ועל כיסו של האזרח. שם, במשרד הציבורי, מסתתר עשיר-לכאורה זה, כשהוא ממשיך להנות מהבלבול ההסטורי של האזרח, בינו, השודד החוקי של הציבור, לבין העשיר האמיתי, אשר יוצר את הונו בצורה מוסרית, ללא שום צורה של כפיה, ובדרך כלל תוך כדי הענקת רווחים לעצמו ושירות לחברה גם יחד.
עשרם המוסרי של בעלי ההון
הבכיה הדמגוגית על עשרם של העשירים מעולם לא פסקה מלהיות חלק הכרחי של התרבות המערבית, המבוססת, כזכור, על הצהרתו של מייסד הנצרות נגד העשירים.
לא בלי קשר להצהרה זו יצוק נהי זה גם ביסודות העולם האנטישמיים כמחאה על עשרם של היהודים; מבחינתם של העומדים לצידם של "מדוכאי" העולם – ואין זה משנה אם מדובר בארצות העולם השלישי, בעניי עירנו או בפלסתינים – זה היינו הך אם מדובר בעשירים סתם או בעשירים יהודים ; עבור אלה, העשירים באשר הם, הם האחראים הישירים לעוני העולם.
אין זה משנה עד כמה יתגייסו עשירי העולם לסייע במיטב הונם לענייו, או עד כמה תתמוכנה המדינות העשירות במדינות העניות, ימשיך להיות הדבר נפוץ, ציני וזידוני, לחשוב שהעשיר עושה את כספו על גבם של העניים.
אך עובדה היא שמדובר בשקר גס ובהנצחת אי צדק: לא רק שכספו של העשיר אינו תוצר גזילה מן העניים – ההיפך הוא, בדרך כלל, הנכון: כסף זה הוא, קודם לכל, אות ועדות לכך שאלה שאינם עשירים שילמוהו תמורת ערכים שקיבלו. למעשה, הונם של בעלי ההון הוא, לרוב, עדות לאיכות אנושית ולשירות חברתי גם יחד, כלומר לכך שהעשיר פעל כדי להעניק לאחרים שירות טוב; אחרת, מלמדנו ההגיון, לא היה העשיר מגיע להחזיק בכסף זה.
אלה שמצרים על עשרו של העשיר כל כך משוכנעים, בדרך-כלל, שהוא נובע מגזל, שבדרך בדרך כלל אינם מטריחים את עצמם לשאול – על רקע ידיעתם שכספו של העשיר נמסר לו על ידי אנשים רבים - מדוע מסרו לו כה הרבה אנשים את כספם?
התשובה לשאלה זו חייבת להיות שעשרו של העשיר נצבר על ידו כתוצאה מכך שסיפק לאלה שנתנו לו ממיטב כספם ערכים, כלומר סחורה ו/או שירותים שנזקקו להם.
ובתשובה לרבים שבהקשר כזה מעלים תמיד את האפשרות של עושר גזול יש לומר כי אם נלקח הונו של עשיר כלשהו בכפיה מכיסם של בני אדם אזי אין זה עשיר אלא פושע.
"פושע" הוא מושג מנוגד ל"עשיר", באשר הראשון משיג באלימות את מה שהשני מייצר. השודד יכול להשיג עושר, אך הוא ועשרו אינם מוסריים. בימינו יש חשיבות בעמידה בתוקף על עובדה זו בשל היות החברה מושפעת מתפיסה אנטי-קנינית, שבה רבים הרואים במושג "פושע" שם נרדף ל"עשיר", בזמן שכאמור לעיל, מדובר במושגים הפכיים זה לזה, אשר אחד מהם מביא תועלת לחברה והשני מביא לה נזק.
את השודד המודרני המתוחכם ביותר, אשר מצא דרך להשיג הון באמצעות אלימותה של ביורוקרטיה לא מוסרית, ניתן למצוא במספרים גדולים במשרדי המדינה – שם הוא מהווה גורם פעיל בתפקיד נטל על התקציב הציבורי ועל כיסו של האזרח. שם, במשרד הציבורי, מסתתר עשיר-לכאורה זה, כשהוא ממשיך להנות מהבלבול ההסטורי של האזרח, בינו, השודד החוקי של הציבור, לבין העשיר האמיתי, אשר יוצר את הונו בצורה מוסרית, ללא שום צורה של כפיה, ובדרך כלל תוך כדי הענקת רווחים לעצמו ושירות לחברה גם יחד.