להיות עשיר

• | הדפסה |

פרטים

עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37

כניסות: 760

 

להיות עשיר

נהוג לראות בחברתנו את העשיר כסיבה לדלותו של העני. אך הדרך ליצירת חברה שבה שולט עושר של אמת אינה מסתכמת – כפי שסובר הסוציאליסט - בפגיעה בבעלי הון והפקעת רכושם כדי לחלקו בצורה "צודקת" יותר, כי בגישה זו אין צדק. העשירים אינם אשמים בעניים של העניים. מבחינה זו לראות אותם כאילו הם האשמים במצב הוא מוטעה ביסודו כי לא רק שאין בעובדת עושרו של העשיר להוכיח את אשמתו, אלא שהעשירים אחראים יותר מכל לשפע החיובי העומש לרשות האדם בחברה, שכן העושר והיצרנות עולים בקנה אחד.

טבעי שהאזרח במדינה ריכוזית, שבה השלטון פוגע בחייו, מפתח שאיפה לפגוע בבכירים, באחראים, הנמצאים בדרגה גבוהה בסולם החברתי. זהו הצד השני של מטבע מציאת השעיר לעזאזאל, אשר אומרת שאתה פועל נגד האיבר שפוגע בך אך לא נגד הראש האמיתי של המפלצת. אם אתה פועל לפי הנוסחה של "תפוש את הש.ג." וגם אם תפעל לפי "דפוק את הגנרל" פיספסת את הצדק. הצדק הוא "מצא את האשם האמיתי" - בלי קשר לדרגתו, למעמדו ולמיקומו בסולם.

בתחומים רבים מפנה הפוליטיקה – בעזרת התקשורת – אצבע מאשימה כלפי גורם זה או אחר, כשלרוב מדובר בקבוצה או שכבה קבוצתית, שנאשמת באופן דוגמטי, על יסוד רעיון רופף ובלתי מוכח. גישה בלתי צודקת זו מופעלת מזה שנים רבות על ידי כל סוציאליסט שרואה, כאמור לעיל, בעשיר את הבעיה היסודית של העני. גישה זו מתעלמת משיפוט אמיתי, שיפוט שלפיו צריך למצוא את האשם בכל מקרה נתון לגופו.

וכדאי לבדוק גם מי באמת אשם בעניו של העני. לפני שתאכיל את העני, לפני שתאשים את העשיר בעניו, בדוק מדוע היה העני לעני - אתה עשוי למצוא שעני מסוים זה המעורר את רחמיך הוא האחראי לעניו – וכי זה צודק שירעב, בדיוק כפי שזה צודק להגביל את אפשרויותיו של מי שניצל את חירותו לרעה, השתמש בו כדי לפגוע באחרים והרס תוך כדי כך גם את חייו שלו. מבחינה זו אין הבדל עקרוני בין איש השלטון לבין גנב – שניהם פוגעים בעניים באמצעות פגיעתם בבני אדם אמידים, הדואגים לפרנס רבים בפעולותיהם.

אחר כך, אולי תוכל לגלות שזו עבודה כה קשה ואחריות כה גדולה להיות עשיר – שזה גובל בדמיון פרוע להיות עשיר ובאותו זמן למצוא את הכוחות הדרושים כדי לנצל חפים מפשע ולפגוע בהם. את הרצון הטבעי להיות עשיר שעוזר לעניים, כמו להעניש את הראוי לעונש, יש לבסס על מציאת האשמים הנכונים לכל הקשר ולפעול רק בצורה התואמת זאת.

למעשה, רק אם תמצא את האשמים האמיתיים בעוני, ובראשם את כשלון ההתמודדות עם אתגרי הקיום, תוכל ללמוד מכך על טבע הצלחתם של אלה שגברו על הקשיים הקיומיים. ואז תוכל לדעת למצוא גם את האחראים האמיתיים לעושר – ולפעול כדי שהחברה כולה תוכל ליהנות מעושר של אמת.

להיות עשיר

נהוג לראות בחברתנו את העשיר כסיבה לדלותו של העני. אך הדרך ליצירת חברה שבה שולט עושר של אמת אינה מסתכמת – כפי שסובר הסוציאליסט - בפגיעה בבעלי הון והפקעת רכושם כדי לחלקו בצורה "צודקת" יותר, כי בגישה זו אין צדק. העשירים אינם אשמים בעניים של העניים. מבחינה זו לראות אותם כאילו הם האשמים במצב הוא מוטעה ביסודו כי לא רק שאין בעובדת עושרו של העשיר להוכיח את אשמתו, אלא שהעשירים אחראים יותר מכל לשפע החיובי העומש לרשות האדם בחברה, שכן העושר והיצרנות עולים בקנה אחד.

טבעי שהאזרח במדינה ריכוזית, שבה השלטון פוגע בחייו, מפתח שאיפה לפגוע בבכירים, באחראים, הנמצאים בדרגה גבוהה בסולם החברתי. זהו הצד השני של מטבע מציאת השעיר לעזאזאל, אשר אומרת שאתה פועל נגד האיבר שפוגע בך אך לא נגד הראש האמיתי של המפלצת. אם אתה פועל לפי הנוסחה של "תפוש את הש.ג." וגם אם תפעל לפי "דפוק את הגנרל" פיספסת את הצדק. הצדק הוא "מצא את האשם האמיתי" - בלי קשר לדרגתו, למעמדו ולמיקומו בסולם.

בתחומים רבים מפנה הפוליטיקה – בעזרת התקשורת – אצבע מאשימה כלפי גורם זה או אחר, כשלרוב מדובר בקבוצה או שכבה קבוצתית, שנאשמת באופן דוגמטי, על יסוד רעיון רופף ובלתי מוכח. גישה בלתי צודקת זו מופעלת מזה שנים רבות על ידי כל סוציאליסט שרואה, כאמור לעיל, בעשיר את הבעיה היסודית של העני. גישה זו מתעלמת משיפוט אמיתי, שיפוט שלפיו צריך למצוא את האשם בכל מקרה נתון לגופו.

וכדאי לבדוק גם מי באמת אשם בעניו של העני. לפני שתאכיל את העני, לפני שתאשים את העשיר בעניו, בדוק מדוע היה העני לעני - אתה עשוי למצוא שעני מסוים זה המעורר את רחמיך הוא האחראי לעניו – וכי זה צודק שירעב, בדיוק כפי שזה צודק להגביל את אפשרויותיו של מי שניצל את חירותו לרעה, השתמש בו כדי לפגוע באחרים והרס תוך כדי כך גם את חייו שלו. מבחינה זו אין הבדל עקרוני בין איש השלטון לבין גנב – שניהם פוגעים בעניים באמצעות פגיעתם בבני אדם אמידים, הדואגים לפרנס רבים בפעולותיהם.

אחר כך, אולי תוכל לגלות שזו עבודה כה קשה ואחריות כה גדולה להיות עשיר – שזה גובל בדמיון פרוע להיות עשיר ובאותו זמן למצוא את הכוחות הדרושים כדי לנצל חפים מפשע ולפגוע בהם. את הרצון הטבעי להיות עשיר שעוזר לעניים, כמו להעניש את הראוי לעונש, יש לבסס על מציאת האשמים הנכונים לכל הקשר ולפעול רק בצורה התואמת זאת.

למעשה, רק אם תמצא את האשמים האמיתיים בעוני, ובראשם את כשלון ההתמודדות עם אתגרי הקיום, תוכל ללמוד מכך על טבע הצלחתם של אלה שגברו על הקשיים הקיומיים. ואז תוכל לדעת למצוא גם את האחראים האמיתיים לעושר – ולפעול כדי שהחברה כולה תוכל ליהנות מעושר של אמת.

להיות עשיר

נהוג לראות בחברתנו את העשיר כסיבה לדלותו של העני. אך הדרך ליצירת חברה שבה שולט עושר של אמת אינה מסתכמת – כפי שסובר הסוציאליסט - בפגיעה בבעלי הון והפקעת רכושם כדי לחלקו בצורה "צודקת" יותר, כי בגישה זו אין צדק. העשירים אינם אשמים בעניים של העניים. מבחינה זו לראות אותם כאילו הם האשמים במצב הוא מוטעה ביסודו כי לא רק שאין בעובדת עושרו של העשיר להוכיח את אשמתו, אלא שהעשירים אחראים יותר מכל לשפע החיובי העומש לרשות האדם בחברה, שכן העושר והיצרנות עולים בקנה אחד.

טבעי שהאזרח במדינה ריכוזית, שבה השלטון פוגע בחייו, מפתח שאיפה לפגוע בבכירים, באחראים, הנמצאים בדרגה גבוהה בסולם החברתי. זהו הצד השני של מטבע מציאת השעיר לעזאזאל, אשר אומרת שאתה פועל נגד האיבר שפוגע בך אך לא נגד הראש האמיתי של המפלצת. אם אתה פועל לפי הנוסחה של "תפוש את הש.ג." וגם אם תפעל לפי "דפוק את הגנרל" פיספסת את הצדק. הצדק הוא "מצא את האשם האמיתי" - בלי קשר לדרגתו, למעמדו ולמיקומו בסולם.

בתחומים רבים מפנה הפוליטיקה – בעזרת התקשורת – אצבע מאשימה כלפי גורם זה או אחר, כשלרוב מדובר בקבוצה או שכבה קבוצתית, שנאשמת באופן דוגמטי, על יסוד רעיון רופף ובלתי מוכח. גישה בלתי צודקת זו מופעלת מזה שנים רבות על ידי כל סוציאליסט שרואה, כאמור לעיל, בעשיר את הבעיה היסודית של העני. גישה זו מתעלמת משיפוט אמיתי, שיפוט שלפיו צריך למצוא את האשם בכל מקרה נתון לגופו.

וכדאי לבדוק גם מי באמת אשם בעניו של העני. לפני שתאכיל את העני, לפני שתאשים את העשיר בעניו, בדוק מדוע היה העני לעני - אתה עשוי למצוא שעני מסוים זה המעורר את רחמיך הוא האחראי לעניו – וכי זה צודק שירעב, בדיוק כפי שזה צודק להגביל את אפשרויותיו של מי שניצל את חירותו לרעה, השתמש בו כדי לפגוע באחרים והרס תוך כדי כך גם את חייו שלו. מבחינה זו אין הבדל עקרוני בין איש השלטון לבין גנב – שניהם פוגעים בעניים באמצעות פגיעתם בבני אדם אמידים, הדואגים לפרנס רבים בפעולותיהם.

אחר כך, אולי תוכל לגלות שזו עבודה כה קשה ואחריות כה גדולה להיות עשיר – שזה גובל בדמיון פרוע להיות עשיר ובאותו זמן למצוא את הכוחות הדרושים כדי לנצל חפים מפשע ולפגוע בהם. את הרצון הטבעי להיות עשיר שעוזר לעניים, כמו להעניש את הראוי לעונש, יש לבסס על מציאת האשמים הנכונים לכל הקשר ולפעול רק בצורה התואמת זאת.

למעשה, רק אם תמצא את האשמים האמיתיים בעוני, ובראשם את כשלון ההתמודדות עם אתגרי הקיום, תוכל ללמוד מכך על טבע הצלחתם של אלה שגברו על הקשיים הקיומיים. ואז תוכל לדעת למצוא גם את האחראים האמיתיים לעושר – ולפעול כדי שהחברה כולה תוכל ליהנות מעושר של אמת.