האדם כמקורו הרוחני של העושר
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 720
האדם כמקורו הרוחני של העושר
בין חברה אסקימואית לחברת העתיד
כמה חולמים אנשים על זכיה בפרס הגדול בפיס? כמה כמהים אנשים לקבל סכום כסף עצום אשר, בבת-אחת, יאפשר להם להשיב את חובותיהם וישחרר אותם מדאגות כספיות? כמה שואפים בני האדם בחברתנו בפנקס-המחאות פתוח שבאמצעותו יוכלו לטייל בעולם ולעשות ככל העולה על רוחם?
הם היו מזדעזעים אם היו תופשים שמשאלות אלה הן, בחלקים גדולים, משאלות מוות – שמהרבה בחינות מה שיקבלו אלה שמקבלים לידם סכום כסף כזה הוא כרטיס כניסה למצב שבו לא ייאלצו להתעמת עם קשיי החיים, מצב שלפחות אחת ממשמעויותיו המוגדרות בכל מילון אנושי הוא מוות.
כל הגישות האמורות לעיל מסתכמות בהשקפה רווחת בין אנשי חברתנו, החושבים על עושר כמה שמשחרר את האדם מדאגות הקיום.
למעשה, הם רואים את העושר כמה שמנתק אותם מאחריות החיים; עושר, עבורם, הוא מה שמאפשר להם להנות ממנעמי הקיום ללא דאגות לגבי הדרך להשיג אותו. עושר, מבחינתם, הוא "פנסיה": הבטחה לקיום חיים חסרי דאגות, מהסוג שרבים חולמים עליו במיוחד לקראת ערוב ימיהם.
ומה שאצל אנשים רבים נובע מהשאיפה להשגת תענוגות, אצל רבים אחרים הוא נובע מהחשש והחרדה לקיום ללא בסיס כלכלי בערוב ימיהם, ממצב שבו לא יוכלו עוד לפרנס את עצמם.
כל המחשבות הללו, בצורה זו או אחרת, הן תוצר של גישה חמרנית (כמו המטריאליזם, הנמצא ביסוד הפילוסופיה הסוציאליסטית), הרואה את העולם בכלל, ומתוך כך את מצבו החמרי של האדם בעולם, כחמרי. התוצאה של גישה זו היא השקפה כלכלית חמרנית, הרואה את הקיום החמרי כבעיה הראשית הניצבת בפני כל אדם – ואת העושר כמה שאמור לפתור בעיה זו. לכן, מהווה גישה זו תעודת עניות איומה לגישה הסוציאליסטית, כרעיון שבא להוציא את האדם מן החיים באמצעות ביטול תנאי קיומו: כלומר, הסוציאליזם מרוכז ב"פתרון בעיות הקיום" ברמה החמרית והדבר מתאים לתפישתו את האדם כיצור חמרי, שדאגתו היחידה נתונה להשלמת חוסריו היא בתחום הקיום החמרי: מזון, לבוש, מחסה וכיו"ב.
בחלקים גדולים מן החברה האנושית של היום שולטת פילוסופיה חמרנית, אשר מבטיחה עושר חמרי – ולכן גם קיום – לעושי החומר שלה. המצב הכלכלי הגרוע שבו שרויים אנשי הרוח שלה מהווה נקודת לחץ המאפשרת את סחיטתם למען שמירה על מצב קיומי סביר ככל שיכלתם הפיזית נחלשת. מכיוון שבניה של חברה כזו שבויים בחששם ממצב קיומי חמרי, שנמצא, פעמים רבות, ביחס הפוך ליכולת היצירה הרוחנית שלהם, הם נסוגים מן היצרנות הרוחנית לחמרית – ולעתים קרובות בא דבר זה לידי ביטוי בסייעם לתנועה רוחנית התומכת בעושר החמרי על חשבון הרוחני.
זהו התשלום הקשה שמשלמת חברתנו על הפשרה שלה עם התפיסה החמרנית, ביחד עם הכניעה, מפאת תפיסת החומר, לשאיפות הרואות את העושר החמרי כ"אבטחת הכנסה" מחממת לימי הקרה המתקרבים.
במונחים של חיי אנוש, תפיסת עושר זו היא פסימיסטית וטראגית; את משמעותה ניתן לחוות דרך היותה של החברה כולה ממוקדת, מבחינה רעיונית, בשאלות כמו הבטחת הכנסה ופתרון בעיות הזקנה והמחלות שבאות עימה. לאורה הופכת המדינה של היום לחברת סעד כושלת, אשר מדגימה אי הצלחה בהתמודדותה עם משימה זו ודנה, על כן, רבים מחבריה לסיים את חייהם במחלה ובעוני.
זהו התוצר של ראיית ערך האדם בקיומו החמרי ולכן כחוסר יכולת לראות אותו כיצרן עושר. גם התפרקות התא המשפחתי בימינו היא, בחלקה הגדול, תוצר של חוסר היכולת לראות את הערך הרוחני בזקן ובמה שהוא נושא עימו במונחים של עושר רוחני, כולל הידע והנסיון הרבים שלו.
דבר זה הופך כמעט כל אדם ליצרן עושר רוחני בערוב ימיו, לפחות כמספר זכרונות.
וזה צריך להזכיר לחמרניים שבינינו כי בחלק מהחברות האנושיות העתיקות היה שמור מקום של כבוד – וצלחת מרק חם – לזקן השבט שהיה מספר אגדות העם והיועץ בו בזמן.
בהקשר זה, ניתן לציין כי בחברה אנושית הראויה לשם זה, קיים זיהוי ודאי של העובדה שאין אדם שלספר תולדות חייו אין ערך אנושי גדול. הראשונים שיש להם ענין להכיר בכך הם בני משפחתו. אח"כ, לפי סדר העדיפויות, יהיו צרכניו של ספר כזה גם בני עמו והאנושות כולה.
ומאידך, די אם נצפה בערכים הקלוקלים הזוכים היום להעשיר רבים מיצרניה הרעים של תרבותנו כדי להבין שמה שאינו מאפשר לאיש הרוח האמיתי, יצרן העושר הרוחני, להתפרנס בכבוד מעבודתו, נמצא באמות המידה הקלוקלות של צרכני זמננו.
אמות מידה אלו נובעות, במידה רבה, מיכולת זיהוי רדודה, תוצר של תפישה חמרנית, אשר נכשלת שוב ושוב בזיהוי הרוחני שבאדם.
בניגוד לה קיימת הגישה הרוחנית, הרואה את העולם, את האדם ואת העושר, כמהויות רוחניות, המבטאות את פעולותיו ואפשרויותיו של האדם בעולם.
מי שרואה את האדם כרוחני, רואה אותו, קודם כל, כמי שמייצר עושר ולא כמי שמקבל עושר – ואת העושר כדרך של הגדלת אפשרויות הקיום ונפח הפעילות הרוחנית האנושית.
האדם זקוק לעושר לצורך קיומו – אך לא מדובר בקיום חמרי אלא בקיום בכלל, וזה כולל היבטים חמריים ורוחניים כאחד.
אך ההיבטים החמריים נחותים מן ההיבטים הרוחניים כי הם משרתיהם – והעושר נובע מפעולות רוחניות ומתקבל ביחס ישר להן. בחברה המעריכה את צרכי הרוח, אדם המספק שירותים רוחניים לעצמו ולחברתו מגדיל את עשרו במידה שבה איש אקדמיה, אמן, מדינאי או מנהיג ראויים לעושר זה – והדבר נובע מכך שעשיה בחומר היא סופית, ולכן מוגבלת תמיד במספר הנהנים ממנה, ואילו עשייה רוחנית, ולו גם הקטנה ביותר, ניתנת להיות מוכפלת ומסופקת למספר לא מוגבל של צרכנים.
הקוץ היחידי באליית העשיה הרוחנית הוא שעשיה זו צריכה להיות מזוהה כערך חיובי על ידי ציבור צרכניה – וזה הרבה יותר קשה – ולכן תובע זמן רב יותר – מאשר זיהוי ערכו של תוצר חמרי.
אך שאלת החמרניות או הרוחניות הן ענין של גישה מקפת לגבי הקיום. כיצור רוחני, האדם הוא רוחני באופן טבעי, ולכן הוא גם מקור העושר, אך אם הוא חי בחברה שנכבשה בידי תפיסה פילוסופית חמרנית, הוא עלול להיות כבול על ידיה ולהאמין בכך שפעולותיו הרוחניות המובהקות – כמו יזמה, יצרנות ורצון להשגת ידע – הן ענינים שבחומר.
לעומתו נמצא האדם הרוחני הרואה מאחורי כל צורה של עשיה – וכמובן כל צורה של עושר, חמרי או רוחני – את הרוחניות.
האדם הרוחני – שחברת העתיד תבוסס עליו – יעריך את היוזמה והעשיה הרוחניים מאחורי כל עושר, אפילו יהיה זה העושר החמרי ביותר – ויידע איך לתגמל אותו בצורה שתשמור על קיומו והתצגברותו של העושר.
חברה שתשמור על האדם כעל יצרן עושר, תהיה גם כזו שבניה יהיו פטורים מן החשש הקיומי החמרי ביחס ישר ליכולת היצירה הרוחנית שלהם. אם לא תהיה פרנסתם מבוססת על היצירה החמרית אלא על יכולתם ליצור עושר רוחני, ממילא יגדל בהתמדה מספר צרכניהם ביחס ישר להתקדמות גילם עם היכולת היצרנית שלהם.
בחברות אנושיות פרימיטיביות, שבהן דלה כמות המזון והקיום האנושי מבוסס על עימות קיומי חמרי עם הטבע, כמו בחברה האסקימואית, מוצאים אנשים זקנים, בערוב ימיהם, אל הקרח, באין בידם מה לתרום לקיומם העצמי או לקיום חברתם. בחברה אנושית מתקדמת, בה מוערך אדם ביחס ישר ליכולתו ליצור עושר, יכולת המתקדמת עם הגיל, מובטח קיומו לכל משך חייו.
במובן מסויים, חברתנו מתנהגת כחברה אסקימואית, כי היא רואה את הזקן כנטל. אך בחברת העתיד, חברה שתהיה גם עשירה יותר מבחינה חמרית, תשלוט שיטה פוליטית הרואה את האדם כמהות רוחנית והזקן בה יתפוש את מקומו הראוי, שלא יהיה כפוף ליכלתו הגופנית אלא ליכלתו הרוחנית.
בחברה כזו לא יופעלו, באמצעות חוקי כפיה, השקפות חמרניות סוציאליסטיות. למשל, לא תיכפה פנסיה על אדם עם הגיעו לגיל מסויים או לדרגת ותק מסויים בעבודה; בחברה עתידית צודקת יועיל האדם כל עוד הוא יועיל – ובמקצועות ותפקידים שבהם הוא יכול לתפקד עד יום מותו, יהיה יום זה היום שבו יפסיק לעבוד.
בחברה עתידית, שבה נבחנת יכולת היצרנות של האדם מחוץ להקשר של מצבו הגופני, רק היכולת האובייקטיבית של היחיד תקבע את מידת עשרו – וסביר שאדם שיצרנותו הרוחנית גדולה יהיה גם עשיר גדול.
חברה צודקת תהיה גם שונה מזו של ימינו בכך שחרב המחסור הכלכלי לא תהיה מונפת מעל לראשם של חבריה יומם וליל. לפיכך, בחברה כזו תהיה צורת הגדרת היצרנות שונה ונפרדת לגמרי מצורת הגדרת היצרנות בחברה חמרנית. למעשה, תהיה יצרנות כל צורה שבה יתרום אדם לרווחה – שלו או של אחרים.
מבחינה אנושית טהורה, ישתלם בחברת העתיד, בניגוד לחברת האסקימואים, גם לפרנס בן משפחה שהוא חסר יכולת לגמרי – כמו משותק או מפגר – כאשר יהווה עצם קיומו, כפי שזה טבעי, מקור להנאה מצד בני משפחתו. ענין זה, כשלעצמו, יבטל את האפשרות שמי שאינו יכול לקיים את עצמו יהיה נטל על בני אדם אחרים. גישה זו תסתור את הפתרון המקובל – את החזקתם של המוסדות הממשלתיים היקרים והמשמימים שהמדינה הריכוזית מממנת על חשבון בני החברה הבריאים (במערב של היום) או משמידה אותם בתירוץ האסקימואי (כמו במשטר הסוציאליסטי הנאצי). בחברת העתיד תהיה ההכרה בערך היחיד גבוהה כל כך שהכל יכירו ברווח הפוטנציאלי האדיר שבקיומם של מיעוטי-יכולת ואיש לא יחשוב אפילו על פגיעה בהם.
בחברה בה מוערך האדם כמקורו הרוחני של העושר יש גם הכוונה טבעית של כל אדם לתפקוד שיתאים ליכלתו הרוחנית ויביא לו את כל העושר שלו הוא נחוץ – ולו הוא ראוי.
וכבר צויין כי בחברה מתקדמת יכול כל אדם למצוא בטחון חמרי בביצוע פעולות פשוטות ביותר, אם לא חנן אותו הטבע במידה גדושה של כשרון המצאה. למעשה, העושר שיכולה האנושות ליצור כדי לקדם את עצמה הוא גדול כל כך בתנאי חופש, עד שהיא יכולה להרשות לעצמה, בצד כל מפעל יצרני, מספר עצום של משרות פשוטות, החפשיות למילויין על ידי לוחצי כפתורים או משגיחי רכוש. באופן טבעי, נמצאים ליד כל מכונה משוכללת ממציא גאון אחד ומליוני משתמשים, אשר יש צורך באלפי משרות פשוטות, של עבודה, שיווק וזבנות, כדי לבצע את התיאום ביניהם.
בחברה שרואה את האדם כמקור לעושר, נתפש כל יחיד אנושי כמהות שמפרנסת את עצמה מבחינה חמרית וגם כיחידה המועילה מבחינה חברתית. די בכך כדי לאחד מחדש את יחידת המשפחה הטבעית ולראות איך שיתוף הפעולה המשפחתי הטבעי יכול להגדיל את עוגת העושר המשפחתי, הן מבחינה חמרית והן מבחינה רוחנית.
בחברה המוסרית של העתיד אף החלש ביותר אהוב על מולידיו ולכן לא יכולה להיות בה משמעות למושג כמו "אדם חסר ערך". בחברה כזו יש מקום לכל אדם וכל אדם יכול לקיים את עצמו בכבוד ולהיות שותף ביצרנות העושר הכללית של האנושות. בחברה של עושר רוחני יידע כל אדם להעריך אדם אחר ולראות בו את כוחה החיובי של רוח האדם ולו רק מכיוון שכמוהו הוא שותף במעגל הרחב של המשפחה האנושית.